ב"ה
בענין בריה דלא בטלה (שיטת רשב"א ותוס' בסוגיה)[1]
א
דין בריה שהוא במקום שיעור כזית מוזכר בש"ס בכמה מקומות, אבל בריה דלא בטלה נמצא רק בחולין ק' ע"א על המשנה (צ"ו ע"ב): "גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנותן טעם, ואם לאו כולם אסורים והרוטב בנותן טעם", הגמ' שם מקשה על מ"ש דאם אין מכירו כולם אסורין דליבטל ברובא ומתרצת: "בריה שאני". עיקר דין בריה נאמר במשנה לגבי חיוב מלקות על בריה אע"פ שאין בה כזית (מכות יג ע"א): "אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב, אמרו לו מפני שהיא כברייתה", וכן נאמר לענין מלקות על אכילת גיד הנשה (חולין צ"ו ע"א), ציפור טמאה (חולין ק"ב ע"ב) וכן לגבי אבר מן החי וחיטה לר"ש במשנה מכות שם.
ההגדרות שנאמרו בראשונים לגבי בריה שאינה בטלה, מקורם בגמ' ובמקרים שמיירי לגבי מלקות. ע' רשב"א בתורת הבית, בית רביעי שער ראשון שפוסק ארבעה תנאים לבריה שלא בטלה שמקורם בבריה לענין מלקות וכשיטתו פסק המחבר ביו"ד סימן ק' סעיף א':
בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף לא בטל. ואין לו דין בריה, אלא אם כן הוא דבר שהיה בו חיות, לאפוקי חטה אחת של איסור. וכן צריך שיהא דבר שאסור מתחלת ברייתו, לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל. וכן צריך שיהיה דבר שלם שאם יחלק אין שמו עליו, לאפוקי חלב. וכן צריך שיהיה שלם.
בדין בריה יש לעמוד על שלש נקודות עיקריות: א. האם בבריה אין צריך שעור כזית כיון שהתורה אסרה ללא קשר לגודל או שבריה משמשת במקום שעור כזית, ונחשב כאילו יש בו כזית. ב. לאור הנ"ל הבנת הגדרות בריה שנאמרו בראשונים: באיזו מידה קשורות ההגדרות של הראשונים למהות דין בריה בכלל (ובפרט יש לברר מהי שיטת התוס' בחולין דף צו ע"א ד"ה מאי טעמא ובמכות דף יז ע"א ד"ה ורבנן, וכמה הגדרות יש לבריה לשיטתם). ג. הקשר שבין דין בריה שאינה בטלה לדין בריה ששעורה למלקות בכל שהוא מחד, וקשר שבין דין בריה שאינה בטלה לשאר דברים שאינם בטלים מאידך. (שלשת הנקודות הנ"ל יבוארו להלן על פי פרש"י בסוגיה ומחלוקת התוס' והרשב"א שהן שתי הדעות העיקריות בסוגיה).
במהות דין בריה נחלקו רש"י בשבועות דף כא ע"ב ד"ה מפרש נמי, והתוס' בחולין צ"ו ד"ה מאי טעמא, ומחלוקתם תלויה בפירוש דברי הגמ' שם "מפרש נמי כבריה דדמי". במשנה שבועות דף יט ע"ב שנינו: "שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי רבי עקיבא אמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא שהוא חייב שזה חייב". ומקשה הגמרא בדף כא ע"ב: "אמרו לו לרבי עקיבא היכן מצינו כו' ולא והרי נמלה, בריה שאני, והרי הקדש הא בעינן שוה פרוטה והרי מפרש מפרש נמי כבריה דמי". ופרש"י: "בריה טעמא מאי משום דחשיבא, מפרש נמי איהו אחשבה דאסריה עליה". הרי שלדעת רש"י הטעם שבריה אסורה הוא בגלל שלבריה יש חשיבות בפני עצמה. אבל התוס' בחולין מפרשים את הגמ' שם "מפרש נמי כבריה דמי" משום שטעם הבריה הוא שכיון שהתורה אסרה דבר מסויים, אסרה בין גדול ובין קטן בפירוש, ואם כן מפרש כל שהוא נמי מהני. ולכן טעם בריה שאסורה היא משום שכיון שהתורה אסרה גיד, או שרצים וכיו"ב התורה התכוונה לאסור בין גדול ובין קטן.
גם דברי רש"י וגם דברי התוס' צריכים הסבר. לרש"י צריך בירור מה גורם ענין החשיבות, שהרי בכל התורה חיוב מלקות דוקא בכזית, ומדוע ילקה על מה שהוא פחות מכזית בגלל החשיבות. וז"ל התוספות בחולין הנ"ל:
וא"ת מאי שנא דאבר מן החי ועוף טמא וגיד ושרץ חשיבי טפי בריה מנבלה טהורה במיתתה בכזית ולא חשיבא בריה וכן טבל לא חשבי ליה רבנן בריה במכות (דף יז.) ויש לומר דהיינו טעמא דהני דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא וכן באבר מן החי כאילו פירש בין גדול ובין קטן דכולהו מיקרו גיד ועוף ובלבד שיהיו שלמים אבל נבלה חתיכה נמי משמע נבלה וכן טבל דאי הוה כתיב אל תאכל חטה של טבל אז הוה חשיב בריה וכן משמע פרק שלישי דשבועות (דף כא:) דקאמר היכן מצינו באוכל כל שהו שחייב ופריך ולא והרי מפרש פירוש שבועה שלא אוכל כל שהוא ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב שלא תאכל בין גדול ובין קטן.
