ברכת הרואה

ב"ה כח כסליו תש"ע

 

בענין ברכת הרואה

 

א.

האם ברכת שעשה ניסים היא ברכה על מעשה מצוה
של הדלקת נר או פרסומי ניסא, או שזו ברכת ראיה גרידא והיא ברכת השבח. ולפי זה
הצורך לברך שעשה ניסים דוקא על ההדלקה דומה למה שתקנו את ברכת הזמן בשלש רגלים
דוקא על הכוס.^[1]

לפי אפשרות שניה היה צריך לכאורה לברך ברכה
זו לאחר שמדליק ולא לפני שמדליק? וכן ע' מאירי שבת דף כג ע"א שכתב:

יש מדקדקין
לברך ברכת להדליק בראשונה ושעשה נסים באחרונה בשעה שהוא רואה כל מה שהוא חייב
להדליק ואיני רואה הכרח בכך ומ"מ להדליק מיהא ראוי לברך בתחלתו מטעם עובר
לעשייתן:

ומשמע שלפי שיטת המדקדקין מברך שעשה ניסים
לאחר ההדלקה משום שזו ברכת שבח ולא ברכת המצות. וכיוצא בזה לגבי ברכת להכניסו
בבריתו של אברהם אבינו, וברכת אירוסין. מכל מקום יש לדון האם ברכת שעשה ניסים היא
ברכת המצוה או ברכת שבח.

כשיטת היש מדקדקין משמע במסכת סופרים פרק כ'
הלכה ד':

כיצד מברכין,
ביום הראשון המדליק מברך שלש, והרואה שתים. המדליק אומר, ברוך אתה י"י אלהינו
מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר של חנוכה, ומתנה ואומר, הנירות
האילו אנו מדליקין על הישועות ועל הניסים ועל הנפלאות, אשר עשית לאבותינו על ידי
כהניך הקדושים, וכל שמונת ימי חנוכה הנירות האילו קודש, ואין לנו רשות להשתמש בהן
אלא לראותן בלבד, כדי להודות שמך על נפלאותיך ועל ניסיך ועל ישועתיך; ואומר, ברוך
אתה שהחיינו; ואומר, ברוך אתה שעשה נסים. אילו למדליק, אבל לרואה, אינו אומר ביום
ראשון אלא שתים, שהחיינו ושעשה. מיכאן ואילך, המדליק מברך להדליק, ומתנה; והרואה
אומר, שעשה נסים.

ומשמע שאומר על הניסים לאחר הנרות הללו, ואם
כן הברכה היא לאחר ההדלקה. וכן כתב הב"ח על טור סימן תרע"ו:

הלשון משמע
שאומר כן קודם שיברך שעשה ניסים וכן כתב מהרי"ש והכי משמע במסכת סופרים
ובהגהות מיימוניות בפרק ג' הלכה ד' (אות א) מיהו בתשובת מהרי"ל סימן
קמ"ה כתב דאנו אין לנו אלא תלמודא דידן דכל הברכות צריך [לברך] עובר לעשייתן
כמו שעושין בקריאת מגילה ונטילת לולב.

 

ולפי זה ודאי הברכה נתקנה על הראיה והיא
ברכת שבח ולא ברכה על ההדלקה. אבל מאידך יתכן לומר שזו ברכה על ההדלקה ולכן צריך
לברך אותה עובר לעשייתן ככל ברכת המצות. וע' אבודרהם, חנוכה:

כתב ה"ר
יונה שבליל ראשון מברך שלש ברכות אלו קודם ההדלקה דכל המצות מברך עליהן עובר
לעשייתן. ובליל שני מברך קודם ההדלקה להדליק. ושעשה נסים מברך אחר שמדליק נר ראשון
קודם שידליק נר שני שהוא נס אותו היום וכן בליל שלישי קודם שידליק נר שלישי. וכן
ברביעי וכן לכלם.

