ב"ה כ"ט בכסלו התש"ס
הדלקת נרות חנוכה ומנורה
יש לשאול: האם תקנת הדלקת נרות היא גם משום נרות המקדש, או שאין קשר לתקנה של הדלקת נרות שהיא אינה צריכה להיות כעין המקדש?
ויש כמה נפ"מ לענין זה:
ע' ר"ן בתחילת הרי"ף על חנוכה: "אסור להשתמש לאורה, פירוש כל תשמישין ואפילו תשמיש מצוה דכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל".
וכן בברכי יוסף תרע"ט בשם מהר"ש אבוהב, להקדים מנחה להדלקת נרות בע"ש כמו שבמקדש הקדימו תמיד להדלקת נרות. וכן כתב בכל בו כתב שצריך לחדש הפתילות כל לילה כמו במנורה.
האם יש להעדיף להדליק בשמן זית יותר מכל השמנים? עדיפות בשמן זית בכלל לא כתובה ברמב"ם, וגם הרמ"א כתב להעדיף שמן זית ולא כתב שמשום הנס. ובגמ' לא משמע שיש עדיפות לשמן זית שהרי אביי הוא מהדר אמשחא דשומשמי, ומשמע שהיה לו שמן זית ולא העדיף שמן זית משום הנס. גמ' כ"ג ע"א: "אמר רבי יהושע בן לוי כל השמנים כולן יפין לנר ושמן זית מן המובחר. אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר האי משך נהורי טפי. כיון דשמע לה להא דרבי יהושע בן לוי מהדר אמשחא דזיתא אמר האי צליל נהוריה טפי". היינו שאין עדיפות לשמן זית משום שבו נעשה הנס. אמנם בדרכי משה כתב שמשום הנס שנעשה בשמן זית. ועיין מצות ראיה תרע"ג. ולענין כבתה זקוק לה, יש לשאול האם במקדש כבתה זקוק לה או לא? ע' נר איש וביתו בבירורי הלכה סימן א' בשם חוות דעת בההגהות למ"א סי' תרע שכתב שבמנורה כבתה זקוק לה. עיי"ש עמ' קנב.
וכן יש נפ"מ לענין הדלקה מנורת חשמל: ע' בספר מאורי אש פרק ה' ענף ב' עמו' צ"ה והלאה. וכן יחווה דעת חלק ד' סימן ל"ח. ולמעשה הטעם העיקרי לפסול משום שאין שמן או אפילו אין פתילה ואין זה דומה למקדש. וע' סוף מאורי האש שם שדן שאף אם יתכן שיש פתילה, אך אין שמן ולא דומה למקדש, וכתב שאף שלא לכל דבר דימו למנורת המקדש, אבל בזה מסתבר שאין קיום מצוה. ולעצם השאלה האם צריך להדליק דוקא בחומר בערה כשמן, (ונפ"מ למדליק בקיסמים ארוכים שבוערים בעצמם ללא שמן או חלק סביבם שדן במאורי האש שם בזה) נראה שתלוי בשאלה אם מותר להדליק בשמן שריפה, האם כתותי מיכתת פוסל בנר חנוכה. האם צריך שעור בשמן. וע' אורח משפט, הל' חנוכה סימן קמ"ג.
אלא ששאלה זו נוגעת גם לשאלה אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. וע' בעית הגמ' שבת כ"ב ע"ב אם הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה. וע' רש"י כ"ב ע"ב ד"ה אי הדלקה עושה מצוה כתב "כדאשכחן במנורה". אבל נראה לכאורה שהרמב"ם הרי חולק על זה שהרי כתב בהלכות ביאת מקדש פרק ט' הלכה ז': "וכן הדלקת הנרות, כשרה בזרים; לפיכך אם הטיב הכוהן את הנרות, והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן". ואם מועילה הדלקה בחוץ ולהכניס בפנים הרי משמע שאין הדלקה עושה מצוה.
אבל קשה על הרמב"ם, שהרמב"ם סותר את דברי הספרי שאומר שאין להדליק בחוץ ולהכניס בפנים. ואם כן איך כתב הרמב"ם שזר יכול להדליק בחוץ?
