ב"ה
גניבת כספים לצורך פקוח נפש
פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, כמבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה'. לכאורה בכלל זה גם כל הלכות שבין אדם לחברו. אם כן, האם מותר לגנוב כספים במצב של פקוח נפש, לגנוב מזון, תרופות, האם מותר לפקיד למעול בכספים אם הדבר יציל חיים לשם נתוח וכדו' האם רופא יכול להמנע מלקחת איברים להשתלה מגופת מת כשהמשפחה מתנגדת להוצאת האיברים או שפקוח נפש דוחה?
ומצד אונס אין לדון כאן כיון שהוא עושה מרצונו. וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, לגבי חוליים, שאמנם יהרג ואל יעבור, אבל בניגוד לאונס ממש, שאם עבר לא נענש, כאן אם עבר נענש, והטעם משום שעשה מרצונו. כלומר שזה אינו נחשב לאונס. וכן כתב הש"ך בסימן שע"ח ס"ק ב' שיש הבדל בין אנוס שלא בכוונה ואנוס בכוונה, שחייב לשלם.
לכאורה הדבר פשוט שגם בדיני ממונות יש דין של פקוח נפש שדוחה את כל התורה כולה, אבל ע' בסוגיה בכתובות י"ח ע"ב – י"ט ע"א:
׳תנו רבנן: אין נאמנים לפוסלו, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: נאמנים. בשלמא לרבנן – כי טעמייהו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלא לר' מאיר מ"ט? בשלמא פסולי עדות – מלוה גופיה מעיקרא מידק דייק ומחתם, קטנים – נמי כדרשב"ל, דאמר ריש לקיש: חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, אלא אנוסין מ"ט? אמר רב חסדא, קסבר ר"מ: עדים, שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו – יהרגו ואל יחתמו שקר. אמר ליה רבא: השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו: זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש – אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד, השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו? אלא טעמא דר"מ – כדרב הונא אמר רב, דא"ר הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו – אין צריך לקיימו.
ומבואר לפי מסקנת הגמרא שודאי גם עניני ממון הם בכלל יעבור ואל יהרג ושלא כרבי מאיר. אמנם צריך להבין את דעת ר"מ והאם יש לנו נפ"מ משיטה זו.
דנו הראשונים מדוע יהרגו והרי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד. ובחדושי הרשב"א על מסכת כתובות דף יט/א כתב:
קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר (ואל) [ואם לאו] תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר. פי' לאו מדינא קאמר אלא מדת חסידות שנו כאן, וכיון דמשימין עצמם כדלא חסידים לא מהימני, והיינו דאהדר ליה רבא השתא אלו אתו לקמן לאימלוכי אמרינן להו זילו חתימי וכו'. ויש מפרשים דרב חסדא מדינא קאמר יהרגו ואל יחתמו שקר, מדתניא בתוספתא (שבת פט"ז הי"ד) שלשה דברים עומדים בפני פיקוח נפש ואלו הן ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ר' מאיר אומר אף הגוזל, וכי אהדר ליה רבא השתא אלו אתו לקמן לאו לסבריה דר' מאיר קאמר, דלדידיה הא לא אמרינן להו זילו חתומו, אלא הכי קאמר ליה והא אנן ודאי קיימא לן שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש אלא שלשה אלה בלבד, ודילמא אתו לאמלוכי קמי בי דינא דסבירא להו כרבנן והורו להו למיחתם ואל יהרגו.
ע"ע ריטב"א ושימ"ק ואם כן ברור שגם בממון נאמר שפקוח נפש דוחה.
עצם הדבר קשה, לומר שזו מידת חסידות. בשלמא במקום שעושים להעבירו על הדת, ולכן זו מידת חסידות ליהרג במקום שאין ציווי, אבל כשזה לממון, מדוע יש מידת חסידות? (ע' מאמר של ויגודא בשם ר' אשר וייס, ראה שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן סז).