ובערוך השלחן סימן תרע"ו סעיף ה' כתב:

ואמת שכן הוא
במס' סופרים [פ"כ ה"ו] וז"ל המדליק מברך להדליק נר ואומר הנרות
האלו אנו מדליקין וכו' ועל ישועתך ברוך אתה ד' שהחיינו ואומר שעשה נסים וכו'
עכ"ל ובהגהת מיימוני פ"ג [אות ב'] כתב שכן עשה מהר"ם ע"ש אמנם
רבינו הרמ"א כתב שמברכין כולם כאחת קודם ההדלקה וטעמו ברור דאיך אפשר להפסיק
בין הברכות ובע"כ כיון שלהדליק מברך מקודם ממילא דגם אלו צריך לברך מקודם כדי
שלא להפסיק ונ"ל ברור דגם במס' סופרים אין הכוונה שיאמר השתי ברכות אחר הנרות
הללו וראיה שהרי הטור כתב לעשות הג' ברכות ביחד ואח"כ כתב בשם מס' סופרים
לומר הנרות הללו ושכן היה נוהג מהר"ם והרא"ש ז"ל ע"ש הרי
להדיא שכן פירשו הכוונה או שטעות הוא במסכת סופרים וצ"ל השתי ברכות מקודם
דהרבה טעות נפלו בה כידוע וכן עיקר לדינא וגם מהר"ם עשה כן וכן הוא בתשו'
מהרי"ל וכן אנו נוהגים:

 

וצריך עיון מה ההבדל בין יום ראשון לשאר
ימים לגבי שאלת ברכת על הניסים אם לפני ההדלקה או לאחר ההדלקה. ומשמע שאכן צריך
עובר לעשייתן אבל רוצה גם לצאת ידי ברכת השבח שצריך לברך לאחר וזה לחומרא ואפשר
להחמיר רק מיום ראשון ואילך.

 

 

לפי הסברא שזו ברכת השבח, אפשר להבין היטב
את ברכת הרואה, ויש לומר שאין  תקנה
מיוחדת. אבל אם נאמר שזו ברכה על ההדלקה וכפי שמשמע ששייך כאן גדר עובר לעשייתן,
הרי יש לומר שברכת הרואה היא תקנה מיוחדת. ולפי זה יתכן שהתקנה המיוחדת היא רק למי
שלא הדליק עדיין ולא עתיד להדליק.

 

ב

ע' גמ' שבת כג ע"א

אמר רב חייא בר
אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך ורב ירמיה אמר הרואה נר של חנוכה צריך
לברך אמר רב יהודה יום ראשון הרואה מברך שתים ומדליק מברך שלש מכאן ואילך מדליק
מברך שתים ורואה מברך אחת מאי ממעט ממעט זמן ונימעוט נס נס כל יומי איתיה

רש"י:

הרואה – העובר
בשוק ורואה באחד החצרות דולק, ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה, שאמר משם רבינו
יעקב: דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה.

הרואה מברך
שתים – שעשה נסים ושהחיינו, שאין עליו לברך להדליק – דהא לא אדליק איהו.

מאי ממעט –
המדליק בשאר ימים, איזו מן השלש ממעט.

כל יומי איתיה
– שהרי כל שמנה הדליקו מן הפך, אבל זמן משהגיענו להתחלת זמן הגיענו.

 

לפי אפשרות ראשונה שכתב רש"י כל הרואה
מברך. אבל האם מברך כל פעם שיראה, נראה מרש"י בסוכה מו ע"א שלא מברך.
וז"ל שם:

הרואה נר חנוכה
– קאי על שלא הדליק בביתו, ועובר ברשות הרבים ורואה אותה בפתחי ישראל, שמצוה להניח
בפתח – צריך לברך על הראשונה.