ע' שו"ת אבני נזר חלק או"ח סימן תק "עוד ראי' (שהנר הוא נקרא כלי) מהא דכתב הרמב"ם פרק ח' מהלכות ביאת המקדש הלכה ז' דאם היטב כהן הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן עיין שם. ותמוה דבתורת כהנים אמרינן יערוך את הנרות לפני ד' שלא יתקן מבחוץ ויכניס. וצריך לומר דקביעות הנרות במנורה הוא עריכתו ולא נקרא מתקן מבחוץ אלא אם קבע הנרות במנורה מבחוץ. וכן פירש הקרבן אהרן עיין שם. ובקרבן אהרן משמע קצת שאם קבע הנרות לבד במנורה חשיב מתקן מבחוץ. והוא כש"ס יומא הנ"ל דקביעות הנרות במנורה עבודה בכלל יערוך את הנרות וכנ"ל. הנה מפורש דהכלי מכלל הנר. על כרחך קביעת הכלי במנורה הוא עריכת הנר. דאם רק הפתילה. והשמן מכלל הנר. אם כן נתינת השמן ופתילה בכלי הוא עריכת הנר. ואם נתנם בכלי בחוץ יפסול. ובאמת ראיתי בפירוש הר"ש לתורת כהנים שאם נתן פתילה ושמן בחוץ בנר וקבעום במנורה בפנים חשיב מתקן מבחוץ. אך יש שם חילוף. וצריך להגיה ואין להעמיד יסוד על נוסחת הר"ש הזה. ובפירוש הראב"ד לתורת כהנים דלא חשיב מתקן מבחוץ אלא אם כן מוציא המנורה ונרותי' בחוץ ויכניסה כשהיא נדלקת ]טעות סופר נעקרת[. אבל מדליק נרותי' בחו"ל ומכניסה ומסתבר כפירוש הקרבן אהרן. דרמב"ם מסייע לי'. דלנוסחת הר"ש שלפנינו אף אם ערך הכהן השמן והפתילה בפנים כיון שהוציאן נסתלקו מעשיו. ואם חזר והכניסן יחשב כמו מתקן מבחוץ ומכניס". ואולי גם את דעת הרמב"ם ניתן לישב באופן זה, שלדעתו הנרות אומנם קבועים במנורה, אך הספרי שאומר שלא יערוך בחוץ סובר שהנרות לא קבועים במנורה, ולכן אסור לערוך את הנרות בחוץ ולשימם במנורה בפנים. אבל אם הוציא את המנורה אולי גם לרמב"ם אתי שפיר הספרא.
אלא שהדבר תלוי בגמ' מנחות פ"ח ע"ב האם הנרות במנורה היו קבועים או שהיה אפשר להוציאם (מנחות פ"ח ע"ב): "אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב ששת נר שבמקדש של פרקים הוה קסבר כי כתיב (שמות כה) ככר ומקשה אמנורה ונרותיה כתיב כיון דמיבעיא הטבה אי לאו דפרקים הוי לא הוה מטייבא ליה". והרי הגמ' בשבת כ"ב ע"ב נוקטת בפשטות שהנרות היו קבועים. וע' תוס' שם שהיינו למ"ד במנחות שהנרות היו קבועים.
ושאלה זו שאל במנחת חינוך מצוה צ"ח, איך מועיל הדלקה בחוץ, הרי הדלקה עושה מצוה. אלא שעל פי הסבר הגר"ח ברמב"ם יוצא שבמנורה לא הדלקה עושה מצוה: בחידושי הגר"ח הלכות ביאת מקדש הוכיח שלרמב"ם המצוה היא שיהיה דלוק ולא המצוה להדליק. ולכן כשר בזר משום שבע"כ ההדלקה אינה מצוה אלא היכי תימצי שהנר יהיה דלוק. אף שהטבה היא עצמה מצוה ופסולה בזר, אבל ההדלקה אינה מצוה בעצם. (וע' אבן האזל הלכות תמידין ומוספין פ"ג ה"ז שהאריך בביאור הרמב"ם ובדברי הגר"ח, והביא שם גם דברים מהגרי"ז. ולפ"ז לדעת הרמב"ם במנורת המקדש אין הדלקה עושה מצוה.
ונראה שהרמב"ם ורש"י לשיטתם לגבי הטבת נרות, שדעת הרמב"ם היא שהטבת נרות היא ההדלקה כמו שכתב בהלכות תמידים ומוספים פרק ג' הלכות י-יב:
"דישון המנורה, והטבת הנרות בבוקר ובין הערביים מצות עשה, שנאמר "יערוך אותו אהרון ובניו" (שמות כז,כא); והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה, כקרבנות שקבוע להן זמן שנאמר "להעלות נר, תמיד" (שמות כז,כ). ]יא[ וכמה שמן הוא נותן לכל נר, חצי לוג שמן, שנאמר "מערב עד בוקר" (שמות כז,כא), תן לו כמידה שיהיה דולק מערב עד בוקר. ואין מחנכין את המנורה, אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערביים. מה הוא דישון המנורה, כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר, ומקנחו, ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה, והוא חצי לוג; וזה שהסיר, משליכו במקום הדשן אצל המזבח, עם דישון המזבח הפנימי והחיצון; ומדליק נר שכבה. והדלקת הנרות, היא הטבתן. ונר שמצאו שלא כבה, מתקנו. נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דישונו, אלא ממזבח החיצון. אבל שאר הנרות כל נר שכבה מהן, מדליקו מנר חברו; ]יד[ וכיצד מדליקו, מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועים במנורה. ואינו יכול להדליק בנר אחר, משום ביזיון".
