ב"ה
רמב"ם הלכות פרק ז' הלכה א'. יש מחלוקת במשמעות הסוגית אם מלאכת חול המועד אסורה מן התורה או מדרבנן, דעת הרמב"ם שאסורה מדרבנן. ראשונים אחרים סוברים שמלאכה אסורה מן התורה, אלא שהדבר מסור לחכמים מה לאסור ומה להתיר. והרמב"ן הטיל פשרה, עיין מגיד משנה שהביא את דבריו.
האם חול המועד נקרא מקרא קדש? ברמב"ם משמע שכן, אבל צריך עיון, שהרי בפרק ו' הלכה טז והלכה יז, שם מבואר שדין שמחה ואיסור הספד ותענית נוהג גם בחול המועד אבל בהלכה טז מבואר דרק בימים טובים יש דין כבוד ועונג, ולא בחול המועד. ואם כן מהו שכתוב ברמב"ם "הואיל ונקרא מקרא קדש"? וצ"ע.
ועיין שער הציון רשי סימן תק"ל. שם עמד על הסתירה בלשון הרמב"ם. ולדעת המשנה ברורה יש ליישב שלענין כבוד ועונג תלוי באיסור מלאכה. וכיון שאין דין איסור מלאכה אין כבוד ועונג.
ולענין קריאת מקרא קדש בתפילה, עיין טור סימן ת"צ שאלה לרב האי. והאשכנזים אומרים במוסף מקרא קדש. (והספרדים אומרים גם ביעלה ויבא מקרא קדש. מכל מקום ברור שנקרא מקרא קדש אלא השאלה היא האם צריך להזכיר מקרא קדש או לא.
ועיין רמב"ן פרשת אמור כג ב' פירש מקרא קדש על התפילה שקרואים ונאספים בבית האלוקים. ולפי דבריו אכן יש טעם להזכיר בתפילה מקרא קדש שהרי זהו פרושו של מקרא קדש.
ובגמ' חגיגה יח ע"א שם מבואר שמקרא קדש היינו איסור מלאכה. ודייק שם בגמ' כרמב"ם שאיסור מלאכה תלוי גם בשם מקרא קדש וגם בקרבן, ושני הדברים מדויקים בגמ' שם ועיין. ואם דעת הרמב"ם שאיסור מלאכה מדרבנן, ומקורו בגמ' שם, על כרחך שפרושו של הגמ' שם היינו אסמכתא בעלמא.
המלאכות המותרות בחול המועד (מ"ב ריש תקל): דבר האבד צרכי המועד (או"נ אפילו מעשה אומן, ושאר צרכי מועד דוקא מעשה הדיוט) פועל שאין לו מה יאכל צרכי רבים מעשה הדיוט
קושי מיוחד קיים בבירור הלכות חול המועד, "הלכות מועד עקורות הן ואין למידות זו מזו", מו"ק י"ב ע"א וברש"י. ועיין ספר החינוך מצוה שכ"ג שכתב "וכלל זה יהיה בידך שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותנו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בענין אחד ופעמים יחמירו על הקלה בענין אחר. ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי, כי התורה לא אסרה ולא התירה בחלו של מועד אלא במה שיסכימו הם"
דוגמא לקושי: אלא שבכל זאת יש להסתפק, שהרי לגבי כתיבה אסור אפילו להגיה אות אחת בספר, ומאידך כתוב שאגרת שלומים מותר לכתוב.
אלא שלגבי איסור מלאכה בחול המועד יש לברר: מצאנו שיש גם איסור בטרחא בחול המועד, עיין שו"ע תקל"ט סעיף ו' שאסור לחפש מציאה בחול המועד. וכן בסימן תקל"ה שאסור לפנות מחצר לחצר, משום טרחא כמ"ש משנה ברורה שם. ויש לחקור: האם יש בחול המועד איסור טרחא מלבד איסור מלאכה או שהטרחא היא עצמה הגדרת המלאכות האסורות בחול המועד, ולכן אסרו טרחא גם בדברים שאין בהם משום מלאכהה.
לכאורה הדבר תלוי אם מלאכה בחול המועד היא מן התורה או מדרבנן. שהרי אם מן התורה זה לא משום טרחא. אבל עיין בספר החינוך מצוה שכ"ג שסובר שמלאכת חול המועד היא מן התורה אבל מזכיר טעם הטרחא. ונראה שזה הגדר של מלאכה בחול המועד גם אם איסור המלאכה הוא מן התורה.
ומשמעות הגמ' במו"ק ב' ע"ב שאיסור המלאכות בחול המועד הוא משום טרחא: "בשלמא מועד משום טרחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן", וכתב רש"י: "לא אסרו בשום מלאכה אלא משום טרחא". (ולכן נדחית דחית מעו"ז לראיה זו), וכן בדף י"ג ע"א. ראית הרב שטרנבוך מכתב משיטא (שו"ע תקמ"ה), שלהרבה ראשונים ואחרונים מותר בחול המועד, אע"ג שברור שבשבת יש בו איסור דאוריתא, ומשמע שהאיסור הוא משום טרחא. ובעמק ברכה (עמוד קי"ט) כתב שבין אם מלאכות חוה"מ דאורייתא או דרבנן, האיסור הוא מלאכת טורח. ולכן כתב שכל שאינו עושה דרך מלאכה כגון להדליק גפרור סתם נראה דמותר.
