א. תוקף חוקי המדינה

ב”ה

 

תוקף חוקי מדינת ישראל – שעור פתיחה

 

בגמרא ב”ק דף קי”ג ע”ב: “גופא, אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו.” כלומר, ללא סמכות לשלטון הרי אין אפשרות לגבות  מיסים, כל גביה של מס הרי היא בגדר של גזל, וודאי שמי שמקבל כספים ממלכות שאין לה סמכות הרי הכספים הללו אינם שלו.

 

בהלכה מבואר גם מתי פוקעת סמכות המלך: כשאין מטבעו יוצא, כלומר כשמבחינה כלכתית אין לו אימון ומשתמשים במטבע זר. ועוד יידון הדבר הזה.

 

האפשרויות שיש לדון עליהם: מלך ישראל, דינא דמלכותא דינא, שבעת טובי העיר וגדרי מלכות שעליהם דן הרב קוק.

 

לכאורה הדין האידיאלי, הוא מלך כמו שמפורש בפרשת שופטים דברים פרק יז, יד-טו:

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי:

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:

 

אלא שלגבי המעשיות של מלך כתב הנצי”ב שם בהעמק דבר על דברים פרק יז פסוק יד:

(יד) ואמרת וגו’. אין הפי’ אמירה כמשמעו בפה אלא כלשון ואמרת אוכלה בשר וכדומה. אכן לפי לשון זה הי’ במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות כמו ואמרת אוכלה בשר וגו’. והרי ידוע בדברי חז”ל דמצוה למנות מל וא”כ למאי כתיב ואמרת וגו’. ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ”י דעת מלוכה או עפ”י דעת העם ונבחריהם. ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה. ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט. ודבר זה א”א לעשות עפ”י הכרח מ”ע. שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכ”נ שדוחה מ”ע מש”ה לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כ”ז שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך עפ”י שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון. או אז מ”ע לסנהדרין למנות מלך.

 

וראה אברבנאל בפרשת שופטים, שמשבח את הדמוקרטיות, את שררת ויניציאה הגברת רבתי בדוים שרתי במדינות ומלכות פלורינציאה צבי היא לכל הארצות וכו’.

 

ראה “היש משטר מדיני רצוי הרצוי על פי ההלכה”:

http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/447C30FD-1A16-474F-A6FE-AB63FED7C261/0/177.rtf

 

מאידך, בנית מדינה רק על פי השו”ע, חסרים הרבה הלכות ותקנות. ובנושא המשפט הפלילי כתב הרשב”א בתשובה ח”ג תשובה שצ”ג שאם נעמיד על דברי תורה נמצא העולם חרב:

עמדתי על כל טענות הקונדרס הזה, ורואה אני: שאם העדים נאמנים אצל הברורים, רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף, הכל לפי מה שיראה להם, וזה מקיים העולם. שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה, ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה: בחבלות, וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה. וכמו שאמרו ז”ל: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. וכ”ש בחוצה לארץ, שאין דנין בה דיני קנסות, ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם, נמצא העולם שמם.

 

ואם כן ברור שגם ההלכה לא מספיקה, וצריך למצוא עוד מקור לתקנות נוספות בדברים שלא נמצאים בהלכה. ויש לשים לב, שהרשב”א לא פרש את המימרא “לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה כפי שהגמרא אומרת בב”מ דף ל’ ע”ב:

אשר יעשון – זו לפנים משורת הדין. דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. – אלא דיני דמגיזתא לדיינו? – אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.

אלא הרשב”א פירש את המימרא כפשוטה: אם עושים רק מה שהוא על פי דין תורה, הרי הדבר מביא חורבן. וזה הפשט של המעשה בקמצא בר קמצא, “יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג”, ומשום כך ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו.^[1]

 

שתי גישות באשר לסמכות חוקי המדינה: גישת פר’ אלון המבססת את הסמכות על  טובי העיר ומאידך גישת הרב קוק שלהנהגת הציבור יש גדר של מלכות, גישה שלאחרונה הוציא א’ גרשון גרמן ספר בשם “מלך ישראל” העוסק בגדרים אלו.