בדברי התוס' יש להבין, אם דין מלקות תמיד בכזית, משום ששם אכילה הוא בכזית דוקא, אם כן כיון שדין בריה הוא משום שנחשב כאילו התורה אסרה בפירוש פחות מכזית, אם כן לכאורה צריך לומר שהתורה אסרה גם פעולה שאינה מוגדרת כאכילה אלא מעשה כל שהוא שאינו מוגדר כאכילה. וכן יצא שבאיסור שרצים וכיו"ב, האיסור כולל שני דברים שונים: א. כשיש כזית התורה אסרה אכילת אלו המינים. ב. כשאין כזית, ובתנאים מסויימים של בריה, התורה אסרה פעולה מסויימת בחפצא של האיסור הגם שאינה מוגדרת אכילה.
כדי להבין שתי נקודות אלו יש להבין את הקשר שבין בריה ובין שעור כזית. שאלה זו נוגעת בכלל בגדר אכילה. מכמה גמרות משמע ששעור כזית לגבי אכילה הוא משום שפעולת אכילה מוגדרת כאכילה רק כשיש שיעור כזית, אבל כשאין כזית אין ע"ז שם אכילה. בגמ' חולין צ"ו ע"ב דעת רבי יהודה שעל גיד חייבים דוקא בכזית, משום דאכילה כתיבא ביה. כלומר אם התורה כתבה לשון אכילה, הרי ברור שזה כולל רק מה שמוגדר כאכילה דהיינו כזית. וכן ביומא ע"ד ע"א במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אם חצי שיעור אסור מן התורה או מותר מן התורה. דעת ר' יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי, וריש לקיש ס"ל שחצי שיעור מותר מן התורה: "אכילה אמר רחמנא וליכא". כלומר התורה אסרה רק מה שמוגדר כאכילה, וכל מה שלא מוגדר כאכילה מותר מן התורה, וכנ"ל.
אם כן לפי זה שיעור כזית מתייחס בבירור למושג אכילה. כנגד זה אנו מוצאים דעה שבראשונים כנראה אין לה מקור, היא דעת הרא"ם – ר' אליהו מזרחי – בהגהות על סמ"ג הנדפס בסוף הסמ"ג, בהלכות חמץ: "שנאמר לא יאכל חמץ ואכילה כל דהוא משמע ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית, שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה, אבל לאיסורא כדקא קאי" (ולהלן הוא מסביר את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בחצי שעור, וע' משנה למלך הלכות חמץ ומצה פרק א' הלכה ז' והלכות שבועות פרק ד' הלכה א' שדן בדברי הרא"ם הללו). הרי שדעת הרא"ם לא כמ"ש לעיל, אלא שאכילה מוגדרת כאכילה גם כשהיא בכל דהוא, אלא ששיעור כזית הוא גזה"כ שבהכי חייבים. ומחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש היא מה נכלל בגזה"כ הזאת. אם גזה"כ מוציאה מה שפחות מכזית לגמרי מן הכלל, או שגזירת הכתוב רק מוציאה מן הכלל חיוב מלקות ולא את עצם האיסור.
בדעת רש"י נ"ל ברור כמו הדעה הראשונה, שאכילה מוגדרת כאכילה דוקא כשהיא בכזית, ועל פחות מכזית אין שם אכילה בכלל. התורה אסרה את כל האסורים באופן מוחלט ללא שעורים, אלא שבפחות מכזית אין לזה שם אכילה משום שאין אכילה חשובה אלא בכזית. לכן ענין החשיבות מביא לידי חיוב בבריה, משום שבזמן שזה חשוב אצל אנשים והם אוכלים את זה כמות שהוא אע"פ שאין בו כזית, הרי ששוב זה נכנס לגדר אכילה. וזה מה שגורמת העובדה שזה דבר חשוב או בכגון דאחשביה שאותה פעולה שוב מוגדרת כאכילה, וממילא זה נכלל בכלל אותו איסור התורה שלא לאכול.
אם נלך בדרך הרא"ם שפעולת אכילה היא נחשבת כאכילה אפילו בכל דהוא, ורק גזה"כ שרק בכזית יש מלקות, נוכל להבין היטב שיטת התוס' שבריה אסורה משום שהתורה אסרה בין גדול ובין קטן, שהרי כמו שיש גזירת הכתוב שיש מלקות על כזית, כך יש גזה"כ שחייבים על בריה. וממילא גם מלקות על כזית וגם מלקות על בריה זה נובע מאיסור אכילה של התורה ואין זה איסור של מעשה שאינו מוגדר כאכילה. למעשה אם נדון על היחס שבין בריה לבין שעור כזית, נוכל להגדיר שלדעת רש"י בריה היא במקום שעור כזית ולדעת התוס' בבריה אין צריך שעור כזית.
לאור הנ"ל נוכל להבין את הגדרות בריה לפי רשב"א ולפי תוס', ואת המחלוקת ביניהם מה להכליל בכל הגדרה. כמו כן יש לברר מנין בכלל לצמצם את דין בריה ולא לכלול בדין בריה כל דבר שלם. בראשונים אנו מוצאים כמה תנאים כדי שדבר יחשב לבריה. אולם את ההגדרה הראשונה מצאנו בגמ', ודוקא הגדרה זו שהיא בלבד המפורשת בש"ס לא מוסכמת בין הראשונים (ומה שיש במשנה במכות "מפני שהיא כבריתה" זה תנאי כולל וא"א להגדיר עפ"ז מהי בריה).