אלא שהתוספתא שהביא הרשב"א, לא נמצאת בתוספתא אלא נמצאת בירושלמי שבת (שבת, פרק יד, הלכה ד, עז ע"א בדפוס ווילנא):
"לא סוף דבר שאמר לו: הרוג את פלוני [שדינו ייהרג ואל יעבור], אלא אפילו אמר לו: חמוס את פלוני [שחייב ליהרג]"
אלא שהעיר בעלי תמר על הירושלמי שהפשט בירושלמי הוא אחר. ע' בספר הערוך ערך חמס בשם מדרש ילמדנו שחמס הוא הכאה ופציעה. והירושלמי שם דן באיבזרייהו של העברות החמורות. וקודם שם דנו על להתרפא בע"ז, וכן בעריות: "לא סוף דבר בשאמר לו הבא לי אשת איש אלא אפילו לשמוע את קולה". ולהלן "לא סוף דבר בשמר לו הרוג את פלוני לא אפילו חמוס את פלוני" וביאור "חמוס" היינו לפצוע, ויתכן שזה אביזרייהו של רציחה (עיין עלי תמר שם שכ"כ), וזה עדיף מאשר לומר שלירושלמי גזל אינו דוחה פקוח נפש.
אלא ששאלה זו תלויה בפירושי הראשונים בסוגיה בב"ק:
ע' גמ' ב"ק ס' ע"ב שדנה האם מותר להציל עצמו בממון חברו ומסקנה שאסור:
ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו'] – מאי קא מיבעיא ליה? אמר רבא אמר ר"נ: טמון באש קמיבעיא ליה, אי כר' יהודה אי כרבנן, ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורבנן, ואיתימא רבה בר מרי אמרו: גדישים דשעורין דישראל הוו וגדישין דעדשים דפלשתים, וקא מיבעיא להו: מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים? שלחו ליה: (יחזקאל ל"ג) חבול ישיב רשע גזילה ישלם, אע"פ שגזילה משלם – רשע הוא, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. [1]
לכאורה היה מקום לומר שאדם הרי חייב להציל את חברו בממונו, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק א' הלכה יג:
כל היכול להציל ולא הציל עובר על (ויקרא י"ט ט"ז) לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.
ולכאורה הרי ודאי שחברו חייב להוציא ממון לשם הצלה, ואם כן מדוע לא יהיה הדין שמותר גם לגנוב את מה שהוא היה חייב לתת מעצמו, ואדרבה הרי עומד על דם רעו?
האם אמנם יש קשר בין שתי הסברות, כלומר בין האפשרות לקחת את ממון אחר משום פקוח נפש לבין החיוב שלו בעצמו לעשות כן?
סברא זו כתב הרשב"א בתשובה חלק ד' סימן יז:
שאלת: במה שכתבתי אני בפ' הכונס צאן לדיר (ס' ע"א) על ההיא דאיבעיא להו התם: מהו להציל עצמו, בממון חבירו? שאני כתבתי שם בשם התוס': דקא מבעיא ליה: אם חייב לשלם. וכתבתי עוד: ונראה שפשוט בעיניהם: שיכול, על מנת לשלם, ושלא מדעת הבעלים. ואתה קשיא לך: א"כ, למה שלחו לו: אסור? לשלחו ליה: מותר להציל על מנת. ועוד: דבהדיא אמרו שם: אע"פ שמשלם, נקרא רשע.
תשובה: מה שכתבתי נרא' לי שהוא פשוט, וקרוב אני לומר: שלא הייתי בכך צריך לכותבו, מרוב פשיטותו. שהרי אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש, אלא אותן ג' המנויות. הגע עצמך: מי שהיה במדבר, ומת בצמא, ומצא קיתון מים של חבירו, ימות ואל ישתה, ואפי' על מנת לשלם? והיאך נקרא זה גזלן, והבעלים חייבין ליתן לו חנם, ולהחיותו? עד שהיה בן פטור דורש במס' מציעא (ס"ב ע"א): בשנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותין שניהם, מתים, ואם שותה אחד מהם, מגיע לישוב, מוטב שישתו שניהם, וימותו, ואל יראה אחד במית' חבירו. וע"כ לא פליג ר"ע, אלא משום דכתיב: וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חבירך. הא שלא במקום חיותו, חייב. וא"כ, איזה גזל יש כאן, עד שנאמר בו: אע"פ שגזלה משלם, רשע הוא? אלא ודאי: להציל עצמו ע"מ לשלם, פשיטא.