 

גישת אלון מקורה בגמרא בב”ב שרשאין בני אומניות לעשות תקנות ולקנוס את מי שעובר עליהן: אלא שבתקנות קהל ישנה חומרא, המבוארת בשו”ע יו”ד רכח סעיף לג:

הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל, הוי שבועת שוא ועל כרחו חל עליו תקנת הקהל, ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם. הגה: ואפילו נשבע על איזה דבר שלא לגלותו, ואחר כך נתנו עליו חרם, חייב להגיד…

הרי שלא ניתן להשבע שלא להכנס בתקנות הקהל. וע’ באור הגר”א שם, שזה משום שכתוב ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי. הרי שהגר”א מדמה את הסמכות לאותה סמכות שיש לכל דיני דרבנן. ולכן מי שנשבע על זה הוא נשבע לבטל את המצוה.

ואם כן הרי דוקא אם אנו מבססים על תקנות הקהל זה יוצר חומרא גדולה, שמי שעובר עליה הרי הוא כמו מי שעובר על כל אסורי דרבנן, ואם שגג צריך לעשות תשובה.

 

וכתב חכמת אדם סימן קב סעיף א’:

כל בית דין שבעירו וכן שבעה טובי העיר הנבחר על פי הסכמת המנהג שנוהגים בעירם יש להם דין כבית דין הגדול שיכולים לתקן תקנות ולהחרים ולהשביע וכל תקנה שתיקנו בחרם יש לו כל דין איסורא דאורייתא והולכין בספיקו לחומרא. ואם תיקנו בלא חרם ושבועה אלא תקנה בעלמא הוא ככל מילתא דרבנן והולכין בספיקו לקולא (עיין סימן רי”ח ובש”ך ס”ק ג’ ובסימן רכ”ח ט”ז ס”ק מ”ב) כללו של דבר כמו שמחויבין לקיים תקנת חכמים שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ותנאים ואמוראים כך מחויבים לקיים כל תקנות הקהל שתיקנו בעירם אם לא שמתקנין דבר שאין רוב ציבור יכולין לעמוד בו (סוף סימן רכ”ח) דאז אינו חל כלל ולא יוכל שום אדם לומר לא שמעתי החרם כי אף על פי שלא שמעו כלל אפילו הכי חל חרם הציבור על כל אדם ואפילו אותן שאינם נותנים מס, ואסור לעבור על חומרי המקום כל זמן שהוא בתחום העיר (סימן רכ”ח סעיף ל”ג):

 

הקבלה זו מביאה לבעיה שקיימת בישומה: טובי העיר צריך להיות כשרים לדון:

טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה.

ואם כן חברי הכנסת צריכים להיות כשרים לדון. וכ”כ יש לדון על רוב חברי כנסת כשנוכחים באולם הכנסת בודדים בלבד. וכן ישנם חברי כנסת נוכרים שעל פי ההלכה לא יכולים להיות בין שבעת טובי העיר.

 

והמקור לבעית הנוכרים ברמב”ם הלכות מלכים פרק א’ הלכה ד’:

אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך.

ולפי זה יש בעיה לא רק בחברי כנסת, אלא גם בקצינים ברמה מסויימת בצבא, האם אין זו שררה שצריך לשים בה אדם מישראל?

 

כתב הרב ישראלי ב”עמוד הימיני” סימן יב :

והנראה שיש לדון בנבחרים ע”ד הבחירות הנהוגות במדינה שהיא בחירה לזמן מסוים, ואין הבנים יורשים זכות האבות, שאין כאן לגמרי מתוכן שררה שהתורה דנה עליה. כי אין תוכן הנבחרים כיום בגדר מתן זכויות אישיות להם לשררה של הצבור, ואינם אלא באי כח הצבור ושליחיו לפעול מה שצריך לטובת הציבור. ואעפ”י שיש בידם כח להכריע וגם לכוף את המסרבים, אין זה ג”כ מכוח הזכויות שהוענקו להם, אלא החלטת הצבור הוא לפעול לטובת הענין הכללי גם כשהיחידים סובלים או אינם מסבימים. וכל הנכנס לכלל הצבור על דעת כן נכנס, והיחידים שהועמדו בראש ומחליטים מנקודת ראות זו הנם ממלאים שליחות הצבור, ובשמו פועלים ומכוחו הם עושים.  ומכיון שאינם אלא שליחים אין כאן גדרי שררה כלל, כי מכח המשלחים הם יונקים את כוחם, ואין כאן אלא שררה שהצבור שורר על עצמו, ומגביל עצמו לטובתו ע”י שלוחיו שמסר להם ייפוי כח זה.  ובזה יבואר גם שאין סטיה מדין התורה בעצם התקנה שהנבחרים הנם מוגבלים לזמן מסוים וכן אינם מורישים מינוים לבניהם אחריהם, ולכאורה הרי זה נגד הדין שפסק הרמב”ם (פ”א ממלכים ה”ז): כל השררות וכל המינויים שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם. אלא שזה אמור כשמוסרים לו זאת בגדר שררה שאז זוכה בזה ושוב אין הדבר בידי הנותנים לסלקה אולם בנידון שלנו אין מוסרים לו מעיקרא שררה ושלטון אלא בשמם של המוסרים הוא עושה מה שעושה, ועל כן יש אפשרות להגבילו בזמן, ואין גם מקום לדיני ירושה בזה.