ומשמע שמברך רק פעם אחת. ומה שכתב רש"י
בשם רבנו יעקב שהברכה למי שלא הדליק עדיין, משמע ממנו שאף אם ידליק אחר כך, מברך.
להלכה אנו נוהגין כשיטה אחרת: שגם אם עתיד להדליק או שמדליקים עליו בביתו אינו
מברך כלל.

לפי רש"י שברכת הרואה מברכים רק פעם
אחת, נראה שפירוש החיוב לברכה זו הוא החיוב לפרסם את הנס על ידי ברכה כשרואה, ובזה
יש קיום של פירסומי ניסא.

 

ע' גמרא סוכה מו ע"א ובתוספות שם
ד"ה הרואה:

הרואה נר של
חנוכה צריך לברך – בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר
חנוכה משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים
המצוה וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה
ברכה שאין העושה מברך.

בתוספות משמע שברכת הרואה מיועדת רק למי שלא
ברך כלל ולא יברך. ולא למי שעדיין לא ברך כמ"ש רש"י שהרי אם כן לא הוצרך
לומר שזה מיועד לאדם שאין לו בית. וברור שלדעתם היוצא ידי חובה בהדלקה אין לו לברך
שעשה ניסים. ואם כן ברכה זו היא על המצוה. וברכת הרואה היא תקנה לפרסומי נס גם למי
שלא מדליק, ואצלו זו ברכת השבח.

 

ולכאורה יש לומר שכך משמע גם ברמב"ם על
פי מגיד משנה, שיש חובת פרסומי ניסא על ידי ברכה. ע' רמב"ם הלכות חנוכה פרק
ג' הלכה ד':

כל שחייב
בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה והמדליק אותה בלילה הראשון מברך שלש ברכות
ואלו הן: בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר שלחנוכה בא"י אל'
מ"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בא"י אל' מ"ה שהחיינו
וקיימ' והגי' לזמן הזה, וכל הרואה אותה ולא בירך מברך שתים, שעשה נסים לאבותינו
ושהחיינו, ובשאר הלילות המדליק מברך שתים והרואה מברך אחת שאין מברכין שהחיינו אלא
בלילה הראשון.

וע' מגיד משנה שכתב:

והמדליק אותה
וכו'. שם מימרא מבוארת ואמרו בה הרואה מברך שתים. ופירש רבינו הרואה אותו ולא בירך
דעתו ז"ל שאע"פ שיצא מן המצוה
כגון שהדליקו עליו בתוך ביתו מברך
וזה דעת קצת הגאונים ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב
מסתברא בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק הלילה הא
לא"ה אינו צריך לברך דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה. ויש
מרבוותא דפירשו אע"פ שמדליקין עליו בתוך הבית צריך לברך על הראיה ואין להם על
מה שיסמוכו עכ"ל. וכן ראיתי לבעל העיטור שכתב ורואה דוקא שעומד בקרון או
בספינה שלא הדליק בביתו וכן פירשו מפרשים אחרים ולשון הגמרא שהזכירו רואה סתם יותר
נאות לדעת רבינו:

ולפי מגיד משנה ברמב"ם, אם כבר ברך,
קיים מצות פרסומי ניסא ולכן לא יברך שוב, אבל אם עדיין לא ברך יברך אף שעתיד לברך.
וכן אף אם הדליקו עליו בביתו יברך, וצריך
לומר לדעת הרמב"ם, שבהדליקו בביתו יצא ידי חובה במצות הדלקה אבל לא בפרסומי
ניסא שצריך לעשות בעצמו על ידי הברכה. והדעה השלישית שהביא המגיד משנה היא שהברכה היא רק אם לא הדליקו ולא
עתידים לברך, וזה כדעת התוספות בסוכה. ומ"מ נראה שלרמב"ם יש קיום של
המצוה על ידי ברכה ולכן לא יעשה אלא אם כן זו הפעם היחידה שלו שיכול לברך.