בשאלה זו, האם פקוח נפש דוחה איסור גזל, לכאורה נחלק גם רש"י שם בסוגיה עם תוספות ושאר הראשונים:
ברש"י שם בד"ה ויצילה משמע שאסור להציל מפני פקוח נפש: "ויצילה – שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חברו". ומשמע שאסור בכלל, וכן דעת הראב"ד המובא בשיטה מקובצת עיי"ש.
תוספות שם בד"ה מהו להציל, כתבו שהשאלה היא האם חייב לשלם או לא אם הציל וכן ברא"ש שם סימן יב:
גדישין דישראל הוו ופלשתים טמונים בהו ומבעיא ליה מהו למיקלייא. אבל הא לא מיבעיא לי' אי שרי למיקלינהו להצלת ישראלים. דמילתא דפשיטא היא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא שלש עבירות. אלא הכי איבעיא ליה מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין. ואמרו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו אדעתא דליפטר אלא יציל עצמו וישלם.
אבל לתוספות קצת קשה התשובה שאמרו לו אסור, הרי מותר על מנת לשלם.
וע' פרשת דרכים למשנה למלך דרוש יט ד"ה וסימנין, שהקשה על רש"י דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חברו. אלא שגם על התוספות ושאר הראשונים קשה, שעולה מכאן שאם אכן אין לו מה לשלם, אסור להציל עצמו בממון חברו! והרי כל התורה כולה נדחית מפני פקוח נפש.
בגלל השאלה מדוע אכן לא ידחה פקוח נפש אם אין לו לשלם, יש לומר כדי להקל על השאלה, שמכאן מוכח שאכן גם בעל הממון לא היה חייב להציל עד כדי כך. שהרי נחלקו האחרונים אם חייב לתת כל ממונו כדי להציל. ויש אומרים שלא תעמוד על דם רעך אינו ככל לאו שצריך לתת כל ממונו כדי לא לעבור משום שהוא עובר בשב ואל תעשה. ואחרים אומרים שחייב להוציא את כל ממונו כדי להציל. עיין אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך פקוח נפש עמ' 422. ואם נאמר שבעל הממון אינו חייב, יש קצת להסביר את הדין. אבל אם הוא היה חייב, הרי כמ"ש לעיל, לא יתכן שאם זה שלא בפניו שפטור, והרי זו סברת הרשב"א לעיל.
ואם אכן יש קשר בין חובת המציל להציל בממונו לבין האפשרות של אדם להציל את עצמו בממון חברו, הרי ניתן ללמוד מדברי הרא"ש הגבלה נוספת:
כתב הרא"ש בסנהדרין פ"ח ס"ב הגבלה לדין זה לאחר שהביא את הבריתא המובאת שם:
גמ' תניא מנין לרואה את חברו שטובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שחייב להצילו נאמר לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת"ל והשבותו לו אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ואיגורי לא קמ"ל. והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא. דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול. כדאמר לקמן (דף עד א) נרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור. של כל אדם חייב ואם היה מחויב להציל את הנרדף בממונו א"כ יפטור משבירת הכלים שהרי ממון חבירו מחויב להציל וברשות שברם כדי להנצל:
אלא שמתוך דברי השיטה מקובצת בשם הראב"ד מוכח שאין לקשור בין הסוגיות:
שיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף קיז/ב בשם הראב"ד:
ומציל עצמו בממון חברו הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דאיכא מילי דקשיין אהדדי. בפרק הכונס צאן לדיר אמרינן ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וגו' מאי קא מיבעיא ליה אמר רב כהנא גדישין דשעורים דישראל הוו והוו מטמרו בהו פלשתים וקא מיבעיא ליה מהו למקלינהו בנורא ואצולי לישראל שלחו ליה אסור להציל וכו'. וגרסינן בקידושין פרק קמא התקדשי לי בככר תנהו לכלב וכו' בעי רב מרי כלב הרץ אחריה מהו מי אמרינן חייב לאצולה אלמא אדם חייב להציל בממון חברו ואם זה חייב להצילו בממונו מה טעם אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו. ואיכא למימר מה שאדם חייב להציל חברו בממונו הני מילי בפניו כדכתיב והשבותו לו אפילו אבדת גופו אבל שלא בפניו לא נתחייב ממונו בכך ואפילו בפניו נמי לא שיפסיד זה ממונו אלא שישלם פסידתו
האם לכאורה מוכח שם לא בפניו אדור לאדם להציל עצמו בממון חברו? ע' אור גדול סימן ע' עמ' 40 ד"ה והנה דעת הראב"ד, שאכן כן מוכח מהראב"ד.