אלא שדברים אלו מחודשים מאד, לומר שאין גדר של שררה במשרות שנתנו מראש לזמן. וכן כתב הרב ישראלי בחוברת תורה שבעל פה שנת תשל”ד, שאין מניעה שחבר כנסת או עיריה יהיה נכרי. ויסוד דבריו שאין לכנסת ולעיריות דין טובי העיר. ומכל מקום, אם זו טענתו, הרי שסובר שהסמכות של דיני הכנסת לא משום דינא דמלכותא או טובי העיר, דאם כן ודאי הרב ישראלי  היה מכשיר גויים.

 

אלא שלגבי בעיה זו של שררה, היה ניתן לומר שכיום, כל החלטה, כיון שהיא יכולה להיות נתונה לבג”ץ, אם אדם פרטי חושב שנפגע ממנה, אין זה בגדר שררה שיש עליה את ההגבלות שכתב הרמב”ם בהלכות מלכים.

 

ויש להעיר מסוגיה אחרת (משעור של אבא בדף קשר):

המשנה בסוטה מא. אומרת: “אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא ( – בספר התורה) ¯עומד, ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות.¯ אמרו לו: אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה”. ובגמ’ (שם בע”ב) מובא:¯ “באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס”, ומפרש רש”י -¯ “דאע”ג דאמו מישראל, אין ראוי למלכות, דעבד היה וזילא מילתא”. תוס’ מקשים על¯ רש”י, שאם אימו היתה מישראל, לא יתכן שבגלל חנופה בלבד יתחייבו ישראל כלייה, ¯ולכן הם אומרים (ביבמות מה: ד”ה כיו) שאימו לא היתה מישראל, וכן דעת הרמב”ם ¯בפהמ”ש בסוטה. ותוס’ בסוטה אומרים שבמלך יש דין שאמו חייבת להיות מישראל,¯ אע”פ שבשאר שררות אין הדבר מחויב.

 יוצא, א”כ, שלדעת התוס’ והרמב”ם, אגריפס לא היה מלך ממש. שיטה זו קשה ¯מדברי הגמ’ שם: “שבחוהו ( – כאמור במשנה) – מכלל דשפיר עבד, האמר רב אשי¯ אפילו למ”ד נשיא שמחל על כבודו – כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו – אין כבודו ¯מחול? …מצוה שאני”. ואם אגריפס לא היה מלך ממש – מה קושית הגמ’?

 

 

 

אלון ע’ ,571 ע’ 589 מתשובות רשב”א ח”א תשובה תרי”ז, שאי”צ רק שהחכמים והעשירים הם יהיו טובי העיר, וכו’. אלא אלו שנתמנו.

 

 

עוד חסרון בגישה זו: הצורך באדם חשוב, רמב”ם הלכות מכירה פי”ד הי”א אמנם דעת ריב”ש שבתקנות בני העיר א”צ אדם חשוב אבל לרוב הראשונים צריך אדם חשוב. (אלון ע’ 611)

 

רמב”ם הלכות מכירה פרק יד

הלכה י’: רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביום שיעשה חבירו וכיוצא בזה וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו כך וכך.

 

הלכה יא: במה דברים אמורים במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה, אבל אם יש בה אדם חכם חשוב אין התנאי שלהן מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי אלא אם כן התנה עמהם ועשו מדעת החכם, וכל מי שהפסיד לפי התנאי שאינו מדעת החכם משלם.