 

אבל הדעה השניה של המגיד משנה שתמיד צריך
לברך על הראיה. ודעה זו מבוארת בתשובת הרמב"ם סימן רכב:

שאלה ומה יאמר
אדוננו בדבר מי שהדליק נר חנוכה וברך עליו וחזר והדליק (נר) חנוכה אחר או ראהו,
היחזור ויברך על הדלקתו או על ראיתו, וכן פעם אחר פעם, אם לאו?

התשובה הדבר
בזה תלוי בכוונת המברך כמו בשאר הברכות, אם היתה כוונתו להדליק נרות הרבה זה אחר
זה, ברכה אחת לכולם, ואם ברך והדליק ואחר כך נזדמן לו נר אחר להדליק, יברך ברכות
אחרות וכן אפילו נזדמנו לו מאה זה אחר זה. וכך הדין בברכת הרואה וכתב משה.

ממה שסיים הרמב"ם "וכן הדין בברכת
הרואה", אם כן לרמב"ם יכול לברך ברכת הרואה אפילו מאה פעמים. וצריך לומר
שאין זה קשור בחובת הנר אלא בעצם הראיה. ואם כן מחלוקתם היא האם חובת ברכת הראיה
נובעת מהחובה הבסיסית להליק נר, או שהיא ברכת הראיה גרידא ולכן יתכן לחייבה גם כמה
פעמים (ואף שגם המדליק יכול לברך כמה פעמים, אבל זה משום שעושה את מעשה מצוה כמה
פעמים וכמו שוחט כמה עופות והסיח דעתו). אבל לדעות שיכול לברך רק אם לא יצא ידי
חובה או כל זמן שלא יצא ידי חובה, הרי יש לומר שחובת הברכה היא חובה הקשורה לחיוב
הדלקת הנר או לחובת פרסומי ניסא המיוחד לחנוכה. לפי הרמב"ם בתשובה ודאי שברכת
הרואה היא ברכת השבח.

 

ג

ולכאורה יש להוכיח מהה"א של הגמרא בשבת
שברכת שעשה ניסים אינה על ההדלקה, שהרי הגמרא שואלת "ונימעוט נס", ומשמע
שיש ה"א שברכת שהחיינו יברך כל יום, משום שכל יום יהיה חיוב בפני עצמו. ואילו
ברכת שעשה ניסים יברך רק פעם אחת. ודאי שבאופן זה ברכת שעשה ניסים אינה על ההדלקה.
ואולי הברכה היא על הניסים של המלחמה שאנו מדגישים בעל הניסים. אלא שזה לה"א
של הגמרא ויתכן שלמסקנא אין הדבר כך אלא מברך כל יום משום שהברכה היא על הנרות
ומעין ברכת המצות.

 

וכן יש להוכיח משיטת המאירי שברכת הרואה
אינה ברכה הקשורה לקיום מצות הדלקת נר חנוכה. ע' במשנה ברורה תרע"ו ס"ק
ב' שכתב שאחר ההדלקה אם שכח לברך זמן לא יברך עד הדלקה ביום שני. ומשמע שביום
שמיני לא יברך כלל. וכתב בשער הציון אות ג':

(ג) פתחי עולם בשם ישועות יעקב, ורוצה לומר, שיראה לברך זמן ביום אחר בעת
ההדלקה, אמנם אם ארע זה בליל שמיני וממילא יתבטל לגמרי ברכת שהחיינו, צריך עיון,
דאפשר דכמו בעלמא קיימא לן דזמן אומרו אפילו בשוק, דהוא קאי על עצם היום טוב, אפשר
דהוא הדין בזה דקאי על עצם הזמן דחנוכה שנעשו בו נסים ונפלאות, אלא דלכתחלה סמכו
זה על זמן דהדלקה, וכעין סברתי נמצא במאירי וזה לשונו, מי שאין לו להדליק ואינו
במקום שאפשר לו לראות, יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה א' ושעשה
נסים בכל הלילות, והדברים נראים, עד כאן לשונו, וצריך עיון:

הרי שהביא את המאירי שכתב שיברך בלא הדלקה
כלל(!) גם שעשה ניסים וגם שהחיינו. וברור שברכת שעשה ניסים לפי שיטה זו אינה ברכת
המצות. וז"ל המאירי בבית הבחירה שם:

מי שאין לו
להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו
בלילה ראשונה ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראין.