הרי מבואר שההלכה שאדם יכול להציל עצמו בממון חברו אינה קשורה לשאלה האם אותו אדם היה חייב בעצמו להציל בממונו. וע' חוק לישראל, שיינפלד (ד. אשם, סעיף 64 הערה 105 עמ' 263)
ועל מהלך התוספות בסוגיה בב"ק הקשה בשו"ת בנין ציון סימן קס"ז שדן בסוגיה זו בב"ק:
והנה ודאי פי' זה של התוספ' והרא"ש דחוק מאוד בלשון הגמרא דלא הוי לי' למימר מהו להציל עצמו בממון חבירו אלא הל"ל מי שהציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם או לא רק שהוצרכו הראשונים לפרש כן כיון שאין לך דבר עומד בפני פ"נ והסנהדרין פסקו דאסור להציל עצמו.
ועי"ש שכתב שלרש"י וחי בהם נאמר רק במצות שבין דם למקום ולא במצות שבין אדם לחברו (הובא גם בחוק לישראל שם).
ועיין שם שכתב ששיטת רש"י מובנת על פי הגמרא ביומא:
נענה רבי עקיבא ואמר: וכי יזד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות. מעם מזבחי – ולא מעל מזבחי. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא להמית, אבל להחיות – אפילו מעל מזבחי. ומה זה, שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, ועבודה דוחה שבת – קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת.
וכתב בשו"ת בנין ציון, שהרי ודאי עבודה לא דוחה גזל, ואם כן אם נלמד מק"ו שפקוח נפש דוחה שבת מעבודה הרי ודאי גם פקוח נפש לא דוחה את הגזל. אבל צ"ע שהרי מסקנת הגמרא שם שהלימוד הוא מ"וחי בהם". אלא שהגמרא אמרה שלכולהו איכא פרכא, והגמרא היתה יכולה לומר שגם לר"ע הפרכא היא משום שלדבריו יוצא שפקוח נפש לא דוחה ממון. וקצת משמע שפקוח נפש כן דוחה איסור גזל.
להלכה פסק בשו"ע חו"מ סימן שנ"ט סעיף ד' וסמ"ע ס"ק י' שמותר להציל בממון חברו על מנת לשלם. וע' באור הגר"א שציין ליומא פ"ג ע"ב:
רבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, אחזיה בולמוס לרבי יהודה – קפחיה לרועה, אכליה לריפתא. אמר ליה רבי יוסי: קפחת את הרועה! כי מטו למתא אחזיה בולמוס לרבי יוסי, אהדרוהו בלגי וצעי. אמר ליה רבי יהודה: אני קפחתי את הרועה ואתה קפחת את העיר כולה.
וע' בנין ציון בתשובה קע"א שהביא את המהר"ם שיק שכתב שגם לרש"י אסור רק להביא את עצמו למצב שזה שיצטרך להציל את עצמו בממון חברו. אבל ודאי שאם נמצא במצב של פקוח נפש שיכול להציל את עצמו. וע' בבנין ציון שדחה את דבריו.
אלא שלכאורה ברור, שבמקום שאכן אין כוונתו לשלם, אסור לאדם להציל את עצמו בממון חברו, וזה צריך עיון איך יתכן דבר זה?
ויתר על כן כתב בשו"ת בנין ציון סימן ק"ע לאסור נתוחי מתים משום נבול המת בגלל סברא זו:
רק דעדיין יש לדון בזה שהרי כלל גדול בתורה דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין חילוק בין ודאי לספק פ"נ אבל נלענ"ד דגם מטעם זה אין להתיר כאן דכבר הוכחתי במ"א (סי' קס"ז) שדעת רש"י ע"פ גמרא דב"ק (דף ס') דאמרינן שם שאסור להציל עצמו בממון חבירו שאסור לאדם לגזול ממון חבירו למען הציל עצמו ממיתה ונגד דעת התוספ' והרא"ש שפירשו הסוגיא שם דוקא לענין דצריך לשלם אבל לא שיהי' אסור לכתחלה להציל.