תנן במשנה במכות י"ג ע"א:
כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב, רבי שמעון אומר כל שהוא, וחכמים אומרים כזית. אמר להם רבי שמעון, אין אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהיא, שהוא חייב. אמרו לו, מפני שהיא כבריתה. אמר להן, אף חטה אחת כבריתה.
ובגמ' מובאת תשובת רבנן לר"ש: "ברית נשמה חשובה חיטה לא חשובה". ברור מהמשנה שמושג בריה לפחות אליבא דרבנן הוא מושג מצומצם, דהיינו דוקא נמלה חשובה בריה אבל חיטה לא הוי בריה. ר"ש לכאורה מרחיב יותר את הגדרת בריה, וס"ל דגם חיטה מיקרי בריה. אלא שככפי שמבואר בגמ' יש שתי אפשרויות להסברת מחלוקת ר"ש ורבנן, ורק לפי הסבר אחד הם חולקים בהגדרת בריה:
אמר רב ביבי אמר א' שמעון בן לקיש, מחלוקת בחיטה אבל בקמח דברי הכל כזית. ורב ירמיה אמר רשב"ל כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.
המחלוקת בין האמוראים היא בדעת ר' שמעון, האם הוא חולק עם חכמים רק בחיטה או שר"ש סובר שגם בקמח לוקה על כל שהוא. ובסוף דברי הגמ' שם: "תניא כוותיה דרבי ירמיה, ר' שמעון אומר כל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לקרבן" (לכאורה שיטה זו מתאימה עם דעת הרא"ם שאכילה הוי במשהו, וגזה"כ למלקות בכזית, ולפ"ז דעת ר"ש היא שגזה"כ נאמרה רק לגבי קרבן ולא מלקות). וא"כ לדעת רב ירמיה ברור שר"ש לא מדבר על הגדרת בריה בכלל, שהרי הוא סובר באופן כללי שכל איסורים לוקים עליהם בכל שהוא ללא קשר לבריה ורבנן אומרים שכזית או דבר שהוא כברייתו וכמבואר בגמרא צריך שיהיה ברית נשמה. אבל לרב ביבי ארשב"ל, ר' שמעון חולק רק על חיטה, וא"כ ר"ש ורבנן נחלקו בהגדרת בריה אם צריך בריית נשמה. וא"כ הלכה כרבנן א"כ לכאורה בריה צריכה להיות קרויה רק ברית נשמה. (על ברית נשמה עצמה להלן בהמשך הסבר הגדרות בריה).
ב
בנוגע לשאלה מדוע חיטה לא הוי בריה (ומה שבגמרא משמע שזה משום דלא הוי בה רוח חיים, דלא הוי ברית נשמה, ראה להלן), ישנה מחלוקת בין הרשב"א ובין התוספות. בדעת התוס' אנו מוצאים לכאורה שתי הגדרות, בתוס' חולין שהובא לעיל כתבו שחיטה לא הוי בריה משום שהאיסור הוא טבל, ולבריה נחשב מה שהתורה אסרה וכוונת התורה לאסור בין גדול ובין קטן. כיון שהתורה לא אמרה שחיטה אסורה אלא שיש איסור טבל, לכן אי אפשר לומר שחייב על פחות מגדר אכילה. ולעומת זה תוספות במכות סוברים שהחילוק בין מה שנחשב בריה ומה שאינו נחשב בריה הוא שתלוי בדבר שיאבד שמו אם יחלק, שעכשיו קרוי נמלה או גיד, וכשנחתך אינו קרוי גיד אלא חתיכת גיד וחתיכת נמלה. וז"ל תוספות מכות ע"א ד"ה ורבנן:
ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה – תימה דבפרק גיד הנשה (חולין דף צו. וצט: ושם) אמרינן שאני גיד דבריה הוא ולא בטיל ואע"ג דלית ביה נשמה וי"ל דהכי קאמר שאני גיד דבריה הוא וכיון דאתיא מבריית נשמה שפיר הויא בריה ולא נראה דהא נבלה דקא אתי מבריית נשמה ואעפ"כ לא הויא בריה אלא על כרחך הטעם תלוי דכל שאובד שמו כשנחתך הוי בריה וניחא מנבילה שאינו אובדת שמה שלפעמים אף כשנחתכה קורין אותה נבילה ולכך לא הוי בריה אבל גיד אובד שמו על ידי שנחתך אבל ק"ק לי מאי קאמר הכא בריית נשמה חשיבא ליה לימא דלדבריו דר"ש אמרי לדידן אפילו נמי אית ביה נשמה לא הוי בריה אלא לדידך דבריה הוא אודי לי מיהא דכיון דליכא נשמה דבטלה.
ובלשון הרשב"א בתורת הבית (בית ד' שער א') "כל שיחלק ואין שמו עליו":
כבר כתב רבנו יצחק ז"ל דכל שיחלק ושמו עליו כגון חלב דכל דהוא שלם נקרא חלב וחתיכה קטנה ממנו נקרא חלב אין זה קרוי בריה אבל כל שיחלק ואין שמו עליו זהו בריה כגון צפור טמאה דבעודנו שלם נקרא צפור ואם נחתך אינו קרוי אלא חתיכה של עוף טמא. וכן גיד כשנחלק נקרא חתיכת גיד.