לעומת זה דעת רש"י היא שבמנורה הית ההטבה בבוקר ולא הדלקה. וכן דעת הרשב"א בתשובה חלק א' סימן שט וסימן ע"ט באריכות.
והנה, הפסוקים לכאורה אתי שפיר יותר אליבא דרש"י: בפרשת אמור (ויקרא כד,ב): "צו את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור: להעלות נר, תמיד. מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד, יערוך אותו אהרון מערב עד בוקר לפני ה' תמיד: חוקת עולם, לדורותיכם. על המנורה הטהורה, יערוך את הנרות, לפני ה' תמיד". אמנם בפסוק זה העריכה בבוקר ובערב תתכן כשיטת הרמב"ם, אך לכאורה הפסוקים בפרשת תצוה (שמות ל,ז) משמע כרש"י: "והקטיר עליו אהרון, קטורת סמים; בבוקר בבוקר, בהיטיבו את הנרות יקטירנה. ובהעלות אהרון את הנרות בין הערביים, יקטירנה; קטורת תמיד לפני ה', לדורותיכם". השוני בלשון התורה שלגבי הבוקר כתוב "בהיטיבו" ובלילה כתוב "בהעלות", משמע כרש"י שבלילה יש הדלקה לעומת הבוקר שאין בו העלאה של הנרות. אבל להלן נראה שהדבר שנוי בשתי הבנות לדעת הרמב"ם.
ולכאורה על פי דברי הרמב"ם יש הסבר מדוע מדלקים בבוקר נרות בבית הכנסת, עפ"ש יש לומר שדומיא דמקדש מדליקים גם בבוקר.
אבל בשו"ת בנין שלמה להגר' שלמה מווילנא, סימן נג כתב שגם לרמב"ם בין הערביים היו מדליקים את הנרות מחדש. וכן מצאתי שכתב הרב שורקין בספר הררי קדם. וזה שלא כדעת הגר"ח שלרמב"ם המצוה היא שיהיה דלוק, אלא גם לרמב"ם יש מצוה להדליק. אלא שרק בבוקר אם מצא דלוק לא מדליק.
וכן כתב החזון איש במנחות סימן לו ד"ה ונראה, שגם לרמב"ם אם אירע אונס שלא הדליקו בלילה, לא מיטיבים בבוקר כיון "שאין הדלקת הבקר אלא השלמת הלילה, אבל עיקרו בלילה כדכתיב מערב עד בקר, והיינו דאמרו מנחות נ 3עT" אי לאו דעבד הדלקה מאורתא הטבה בצפרא מי איכא, ולא קשיא דו' הרשב"א מזה על הר"מ".
ואם כן יש שתי הבנות באחרונים אם גם לרמב"ם יש מצות הדלקה או לא. ולכאורה יותר מסתבר כדעת הגר"ש מוילנא שאם לא כן הרי יתכן שאמנם לא הדליקו את המנורה, ולא מסתבר שאין מצוה כלל בהדלקה. וכמובן שעל פי דברי הבנין שלמה אין מקום לדברי הגר"ח, וצריך עיון מדוע הדלקה כשירה בזר ואילו הטבת נרות פסולה בזר.
ושתי הבנות אלו ברמב"ם נמצאות במאירי שבת כ"ב ע"ב: "…ולדעת זה הדלקה ראשונה התחילה בערב ומשעת חינוך ואילך הטבה בבקר והטבה בערב ושחרית וערבית שוים בה ושתיהן מצוה אחת אלא שבשחרית חמש קודם קטרת ושתים מאחר קטרת ובערב כלן לאחר הקטרת וי"מ שבערב היתה שם הדלקה גמורה ונתינת שמן והיא הקרויה העלאה ובבקר אין שם אלא תקון אלא שמדליק אותם שכבו ויש מפרשים שבשחרית לא היתה שם הדלקה כלל ואפי' מצאן דולקין מכבן ומדשנן לצורך ערב ולא היה שם נר דולק כל היום אלא מערבית והם קורין זו של שחרית הטבה ושל ערבית העלאה ומנו אותם בשתי מצות הטבה והעלאה ויש אומרים כן אף במערבית ואף גדולי הרבנים פירשוה כן בסוף חגיגה ואין שיטת התלמוד מכרעת לנו בזו בכדי הצורך".