 

וכתב המגיד משנה שם:

מגיד משנה הלכות מכירה פרק יד

בד”א במדינה וכו’. מפורש בגמרא (דף ט’) בההוא עובדא דטבחי ולהסיע על קצותן ה”מ היכא דליכא אדם חשוב אבל איכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו, ופירש הרב אבן מיגש ז”ל אדם חשוב ממונה על הציבור וזהו שכתב המחבר לתקן מעשה המדינה כלומר שהוא ממונה על כך הא אם לא היו ממונה אפי’ זולתו תנאו קיים. ומ”ש וכל מי שהפסיד וכו’. מפורש באותו מעשה שם:

 

זה בעצם היסוד ההלכתי ל”יועץ משפטי” שצריך להיות לגוף שמקבל החלטות כאלו, והוא בודק את חוקיות ומוסריות ההחלטות.

 

לגישה זו יש לברר, מה אם טובי העיר תשובת מבי”ט סימן  פ”ד, משום שגם טובי העיר סמכותם באה מכח הרוב, או מכח שקבלו עליהם לצורך זה:

אך צריך לבאר אם שבעה טובי העיר גזרו או הסכימו שום דבר על הצבור אם יהיו חייבים כל הצבור לקיים תקנתם דמשמע דדוקא רוב הצבור הוא דמיעו’ נגרר אחריהם אבל רובא לא גרירי בתר מיעוטא ואפילו הם שבע’ טובי העיר והרי הרמב”ן ז”ל במשפטי החרם והריב”ש ז”ל בתשובה הנז’ כתבו ואם הסכימו כולם או רוב’ במעמ’ ז’ טובי העיר חייבים כל בני העיר להתנהג וכו’ דמשמע דאפילו ז’ טובי העיר בעו רובא בהדיהו ובאותה תשובה של הרשב”א ז”ל משמע דשבעה טובי העיר יש להם רשות בכל דבר כאלו עשו כל בני העיר ויש ליישב ולומר כי לעולם בעינן רובא ומה שיש להם רשות לשבעה טובי העיר בכל דבר הוא משו’ דחשיבי רוב’ משו’ דאתו מכ’ רובא דקבלו’ עליה’ בסת’ לפקח על כל עניני צבור כמו שהבי’ שם הרשב”א ז”ל מן הירוש’ אבל אם לא קבלום עליה’ אפילו בסתם אין להם רשות אפילו הם טובי העיר וזהו שכתבו הרמב”ן והריב”ש ז”ל רובם במעמד ז’ טובי העיר דבעי’ רוב בהסכמת טובי העיר דאפילו איכא רוב בעינן בהדיהו טובי העיר שהם ראשי העיר בחכמה ויראת חטא כי היכי דליחזו דתקנתיהו הויא תקנה ולא קלקלה ואפילו הוו טובי העיר בעינן רוב כיון דלא קבלום עליהם לפקח על כל צרכיהם כדאמ’. וכן יש לומר כי מה שנרא /שנראה/ מן הירושלמי דאפילו קבלו’ בסתם יש להם רשות בכל דבר כאלו עשו כל בני העיר היינו לתקן ולגזור מה שיראה להם ויודיעום ואם ישתקו ולא יסרבו יהיה קיים ואם יסרבו אז לא יהיו חייבים לקיים מה שתקנו אלא א”כ אמרו בפי’ שקבלום עליהם לאותו דבר ידוע דבכי האי גוונא אפילו חד נמי כדאית’ התם ואם לא שיהיו ז’ טובי העיר וקבלום בסתם לא היתה הסכמתם קיימת אפי’ היו שותקים שלא שתקו אלא שלא חשו לדבריה’ כיון שלא קבלום עליהם אפילו בסתם.

לדברי הריב”ש, מועיל או רוב, או קבלה. איך אם כן ניתן להתייחס לשיטה דמוקרטית שנותנת סמכות למפלגה הגדולה ביותר, ואף שאין לה רוב מוחלט בעם. האם נאמר שמי שמצביע לכנסת הוא מקבל על עצמו את התוצאות, וזה נחשב כמו קבלה?

 

עיין בספר דיני ממונות של הרב בצרי, חלק ד’ עמ’ נז-ח שם שלל מכל וכל אפשרות כזו שמשום הקבלה יהיה לכנסת סמכות של טובי העיר.