הרא"ש (חולין פרק ז' סימן לג) נותן לסברא זו סימן מבחינה דיקדוקית, ודוקא אופן זה של הסבר יכול לשמש מפתח להבנת ההגדרה לפי הרשב"א ולפי התוס'. וז"ל הרא"ש:
וי"ל דכל דבר שאם יחלק אין שמו עליו נקרא בריה דעוף טמא שלם נקרא עוף וכשאין שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד נקרא חתיכת גיד. וכן אבר מן החי אבל נבילה אפילו חתוכה מיקריא נבילה דכל דבר שנתנבל קרוי נבילה ואינו שם העצם. וכן שור הנסקל לא מיקרי בריה כדמוכח פרק התערובות [דף עב. ושם בתוספות ד"ה וליבטל] משום דכתיב ולא יאכל את בשרו דמשמע אפילו חתיכה אחת ממנו אבל הכא קאמר לא תאכל אותם בין גדול בין קטן כי על שלמותן נקראין כן.
אם כן, לדעת הרא"ש כל שאילו יחלק ושמו עליו, כלומר ששמו אינו שם עצם אלא שם תאר. ואם אין שמו עליו א"כ שמו שם עצם. כלומר בדבר שאם יחלק כמו נמלה נאמר חתיכת נמלה, הרי שהמילה "נמלה" היא שם עצם. אבל בדבר שהוא שם תאר כגון חלב, הרי ודאי אם יחלק שמו עליו ושם התואר אינו משתנה. וא"כ בנ"ד לענין חיטה, לדעת התוס' מצאנו שני הסברים למה לא מקרי בריה, או משום שבטבל לא שייך לומר שהתורה אסרה בין גדול ובין קטן או משום שאם יחלק אין שמו עליו.
ועוד כתב הרשב"א בתורת הבית:
וכן אין קרוי בריה אלא בריית נשמה, כגון ציפור או גיד שהיה לו חיות בעדנו בבהמה, אבל בריה שאין לה נשמה וכו' ואי לאו דחיטה לאו ברית נשמה היא הויא מקריא בריה, דאף היא כשחלקה אין שמה עליה, מתחילה מיקרייא חיטה ועכשיו קמח.
על כורחינו יש מחלוקת בין הרשב"א והתוספות בהבנת הגדרת "כל דבר שאם יחלק אין שמו עליו". שהרי לתוס', חיטה אם תתחלק שמה עליה, כמבואר בדבריהם במכות, ולרשב"א חיטה אם תחלק אין שמה עליה. לתוספות אזלינן בתר שם טבל, ואם יחלק שמו עליו, ולרשב"א אזלינן בתר שם העצם: חיטה ואם תחלק אין שמה עליה.
להבנת המחלוקת זו, נראה להסביר בדעת התוספות. שאמנם בתוס' מצאנו את שתי ההגדרות הנ"ל שכוונת התורה לאסור בין גדול ובין קטן כמ"ש בחולין, וכן הגדרת התוספות במכות שאם יחלק אין שמו עליו. אך נראה שזו הגדרה אחת (ולהלן, בהגדרת בע"ח, נוכיח את זה ממהלך דברי התוס' במכות). לדעת התוספות יש דברים שכוונת התורה לאסור בין גדול ובין קטן ויש דברים שהתורה אסרה ולא משמע בין גדול ובין קטן כגון טבל או חלב. אלא איך עלינו לדעת מה כוונה התורה לאסור? על זה כתבו התוספות במכות שכל דבר שאם יחלק אין שמו עליו א"כ שמו שם עצם, כמ"ש הרא"ש, וא"כ אם התורה אסרה את שם עצם האיסור וזה החפצא של האיסור, ובזה שייך לומר שהתורה אסרה בין גדול ובין קטן. אבל במקום שאם יחלק שמו עליו, א"כ שמו -טבל, או נבלה- הוא שם תואר, וא"כ כשהתורה אסרה לא שייך לומר שהתורה אסרה את החפצא בין גדול ובין קטן. שהרי אפילו אם יתחלק ישאר באותו שם, ולכן כיון שא"א לומר שמשהו אסור בכה"ג ישאר חיוב רק בשיעור כזית. וא"כ בדעת התוספות יש רק הגדרה אחת לשיעור בריה, כל דבר שאם יחלק אין שמו עליו, שאותו התורה אסרה בין גדול ובין קטן. וכן משמע מדברי הרא"ש חולין פג"ה סי' לג עיי"ש.
ולפ"ז יש נפ"מ למשל בביצת טריפה אם הוי בריה או לא לשיטת תוס' דאין בו נשמה אינו גורע, דלפמ"ש טריפה אינה בריה משום שהתורה לא אסרה את החפצא אלא כל מה שבתואר טריפה ואי אפשר לומר בין גדול ובין קטן. אבל אם יש לתוס' גם הגדרת כל שיחלק בפני עצמה א"כ יתכן דחשיב בריה ובשו"ע יו"ד סימן ק' סעיף א' חשיב רק ביצה שיש בה אפרוח לבריה, וע' ש"ך שם ס"ק ב' וע' שו"ע פ"ו בש"ך ס"ק י' ופרמ"ג שם.
דבר זה תלוי במהות בריה, במחלוקת רש"י והתוס'. לדעת התוס' בריה אסורה משום שהתורה אסרה גיד ושרצים בין גדול ובין קטן. אבל הרשב"א נ"ל דס"ל כרש"י שענין בריה הוא בגלל החשיבות. ועל פי מה שנתבאר לעיל, בגלל החשיבות נכנס לגדר אכילה אף שאין בו כזית.