והנה לדעת רש"י כיון שאסור להציל עצמו בממון חבירו כש"כ דאסור להציל עצמו בקלון חבירו דכבודו חביב לו מממונו כדאמרינן בב"ק פ' החובל בהאשה שבאת לפני ר"ע ע"ש וא"כ האיך נאמר דמשום פ"נ דהחולה יהי' מותר לבזות ולנוול המת דמסתמא לא מוחל על בזיונו דעד כאן לא פליגי תנאי בשקלים (פ' ב') רק אי מחיל אינש זילותי' לגבי יורשים ומשמע דלגבי אחר מסתמא אינו מוחל אכן לא בלבד לשיטת רש"י נראה דאסור אלא גם לשיטת התוספ' והרא"ש דפסקוה הטור וש"ע בח"מ (סי' שנ"ט) נראה שהדין כן דז"ל הטור שם ואפילו הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם ודאי אין לך דבר שעומד בפני פ"נ לכך הוא רשאי לנולו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם עכ"ל וכן נפסק גם בש"ע שם הרי בפירוש דאסור לגזול אפילו להציל נפש אם לא על מנת לשלם דאין חילוק בין שיטת רש"י לשיטת התוספ' והרא"ש אלא דלשיטת רש"י מה דאמרינן אסור להציל עצמו בממון חבירו הוא אפילו ע"מ לשלם לבסוף ולשיטת התוספ' והרא"ש לא אסור רק אם מציל עצמו ע"מ שלא ישלם לבסוף ולפ"ז בנדון זה דלא שייך שישלם לבסוף דאי אפשר לשלם למת את בזיונו גם לשיטת התוספ' והרא"ש אסור להציל נפש בבזיון אחר.
ויתכן להסביר את הדברים באופן אחר, כפי שהביא ד"ר מיכאל ויגודה בדף פרשת שבוע של משרד המשפטים המחלקה למשפט העברי, גליון 208 אמר תשס"ה.
אבל דומה שאין הכרח להסיק מסקנה זו מדברי רש"י[2]. ניתן לומר שרש"י סבור אף הוא כעולה מפשוטו של תלמוד, שרק שלוש עברות חמורות הן שפיקוח נפש אינו דוחה אותן. אדם הנמצא בסכנת נפשות, ואין לו בררה אלא לגזול את רכושו של חברו או לפגוע בו כדי להציל את עצמו, ודאי שמותר לו לעשות כן, כי אין זה מתקבל על הדעת שיקפח אדם את חייו בשם שמירת "קדושת הקניין הפרטי". כך היה במעשה ברבי יהודה בשעה שגווע ברעב, ולא היה יכול להציל את עצמו אלא על ידי נטילת כיכר הלחם שביד הרועה בכוח הזרוע. וכך הוא גם בנרדף הנס על נפשו מפני מי שמבקש להרגו, והוא מזיק את רכוש הזולת בעת מנוסתו.
לא כן בעניין דוד המלך, שהתלבט אם לשרוף את שדות השעורים כדי להילחם באויב הפלישתי. אמנם שרפת השדות הייתה הדרך הנוחה יותר והמהירה יותר לחיסול האויב, אלא שהיו גם דרכים אחרות להשגת מטרה זו בלא לגרום נזק לזולת, כגון גידור השדות או העמדת חיילים סביב הגדישים. על כגון דא, כשהפגיעה ברכוש הזולת אינה אפשרות ההצלה הבלעדית, אף כי היא היעילה ביותר, נאמר לדוד שאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו. כלומר, כשיש אפשרות שלא לגרום נזק לזולת, אף אם הדבר אינו נוח או שהאדם נאלץ להשקיע מאמץ רב בהצלה, אין בעובדה שמדובר בהצלה כדי להתיר פגיעה ברכוש הזולת…
נראה שהוא הדין והיא המידה בעניינו של אותו חסיד שקשר עז לרגלי מיטתו בניגוד למצוות חכמים. ודאי שאם לא הייתה לו דרך אחרת להציל את עצמו, מותר היה לו לעשות כן, אלא שברור שלא כן היה. אמנם הייתה קשירת העז לכרעי המיטה הפתרון הזמין, הזול והפשוט ביותר, אך אין לומר שלא הייתה לאותו חסיד דרך אחרת להציל את עצמו, כגון שישתה חלב פרה, שהיא בהמה גסה, ואל ישתה חלב בהמה דקה. וזו היא הסיבה לתרעומתם של חבריו של אותו חסיד על זלזולו בתקנת החכמים האוסרת על החזקת בהמה דקה בארץ ישראל.