אלא שאם אנו נפעל מתוקף עצם הכלל של דינא דמלכותא דינא, לא מעניינת אותנו דרך קבלת החלטות החוק וכיצד המלך החליט להטיל חוק זה או אחר, רק העובדה שהממשלה או המלך קבלו וגזרו על הציבור את החוק, אף שאין לו יסוד בהלכה.

 

עוד על הקבלה, ע’ המשפט העברי עמ’ 23 בנוגע לערכאות שבסוריה, ושם בהערה 80 את דעת החזון איש בזה, ואכמ”ל.  האם בנושא שלנו זה קל יותר כיון שאין מדובר על מערכת המשפט אלא על מערכת של חוקים, מיסים וכו’, האם ניתן להפריד את הקבלה בנושא זה?

 

גישת הרב קוק היא אחרת ומבוארת בשו”ת משפט כהן (עניני א”י) סימן קמד ד”ה טו – א

וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג”כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל.

 

את גישת הרב קוק יש לבסס על הפרדת הרשויות הקיימת, רשות מחוקקת ורשות מבצעת. ניתן לומר שגדרי מלכות קיימים מזמן שהרשות המבצעת נותנת את ההוראה, כלומר מזמן פרסומה ברשומות.

גישתו של פר’ אלון היא לבסס את הכל על תקנות הקהל. ואילו גישתו של הרב קוק היא לבסס על יסוד המלכות. גישה אחת נותנת את הסמכות לרשות המחוקקת, והגישה השניה נותנת את הסמכות לרשות המבצעת. כלומר לאחר שהחוק נרשם ברשומות הוא מקבל את תוקפו, ומבחינה  זו אין נפ”מ איך החוק נתקבל בכנסת באיזה רוב ועל ידי מי אם יהודי או לא וכו’.

 

שתי גישות אלו רמוזות בתשובת הרשב”א ח”ג תי”א.

לפי שכל מה שיגזור המלך עם סיעת ישראל, עשוי ומקובל על הכל; וכתיב: כל אשר לא יבא לשלשת הימים, יחרם כל רכושו. וכן חרם הנשיא וריש גלותא, כמו שנזכר במועד קטן: והנשיא כופה ונותן רשות לדון ולהכריז. כל שנטל רשות מריש גלותא, אינו משלם, כמוזכר בריש פרק קמא, לפי שהוא המושל לעיניהם. וכן מה שיגזרו או יסכימו רובו של קהל בצרכי קהלה, שכיון/ שעשו כן הרוב, אפילו בעל כרחם של יחידים, מה שעשו, עשוי. ודוקא שעשו הרוב, ובדבר שרוב הצבור יכולין לעמוד בו, כדאיתא בפרק אין מעמידין. לפי שכל צבור וצבור היחידי*ם כנתונין תחת יד הרבים, על פיהם הם צריכין להתנהג בכל עניניהם, והם לאנשי עירם ככל ישראל לב”ד הגדול או למלך, ובין שיהיו במעמדם ובין שלא יהיו. ואפי*לו בנים אשר יולדו להם דור אחר דור, חייבין לנהוג במה שהסכימו והחרימו האבות, אלא כל מה שקבלו והחרימו עליהם ועל זרעם, שכן היתה קבלת התורה, וכן דברי קבלה כמגילה וחנוכה. ואפי*לו נהגו האבות מנהג קבוע לנדר בלי קבלה, צריכין הבנים לנהוג אחריהם. וכמו שאמרו בירושלמי: אתם אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש. ובשמנו של גיד אמרו: ישראל קדושים נהגו בו איסור; ואמרו: בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפי*לו רואות דם וכו’; וכל הפורץ בדברים אלו, בפורץ /בדפוס ליוורנו משמע שצ”ל: כפורץ/ גדר התורה, שהאבות שרש לבנים.

 

 

בשעור לא דובר על הצורך באדם חשוב, על יסוד הקבלה האם אפשר לבנות עליו לצורך קבלת שבעה טובי העיר הנדון בתשובת המבי”ט. להשלים בשעור.

שעור נפרד לתת על מהלך הרב קוק.

 

עיין יחס ההלכה לחוקי המדינה, תחומין, כרך ג (תשמ”ב), עמ’ 244

 

על הקבלה בין דין המלך לבין דיני בני נח, ראה אור שמח הלכות מלכים ג,י, ראה חמדת ישראל קונטרס נר מצוה עות עב, מצוה רפ”ח עמ’ לח, והובא בספר “שלטון החוק בישראל” של נ. רקובר.