וא"כ בנוגע להגדרת כל שאם יחלק אין שמו עליו, יש הבדל על איזה שם מדובר. לדעת התוס' שדנים על אותו שם שהתורה אסרה, אי אפשר לבדוק אם דבר נקרא בריה על פי שם החפץ אלא על פי אותו שם שהתורה אסרה, דהיינו טבל, חלב ונבילה. אותו שם שהתורה אסרה אם שמו גופו הוא שם עצם, כמ"ש הרא"ש, א"כ שמו כשם איסורו והתורה אסרה בין גדול ובין קטן. ואם התורה אסרה את שם התואר, אם כן התורה לא כוונה לאסור בין גדול ובין קטן ולכן חיטה חלב ונבילה לא חשיבי בריה. לעומת זה לדעת הרשב"א שמקור דין בריה הוא משום החשיבות לגבי האכילה, הרשב"א משתמש בהגדרת כל שיחלק ושמו עליו רק לאפוקי חלב ותו לא (ע' בתוה"ב). אבל לאפוקי נבילה וחיטת טבל הרשב"א צריך להגדרות אחרות משום שכאן אנו דנים לא על שם שהתורה אסרה, אלא מה נחשב לחשוב אצל בני אדם, דמה שחשוב אצלם ואוכלים אותו כמות שהוא מיקרי בריה. וא"כ ודאי שאי אפשר להתחשב עם שם איסורו כגון טבל ונבילה אלא צריך לבדוק אם דבר נחשב בריה לפי שמו אצל בני אדם. ואם חיטה זה דבר שלם שאם יחלק אין שמו עליו, וכן נבילת עוף טהור, צריך להתחשב בשם עוף ולא נבילה כמו שמתחשבים בחיטה ולא בטבל. ולכן לנבילה וחיטה הרשב"א צריך הגדרות שונות. ולכן כתב הרשב"א: "ואי לאו דחטה לאו בריית נשמה היא הויא מקריא בריה דאף היא כשנחלקה אין שמה עליה מתחלה מיקריא חטה ועכשיו קמח". ורק בחלב שגם אצל אנשים זה נקרא חלב, מועילה ההגדרה של כל שיחלק ושמו עליו.
ג
ובגלל נקודה זו שנובעת מההבדל בהבנת מהות בריה יש ג"כ הסבר להבדל בין הרשב"א והתוס' בנוגע להגדרה נוספת, שצריך שאיסורה מחמת עצמה כגון נבילה (בדעת התוס' עצמם יתברר להלן אם הם סוברים בכלל את הכלל הזה). הרשב"א שמסביר את החילוק שכל שיחלק ושמו עליו, שזה שם העצם אצל בני אדם, כחיה ועוף, אם כן צריך להסביר שמקרים אלו לא הוי בריה מסיבות אחרות (חיטה משום דאין בו ברית נשמה, וע' להלן). ואף עוף טהור שנתנבל כתב הרשב"א שהטעם משום שאין איסורו מגופו. וז"ל הרשב"א שם:
ואיזו בריה שאינה בטלה דוקא שאיסורה מחמת עצמה כגון נמלה או גיד וכיוצא בהן שאסורין מצד עצמן מתחלת ברייתן. אבל בריה מותרת אלא שקבלה איסור מחמת דבר אחר כגון שור הנסקל וצפרי מצורע וכיוצא בזה וכן תרנגולת טרפה או תרנגולת שנתבשלה עם הנבלה אין זו בריה שאינה בטלה.
תוס' כפי שנסביר לא צריכים לחילוק זה, אבל הרשב"א נצרך לטעם זה, משום שלא יכול להוציא את הנבילה כמו תוספות משום דכל שיחלק ושמו עליו דהא עוף טהור אם יחולק יקרא חתיכת עוף. ולכן אומר הרשב"א שכל שאין איסורו מגופו לא מקרי בריה.
לדעת התוס' צריך לברר האם צריך לומר את הגדרת איסורו מגופו מתחילת ברייתו. בהגדרה זו שאין איסורו מגופו מסביר הרשב"א לא רק נבילה דלא מקרי בריה אלא גם צפורי מצורע ושור הנסקל. דבזבחים ע"ב מוכח לגבי שור הנסקל דלא הוי בריה. השאלה היא לדעת התוס' האם גם תוספות צריכים לומר ששור הנסקל לא הוי בריה משום שאין איסורו מתחילת בריתו, שהרי לכאורה גם כאן אפשר לומר שהתורה אסרה שור הנסקל אסרתו בין גדול ובין קטן ואם כן יחשב בריה? מדברי התוס' בזבחים ע"ב מוכח דס"ל דכלל זה של בין גדול ובין קטן מסביר גם את שור הנסקל, שכתוב שם בד"ה "וליבטלו": "ושור הנסקל אפילו שלם לא חשיב בריה כמו נבילה וחלב ודם דלא הוי בריה וכו' דעוף טמא ודאי חשיב בריה דכשאסרו הכתוב אסרו בין גדול ובין קטן" וכו' משמע מדברי התוס' שכלל זה מסביר גם מדוע שור הנסקל לא הוי בריה. וע' רא"ש חולין סימן ל"ג שמביא את חילוק התוס' וכתב: "וכן שור הנסקל לא מקרי בריה כדמוכח בפרק התערובות משום דכתיב ולא יאכל את בשרו דמשמע אפילו חתיכה אחת ממנו, אבל הכא קאמר לא תאכל אותם, בין גדול ובין קטן כי על שם שלמותן נקראים כן". וכן נראה שצריך לומר בדעת התוספות.