על פי זה ניתן לומר שלכ"ע מותר להציל את עצמו בממון חברו, אלא שכל זה אמור רק במקום שאין שום אפשרות אחרת. אבל אם יש אפשרות אחרת הדבר אסור. וכיוצא בזה כתב באגרות משה ח"א סימן רי"ד להסביר את שיטת רש"י (הובא בחוק לישראל, נזיקין עמ' 263 הערה 101)
מקורות נוספים: אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך פקוח נפש שו"ת אור גדול סימן א' עמ' 40 חוק לישראל, נזיקין, עמ' 262 סעיף 64 שדי חמד מערכת אלף עמ'
מתוך השעור: יש להגביל את רש"י, על פי סברת תשובת הרשב"א, שאם המדובר בדבר שהאדם היה חייב לתרום כדי להציל את חברו, ודאי שגם לדעת רש"י שבדבר זה מותר להציל את חברו. וגם לתוספות אם אין לו לשלם, ודאי שמותר להציל בדבר שחברו היה חייב, כדוגמת מציאת מים במדבר לשתותם כדי לינצל ולא להשיב אבידה. אמנם יש לדון אם חייב לשלם בכה"ג.
המזיק לצורך הצלה נרדף ששבר כלים חייב: רמב"ם חובל ומזיק פרק ח' הלכה יג, על פי ב"ק קי"ז ע"ב, סנהדרין עד ע"א. אריכות בנושא: חוק לישראל, נזיקין, ע' 122-3 הדמיון לגזל על מנת לשלם: חוק לישראל שם ע' 120 שו"ע הרב הלכות גזילה סימן ב' שו"ת אור גדול סימן א' עמ' כ' מי שלקח רכב להעברת חולה לבית החולים והרכ נזוק – תורת היולדת פרק כ' הערה ג'
המוציא הוצאות לצורך הצלה, האם מקבל הוצאות: ב"ק קט"ו ע"א במשנה, זה בא בחביתו תוספות ב"ק "ח ע"א ד"ה אי נמי הגהות מימוניות הלכות נזקי ממון פרק ג' אות ב' שו"ע חו"מ סימן רס"ד ונושאי כלים שם. נ. רקובר, עושר ולא במשפט, שער רביעי, הצלת רכוש – שיפוי על הוצאות המציל רא"ש סנהדרין פרק ח' סימן ב' יו"ד סימן רנ"ב סעיף יב חו"מ רס"ד סעיף ד'.
[1] והעיר הרד"ק על דרש זה: "ומה שכתבו רז"ל בענין זה הם דברים של תימה… והם פירשו 'מי ישקני מים' דרך משל, כי המים הם התורה, כמו: 'הוי כל צמא לכו למים'. ופירוש 'מי ישקני מים', הלכה נצרכה לו לשאול מסנהדרין שהיו בבית לחם, וזהו שאמר: 'מבאר בית לחם אשר בשער', כמו 'השערה אל הזקנים'. וההלכה אשר הוצרכה לשאול מהם הוא דבר חלקת השדה מלאה עדשים ושעורים… מישראל ופלשתים היו טמונים בהם, ושאל דוד אם יש לו רשות לשלח אש בגדישים בעבור שישרפו עמם הפלשתים, ושלחו לו: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו… ודברים אלה רחוקים מאד מדרך הפשט, כי הפסוקים הם ספור הגבורים אשר לדוד ומספר הגבורות… בהביאם המים, ולא היה שאלת ההלכה בחלקה ההיא, אבל מלחמה גדולה היה, עד שנס ישראל מפני פלשתים, כמו שאמר הכתוב, ושמה התגבר והתיצב בתוך זאת החלקה והצילה, שלא שרפו אותה פלשתים… אין להבין בכל זה אלא פשט הכתוב כמו שהוא" (מתוך מאמר של מיכאל ויגודה ראש תחום משפט עברי משרד המשפטים.
[2] להצעה המובאת להלן ולרוב המקורות שהובאו לעיל, ראה הרב א' וייס, מנחת אשר, ויקרא (תשס"ה), סימן נ – "מציל עצמו בממון חברו".