ובאמת דבר זה הוא ספיקו של תוספות: תוספות במו"ק הסתפקו בזה: דף י"ב ע"ב ד"ה "מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים" כתבו: "וצריך עיון אי טרח בלא מלאכה אסיר כי היכי דאסירי בפרקמטיא ולקמן בשמעתין אמר מועד משום טירחא ולא טירחא הוא ושמא היינו דוקא בדבר שהוא מלאכה". אבל בתוספות י"ט ע"א ד"ה "וטווה" כתבו "הא אסרינן אפילו טרחא דלאו מלאכה". הספק הוא האם גדר איסור מלאכה בחול המועד יש לו גדר מלאכה כמו בשבת או רק משום טרחא.
נפ"מ לאדם שעושה מלאכה גמורה שלא לצורך, אך זהו דבר שאין בו טורח כלל, כגון שקוטף עלה מעץ או מדליק אש שלא לצורך כלל. ואכן הגהות מיימוניות פ"ח אות ט' כתב בשם מהר"ם שאין לתלוש עשבים ועפר בבית הקברות במועד כאשר נוהגין לעשות בחול.
ונראה בודאי דאין לזה גדר של מלאכות שבת, שהרי איסור הוצאה לא נאסר בחול המועד אפילו שלא לצורך כלל. (ובמועדים וזמנים סימן רחצ ששאל האם אדם צריך למשמש בכיסיו בחול המועד כדי שלא יבוא להוציא חפצים שלא לצורך. ולמ"ד מלאכה בחוה"מ דאוריתא הרי זה איסור דאוריתא, בהוצאה שלא לצורך כלל. וראה בעמודי אור סימן ל"ה (והובא במעו"ז סימן רחצ) שסובר שיש איסור הוצאה שלא לצורך כלל) ולדבריו יש חומרא גדולה מאד, שיש להקפיד שלא להוציא דברים שלא לצורך כלל וא"כ יש צורך למשמש בכיסיו בכל שעה) ובמאירי מו"ק י"ח ע"א פשיטא ליה שאין איסור הוצאה בחולו של מועד.
וראיה שעיקר הדבר הוא משום טורח: שהרי לא מצאנו שיש להחמיר בגרמא, ובפסיק רישא במלאכות חול המועד. ראה בספר חול המועד- זכרון שלמה (אנגלית) בביאורים בסוף בעברית, עמוד יא בענין פסיק רישא ודבר שאינו מתכוין בחול המועד. וכן בספר חול המועד כהלכתו עמוד מ"א בפרק ב' סעיף י"ח. וכן כתב בשש"כ פס"ו הערה קפ"א ופס"ח סעיף לא).
אם כן יש להסתפק בגדר מלאכות חול המועד, אם הכל אסור רק משום טרחא, או שיש לדון גם על גדר מלאכות כמו מלאכות שבת.
וע' שמירת שבת כהלכתה פרק סו סעיף עב שניקוי בגד מכתם הוא בכלל כיבוס שגזרו עליו חז"ל. אבל בשו"ע המקוצר עם פי' עיני יצחק ח"ג (מנהגי תימן) הלכות חול המועד, אות כו כתב בשם הרב וזנר, בחוברת ,,, ניסן תשנ"ב שאין איסור בניקוי כתם. וע' מ"ב סימן תקל"ב בשעה"צ אות טו שיתכן שאין איסור כלל על נטילת צפרנים בחול המועד
ונראה שהדבר תלוי גם בשאלה נוספת: האם חול המועד נקרא יום טוב? לכאורה הרי הדבר תלוי בגדר מלאכה, אם יש איסור מלאכה או לא. שהרי הגמרא במסכת מגילה ה' ע"ב אומרת לגבי פורים "יום טוב לא קבילו עליהו" משום שלא נאסר במלאכה.
חול המועד לא נקרא יום טוב: שו"ע ת"צ סעיף ג' ומ"ב שם. ריטב"א סוכה ל"ח: חול המועד נקרא יום טוב משום שאסור במלאכה. וכ"כ רשבא בתשובה ח"ג סימן רטו.
אלא שריטב"א בחידושיו סובר שמלאכות חול המועד הוא מן התורה, ולכן יש לומר שסובר שקרא יו"ט משום איסור מלאכה.
ולסיכום, יש לומר כמו שמשמע ברמב"ם וכמ"ש במ"ב בשעה"צ ריש תק"ל.
תוספת: לכאורה הדבר תלוי גם בספיקו של הבית יוסף לגבי מלאכה בחג אם האיסור בגדר מלאכות שבת או לא. שהרי אם בחג עצמו זה לא קשור לשבת, ודאי שחול המועד אינו קשור לשבת. והבית יוסף כתב לגבי איסור מחמר ושביתת בהמה ביום טוב, ע' סימן תצ"ה ד"ה כתב הכלבו.
וע' מ"ב בבאור הלכה סימן תקל"ג סעיף ג' שהשקאה אינה מלאכה.