ועיין בביאור הגר"א סימן ק' ס"ק ו', על דברי המחבר שצריך ג' תנאים, שאם יחלק אין שמו עליו, אסור מתחילת ברייתו ודבר שלם, כתב הגר"א "אבל תוס' ורא"ש לא הצריכו חיות והצריכו שיהא אם יחלק וכו'". משמע מהגר"א שהתוס' ורא"ש חולקים רק על הגדרת בריה כבעל חיים. וע' להלן בביאור מחלוקתם, אבל על הכלל שצריך איסור מגופו שמתחילת ברייתו לא חולקים. ולפי מ"ש אין לדעת התוספות גם את הכלל של איסורו מתחילת ברייתו. וגם בדברי הרא"ש יש לפקפק בזה, שהרא"ש הביא (חולין פ"ז סימן לג) את דברי רש"י שנבילה לא מיקרי בריה בגלל שאין איסורה מגופה משעה שנוצרה, ושאל הרא"ש מחלב שאיסורו מגופו ולא מקרי בריה וכן מערלה מכלאי הכרם. וכתב הרא"ש את חילוק התוס' "וי"ל דכל דבר שאם יחלק אין שמו עליו נקרא בריה דעוף טמא שלם נקרא עוף וכשאין שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד נקרא חתיכת גיד. וכן אבר מן החי אבל נבילה אפילו חתוכה מיקריא נבילה דכל דבר שנתנבל קרוי נבילה ואינו שם העצם", וא"כ י"ל שחזר ולא מקבל את דעת רש"י שצריך איסור מתחילת ברייתו. וכן משמע מההמשך שמסביר שוב את נבילה לפי ההגדרה החדשה שאם יחלק אין שמו עליו.
ונראה שיש להוכיח את האמור ממהלך דברי התוס' במכות י"ז ע"א ששאלו התוס' על מ"ש דברית נשמה חשובה, דהא גיד לית ביה נשמה. וע' תירוץ התוס' דסוברים שמספיק שאתא מברית נשמה. וכתבו דלא נראה דהא נבילה דקא אתי מבריית נשמה, ואעפ"כ לא הוי בריה, וכ' דע"כ הטעם תלוי דכל שאובד שמו כשנחתך וכו'. ובהמשך כ' התוס' דרבנן לדבריהם דר"ש קאמרי. ראשית יש להעיר בדברי התוס' שמ"ש דרבנן לדבריו דר"ש קאמרי זה לא כמו כל לדבריהם שבש"ס. שהרי לחד מ"ד בגמרא דר"ש חולק וס"ל אפילו בקמח, ר"ש עצמו לדבריהם דרבנן קאמר (וע' גם תוספות חולין דף צו ע"א ד"ה מאי טעמא, שהעירו מטעם אחר שאין זה כמו כל לדבריהם שבש"ס). ועוד קשה, שזה אינו הסבר בדברי המשנה, אלא הגמ' היא שמסבירה את דעת רבנן מדוע לא חשיבי חיטה בריה לדידהו, ודוחק לומר בדברי הגמ' לדבריהם, ואיך יתכן שרבנן שוב יאמרו לדבריו דר"ש דקאמר לדבריהם (וע"ז להלן גבי בעלי חיים). ומדברי התוספות מוכח שלא ס"ל שיהא איסורו מגופו ומתחילת ברייתו, דא"כ כשהקשו מנבילה על הגדרת בעלי חיים כפי שהתוס' כאן מבינים את בעלי חיים, היו צריכים לומר דלק"מ, דלא הוי בריה משום שאין איסורו מגופו ולא לחדש דבר חדש לגמרי: כל שיחלק ושמו עליו שאז הם צריכם לומר דרבנן לדבריו דר"ש קאמרי שזה גופא קשה כמ"ש? וע"כ אם תוס' נצרכו לחדש יסוד חדש לגמרי שכל שיחלק ושמו עליו נקרא בריה א"כ מוכח שלא ס"ל כלל את החילוק של איסורו מגופו דא"כ לק"מ מנבילה, ומוכח שלא כמ"ש הגר"א.
ובהגדרת איסורו מגופו, הרשב"א כתב שאסורים מצד עצמם, מתחלת ברייתן. ומשמע שיש כאן שתי הגדרות באיסור מחמת עצמו. והמחבר בסימן ק' כתב רק שיהא אסור מתחלת ברייתו ולא כתב שיהא אסור מחמת עצמו. (וברשב"א משמע שהעיקר הוא שיהא איסורו מגופו משום שבבריה מותרת כשור הנסקל כתב רק שזה אינו בריה משום ש"קבלה איסור מחמת דבר אחר" ולא הזכיר שיהא אסור מתחילת ברייתו). ויכולה להיות נפ"מ להלכה אם עיקר הטעם הוא איסור מגופו או עיקר הטעם שאסור מתחילת ברייתו, כגון בתולעים בפירות שאסורים רק כשפרשו לאויר העולם, ע' שו"ע יו"ד סימן פ"ד. אם אנו מגדירים את בריה כאיסור הבא מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחר אם כן אותם תולעים כשהם אסורים הם אסורים כשרצים, א"כ חשוב איסורו מחמת עצמו כמו שכל שרץ מוגדר כאיסורו מחמת עצמו. מה שאין כן אם העיקר הוא הטעם שהוי בריה משום שאסור מתחילת ברייתו אם כן גם אותם תולעים אין איסורים מתחילת ברייתם ולא חשיב בריה. וע' חוו"ד סימן ק' ס"ק ה' שנחלקו בזה החוו"ד והכו"פ.