 

וע' משנה ברורה סימן תרצ"ב אות א' לגבי
מי שאין לו מגילה:

ומי שאין לו
מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת
ויו"ט [מ"א] וי"א דראוי לברך זמן על היום מפני תקפו של נס שהיה בו
וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא ככל מועדי ד' שמברכין עליהן זמן ועיין בבה"ל.

ובבאור הלכה הביא כן בשם מור וקציעה, וכתב
המ"ב:

ובאמת לפי
סברתו שיברך זמן על עצם היום מפני תקפו של נס שהיה בו א"כ היה לו לברך
ג"כ ברכת שעשה נסים… אח"כ מצאתי בברכי יוסף וז"ל אם אין לו מגילה
יברך שהחיינו אך לא יברך ברכת שעשה נסים וברכת הרב את ריבנו [ר"י מלכו] אבל
האחרונים כתבו דגם שהחיינו לא יברך עכ"ל.

 

ד

ומה שכתבנו שהה"א של הגמרא בשבת שממעט
נס בשאר הימים הוא משום שביום הראשון הברכה היא על נס ההצלה ולא על נס הנרות. ע'
כלי חמדה שכתב שכן דעת הירושלמי שאכן יש הבדל בין יום ראשון ובין שאר הימים:

 

כתב הרמב"ם בהלכות חנוכה פרק ד, הלכה ט':

…עששית שהייתה דולקת
כל היום כולו, למוצאי שבת מכבה,  ומברך,
ומדליקה שההדלקה היא המצוה, ולא ההנחה.

וקשה, מדוע הוסיף הרמב"ם
"ומברך" שהרי בגמ' במימרא של ריב"ל בשבת כג ע"א לא נאמר
"ומברך" עיי"ש:

תא שמע דאמר
רבי יהושע בן לוי עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו למוצאי שבת מכבה
ומדליקה.  אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה
שפיר. אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה האי מכבה ומדליקה מכבה  ומגביהה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה ועוד מדקא
מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה  שמע מינה הדלקה עושה מצוה שמע מינה.

ותרץ על כך האדר"ת, מובא בכלי חמדה
פרשת מקץ ע' 109 שריב"ל לשיטתו שאין מברכים על מצוה דרבנן. ועיי"ש שלא
הביא את המקור לכך, אבל דברי ריב"ל בסוכה מ"ו ע"א
"וריב"ל אמר יום ראשון מצות לולב 
מכאן ואילך מצות זקנים". וע' פרש"י שם ד"ה מכאן שהיינו
שדרבנן לא בעי ברכה.^[2]
ואם כן כיון שהרמב"ם הביא את מימרא דריב"ל ובעל
המימרא סובר שלא מברך, לכן כתב הרמב"ם את 
המימרא והוסיף: "ומברך".

 

וע' כלי חמדה שם שכתב שלריב"ל מברך רק
ביום הראשון שהוא על הנס ועיקרו מן התורה כיון שביום הראשון נתקן על נס וכמ"ש
החתם סופר. אבל בשאר ימים  לא מברך, ולדעתו
זה מפורש בירושלמי סוכה יד ע"ב, ושלא כפשט הקרבן העדה שם. וז"ל הירושלמי:

כיצד מברכין על
נר חנוכה רב אמר ברוך אקב"ו על מצות הדלקת נר חנוכה הכל מודין ביום טוב
הראשון שהוא אומר על נטילת לולב מה פליגין בשאר כל הימים רבי יוחנן אמר על נטילת
לולב רבי יהושע בן לוי אמר על מצות זקנים מה אמר רב בלולב מה אם חנוכה שהיא
מדבריהן הוא אומר על מצות נר חנוכה לולב שהוא דבר תורה לא כל שכן מה אמר רבי יהושע
בן לוי בחנוכה מה אם לולב שהוא דבר תורה אומר על מצות זקינים חנוכה שהיא מדבריהן
לא כל שכן לא צורכא דילא מה אמר רבי יוחנן בחנוכה חייה בריה דרב מברך על כל פעם
ופעם רב חונה לא מברך אלא פעם אחת בלבד רבי חונה בשם רב יוסף טעמיה דרב חונה דמאי
מדבריהן ושאר כל הימים מדבריהן מה דמאי אין מברכין עליו אף שאר כל הימים אין
מברכין עליו.

ולפי דבריו סוף דברי הירושלמי במחלוקת רב
חונא בשם רב יוסף וחייה בריה דרב, קאי על נר חנוכה. ומה שכתוב שמברך פעם אחת בלבד
הוא משום שגם בחנוכה יש הבדל בין יום ראשון לבין שאר הימים. וכתב הכלי חמדה שמה
שאמר ריב"ל שנשים חייבות  בנס חנוכה
משום שאף הם היו באותו הנס, משמע שעיקר התקנה היתה על ההצלה ולשיטתו שביום הראשון
לבד מברכים ולא בשאר ימים.

 

ה

ולמעשה לגבי מי שלא הדליקו עליו, ע'
שו"ע סימן תרע"ו סעיף ג':

מי שלא הדליק
ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה
מברך: שעשה נסים, ובליל ראשון מברך גם: שהחיינו, ואם אח"כ בליל ב' או ג' בא
להדליק אינו חוזר ומברך: שהחיינו.

ובסימן תרע"ז סעיף ג' כתב:

יש אומרים
שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות. הגה: כי חייב לראות הנרות (מרדכי), וכן נוהגין;
ואפי' אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו,
מדליק ומברך עליהם, וכן נוהגין (ת"ה ומהרי"ל בתשובת מהרי"ל סי'
קמ"ה).

וכתב המשנה ברורה ליישב את הסתירה שלמעשה
נוהגים שלא כדברי השו"ע בסימן הקודם:

(יד) כי חייב לראות – זה סותר לסימן תרע"ו ס"ג דסובר שם
דכשמדליקין בביתו א"צ לברך על הראיה ודין דכאן הוא מן המרדכי ושם סתם המחבר
כשארי פוסקים שחולקין עליו ולכן לדינא אין לנהוג כן להדליק בברכה אא"כ שיאמר
שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו וכמ"ש רמ"א אח"ז ועיין לקמיה:

ובשער הציון כתב ליישב:

והמאמר מרדכי
מיישב בדוחק, דדעת המחבר דשאני התם שהוא במקום ישראל ורואה הנרות, דכיון שפטור
מעיקר המצוה על ידי שמדליקין עליו בביתו ואין צריך להדליק, וגם רואה נרות חברו ולא
בעי לאדלוקי כדי לראותם, אין לו לברך על הראיה כיון שפטור מעיקר המצוה דהיינו,
ההדלקה, ברם הכא שהוא במקום שאין שם ישראל ואינו רואה הנרות, אף על פי שמדליקין
עליו בתוך ביתו מכל מקום חייב הוא לראות הנרות, ומאחר שצריך להדליק כדי לראות
הנרות מדליקן בברכות כיון שהכרח ונצטוה להדליק, ומפני שלא ברור לו להמחבר סברא זו
לפיכך כתבו בשם יש אומרים, עד כאן לשונו. ולדינא בודאי אין לנהוג כן, כמו שכתבתי
בפנים:

ולכאורה
הדברים קשים: וכי ידליק בברכה אף שהוא פטור מלהדליק רק כדי שיוכל לברך ברכת הרואה?