ולכאורה לפי ההסבר שכתבנו לעיל בדעת הרשב"א בהסבר החשיבות שהוא גורם שפעולה של אכילת פחות מכזית תחשב לפעולת אכילה, אם כן קשה להבין בכלל את הצורך בהגדרת איסורו מגופו ומתחילת ברייתו, אלא אם כן נאמר שענין חשיבות זה רק גורם שהתורה תאסור פחות מכזית ולכן בנבילה לא הוי דבר חשוב משום שאין איסורו מתחילת ברייתו. אבל לפי מ"ש חשיבות רק גורמת שגם לפחות מכזית יש שם אכילה, אם כן לכאורה מאי נפ"מ אם איסורו מתחלת ברייתו הרי רק תלוי בחשיבות לבני אדם והיא לכאורה רק על פי החפצא כשלעצמו בלא האיסור. ואולי צריך לומר ששני דברים נאמרו בשיעור כזית: א. שאין אכילה פחות מכזית ולכן אין חיוב בפחות מכזית. ב. התורה לא אסרה דבר שהוא פחות מכזית בגלל שהתורה אסרה רק דבר חשוב. וממילא לפי זה צריך גם חשיבות אצל אנשים וגם חשיבות בפני עצמה וזה על ידי שיהיה איסור מגופו ובעל חיים.
ד
בנוגע להגדרת בעל חיים כדי שיהיה שם בריה, מקור הדבר הוא במכות י"ז ע"א בדברי הגמרא לתשובת רבנן לטענת רבי שמעון "אף חיטה אחת כברייתא": "ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה". בראשונים יש שתי דעות אם למעשה צריך שתהא בריית נשמה. וכן יש שתי דעות בהבנת ברית נשמה, ויש קשר בין אופן הגדרת בריה והשאלה האם צריך שתהיה ברית נשמה. לפי מה שעולה מן הראשונים אפשר להגדיר ברית נשמה בשתי דרכים: א. שאותו חפצא שמיקרי בריה צריך שהוא בפני עצמו תהיה בו נשמה, שיהיה יחידה שלמה מבחינה חיים. ב. מספיק שאותה בריה תהיה אפילו חלק מדבר שתהא בו נשמה, ובעצם פירוש הגדרה זו שהעיקר בברית נשמה שלא יהיה דומם. שתי ההבנות בברית נשמה הן: תוס' חולין צ"ו ע"א ד"ה מאי טעמא, ותוס' מכות י"ז ע"א ד"ה ורבנן. התוספות בשני המקומות לא מקבלים את הגדרת ברית נשמה כדבר שבא מדבר שיש בו נשמה אלא שצריך ממש בעל חיים, דאל"כ הרי נבלה אתי מברית נשמה ולא הוי בריה. ורבנן לדבריו דר"ש קאמרי אבל לא ס"ל שצריך ברית נשמה.
אבל לדעת הרשב"א בריית נשמה הוא אף אם הוא חלק שבא מבעל חיים ולכן כתב: "וכן אין קרוי בריה אלא בריית נשמה, כגון ציפור או גיד שהיה לו חיות בעדנו בבהמה". לדעת הרשב"א כתבנו שמהות בריה היא בגלל החשיבות ולא כמ"ש התוספות והרא"ש שזה משום שהתורה אסרה בין גדול ובין קטן. יש להסביר את הצורך בבעלי חיים גם כן מטעם החשיבות, וכמ"ש לגבי הצורך באיסרו מחמת עצמו ולא קיבל איסור מחמת דבר אחר כגון שור הנסקל וציפורי מצורע לדעת הרשב"א משום כמ"ש צריך לומר ששני דברים נאמרו בשיעור כזית: א. שאין אכילה פחות מכזית ולכן אין חיוב בפחות מכזית. ב. התורה לא אסרה דבר שהוא פחות מכזית בגלל שהתורה אסרה רק דבר חשוב. וממילא לפי זה צריך גם חשיבות אצל אנשים וגם חשיבות בפני עצמה וזה על ידי שיהיה איסור מגופו ובעל חיים.
תוספות לא הבינו את הגדרת ברית נשמה כרשב"א, ולכן הוצרכו לומר את סברתם שבריה היא רק בדבר שאם יחלק אין שמו עליו. דאל"כ הרי אין צריכים לומר שרבנן לדבריו דר"ש קאמרי שהרי זה דחוק כמ"ש התוספות בחולין. וממילא כיון שבריה תלויה בדבר שהתורה אסרה בין גדול ובין קטן,
א"כ זה מוכרח להיות אפילו אם זה לא בעלי חיים, אם התורה אסרה קטן, הרי זה אסור ואין בכלל קשר בין הגדרת בריה לבין בעלי חיים.
ה
יש להוסיף לגבי הקשר בין בריה למלקות ובין בריה לביטול. בגמרא נמצא דין בריה דלא בטלה רק בחולין דף ק' ע"א לגבי גיד הנשה שלא בטל. אבל בראשונים, בתוס' ורא"ש מבואר שההגדרות של בריה שאינה בטלה שוות להגדרות של בריה לענין מלקות. וההגדרות שכתב הרשב"א לשאלת ביטול בבריה מקורם לענין מלקות כגון ברית נשמה. את הקשר בין מלקות וביטול, אפשר לכאורה להבין בשתי דרכים: א. דבר שחשוב לענין מלקות הוא חשוב גם לענין ביטול. ב. שחכמים אמרו שבריה לא בטלה בגלל החומרא שבה שלענין מלקות, לכן חכמים החמירו גם לענין ביטול, ללא קשר לדין דבר חשוב שלא בטל. לפי שני צדדים הללו יש לבדוק את היחס של בריה לשאר דברים שאינם בטלים. אם החמירו בבריה לביטול מצד החומרא שיש לענין מלקות, אם כן אין קשר לכאורה בין בריה שלא בטלה לשאר דברים שאינם בטלים. אבל אם בריה שלא בטלה זה מצד החשיבות אם כן יש לבדוק את הקשר של זה לשאר דברים החשובים שאינם בטלים.
להלכה יש הרבה נפ"מ מהקשר שבין ביטול למלקות. למשל, מ"ש הרמ"א בד"מ בסימן ק"ד ששרץ משמנה שרצים אפילו כעדשה ממנו נחשב לבריה כיון שלאיסור אכילה שיעורו כשיעור לטומאה (רמב"ם מאא"ס פ"ב ה"ז). וזה ודאי כך אם נאמר שבריה אינה בטלה משום החומרא לענין מלקות, ולכן משמנה שרצים אע"פ שאין בריה שלמה וכזית, מכל מקום יתכן שיחשב לבריה כיון שבכ"ז יש חיוב מלקות (אע"פ שאין כאן את הכללים לבריה, מ"מ הרי הכללים עצמם מגדירים רק בריה לענין מלקות וממילא ה"ה לביטול אבל כשיש יוצא מן הכלל למלקות ה"ה לביטול לדרך זו). אבל אם נגדיר בריה מחמת החשיבות, ברור שאין מקום לדברי הרמ"א, משום שכעדשה משמנה שרצים אינה דבר חשוב ולא שייכים כאן הכללים של בריה.
וכן עוד נפ"מ בבריה שסרחה ואינה חשובה אבל למלקות עדיין לוקים, ע' פמ"ג סימן ק"ג במ"ז ס"ק ב' ועוד. לכאורה נראים שני צדדים אלו כתלויים במחלוקת הראשונים, אם טעם בריה משום חשיבות, או כמ"ש התוספות משום גזה"כ. דאם כתוס' שזה גזה"כ ללא קשר לחשיבות, אם כן יצא שלענין ביטול זה רק בגלל החומרא שיש בבריה לענין מלקות לכן החמירו בבריה גם לענין ביטול. אבל לסוברים שזה ענין של חשיבות, אם כן יתכן שגם בביטול החמירו בגלל החשיבות.
אבל אין הכרח לקשור את הדברים, שהרי יתכן לומר לפי התוס' שלמלקות חייב על בריה משום גזה"כ שהתורה אסרה גם קטן, עדיין יתכן שלביטול זה בגלל החשיבות ומשום שיש חיוב מלקות בבריה היא חשובה לענין מלקות ולכן היא חשובה גם לענין ביטול. וגם לרשב"א שסובר כנראה שלמלקות זה מטעם חשיבות, אי אפשר לומר שזה ממש אותה חשיבות כמו לביטול, בפרט לפמ"ש שענין החשיבות רק עושה את מעשה האכילה לאכילה, כיון שזה דבר חשוב ואם כן כשדנים על ביטול בתערובת, הרי כשלעצמו אין לו חשיבות, ורק לענין מעשה האכילה הוא חשוב. גם כן לא ברור אם זה קשור לשאר דברים שאינם בטלים.
לכאורה ניתן לעמוד על היחס בין בריה שאינה בטילה לשאר דברים שאינם בטלים, ממה שבסימן ק"י סעיף א' פשטות דברי המחבר שדברים החשובים אינם בטלים דוקא במינם (וע' ביאור הגר"א), ובבריה רוב הפוסקים סוברים שאין חילוק בין מינה לשאינה מינה, ע' רמ"א ק"א ס"ו: "ואין חילוק בין נתערבו במינם או שלא במינם". ואם כן לכאורה רואים הבדל בין בריה דלא בטלה ושאר דברים שאינם בטלים. אלא שנראה שלכאורה שאין מי שיסבור בפירוש בבריה שאין חילוק בין מינו ושאינו מינו, ובדבר חשוב שיש חילוק. שהרי מי שמחלק בבריה בין מינה ושאינה מינה, זה בעל האיסור והיתר, והוא גם מחלק בדבר חשוב בין מינה לשאינה מינה. והמחבר שציטט את הרמב"ם, לכאורה מרמב"ם משמע שגם בריה אינה בטלה דוקא במינה, ע' פט"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ו' שמשמע שבריה אסורה משום שהיא דבר חשוב, ודבר חשוב לרמב"ם אוסר רק במינו (פט"ז ה"א). ובדעת המחבר לא ברור בבריה אם יש חילוק, וגם בסימן ק"י עש"ך שסובר בדעת המחבר שאין חילוק בין מינה לשאינה מינה, כך שאין מי שמחלק בפירוש בין בריה לשאר דברים החשובים. וכן מצאנו הבדל בין בריה לשאר דברים החשובים ואינם מתבטלים לדעת הרשב"א שבריה בטלה בתק"ס, ואכמ"ל (ובדעת הרמב"ם ע' בחידושי הגר"ח הלוי הלכות מאכלות אסורות פרק ד' הלכה ג').
[1] ע' אחיעזר ח"ג סוף תשובה פא: "את הקונטרס הזה כתבתי בילדותי וכעת השמטתי הרבה והוספתי מעט", הדברים נאמרו בשנת תשמ"ב בישיבת הר עציון. נדפסו בקובץ מאמרים "זבח משפחה" לכבוד חתונת הזהב של ר' יעקב ורות פלדהיים, תש"ע.