ולכאורה עוד נפ"מ האם ניתן להוסיף שמן בנר כשעור חצי שעה, אם קודם לא שם מספיק שמן: והדין הוא שצריך לכבות ולהדליק שוב. ע' סימן תרע"ה סעיף ב' ובמ"ב שם. וע' בספר מצות נר איש וביתו (סימן ו' הערה י'), שהביא בשם הרב פראנק, שכיון שהנותן שמן בנר נחשב למבעיר בשבת, ה"ה בחנוכה אם מוסיף שמן כשיעור חצי שעה נוספת, נחשב כמבעיר ויצא ידי חובה. ובתולדות זאב פקפק בזה. אלא שיש לומר לגבי הוספת שמן בחנוכה ובמקדש: שאף אם לגבי שבת הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, יש לומר שהיינו מבעיר בשמן אבל אין זו הדלקה של הנר עצמו. ואם כן אם הדבר מועיל במנורת המקדש, לכאורה תלוי בהבנת הגר"ח לעומת הבנין שלמה. לגר"ח אין חובת הדלקה רק שיהיה דלוק. ואם כן יש לומר בכה"ג בנר חנוכה לא יועיל כיון ששונה ההדלקה בין מקדש וחנוכה לענין זה.
ולגבי נר חנוכה יש להביא וראיה ממה שכתב הרא"ש שיש לשים שמן בנר כשעור חצי שעה, ולא מועיל מה שאחר כך מוסיף שמן (וכ"כ הטור סימן תרע"ה). וע' ספר מצות נר איש וביתו סימן ו' סעיף ז' בהערה י' בשם ספר תולדות זאב לרש"פ פראנק. אבל בספר מאורי האש דייק הגרש"ז אוירבך מלשון המחבר שהביא את לשון הרא"ש "אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא י"ח", היינו שאם מוסיף כשעור חצי שעה כן יצא ידי חובה. ולכאורה לרמב"ם שכתב בהלכות תמידין ומוספים פ"ג הלכה יב "ונר שלא כבה מתקנו" היינו שע"כ צריך להוסיף בו שמן. ואם כן הרי זו הדלקה ממש.
בשאילות דר' אחאי, בראשית כ"ו כתב "דההוא לוגא דאשתתכח בהיכלא" ובהגהות בצד כתב "פי' פך קטן" ובהעמק שאלה כתב שלאו דוקא שהרי חצי לוג היה לכל נר. אבל לדעת הרמב"ם שהטבת נרות היתה גם בבוקר וגם בין הערביים, וזוהי הדלקת נרות, יש לומר שהיה צריך אמנם לוג לכל היום. ולרמב"ם גם מדוייק לשון הגמ' "לא היה בו אלא להדליק יום אחד" ולא "לילה אחד" שהרי צריך שמן ליום שלם. (דיוק אור גדול על המשניות).
ולפי הבנת החזון איש ברמב"ם אתי שפיר הפסוקים בפרשת תצוה שכתוב לגבי הבוקר לשון הטבה ולגבי הלילה לשון העלאה.
וכן יותר מסתבר משום שבמנין המצות שבריש הלכות תמידים ומוספים כתב הרמב"ם שהמצוה היא הדלקת הנר. וכן כתב בספר המצות מ"ע כ"ה שהמצוה היא הדלקת הנר והיא הנקראת הטבת נרות. אם כן משמע שעיקר המצוה הוא ההדלקה.
וע' במשך חכמה בפרשת תרומה שמוכיח מפשט הפסוקים שהנרות לא היו קבועים: שמות לה,יד: "ואת מנורת המאור ואת כליה, ואת נרותיה; ואת, שמן המאור". הרי שנרות הם באו לאחר הכלים, זאת אומרת שבפשטות הם היו נפרדים.
מראי מקומות נוספים:
ע' מקדש דוד סימן כא בענין הדלקת נרות במקדש. רמב"ם הלכות ביאת מקדש פרק ט' הלכה ז' וע' ספר המפתח שם בענין הדלקה עושה מצוה בנרות מקדש. ע' בסוף ספר תוצאות חיים רמב"ם ביאת מקדש פ"ט הלכה ז' מנחת חינוך מצוה צ"ח בקטע המתחיל "וזה כמה שנים" חידושי ר"ח הלוי הל' ביאת מקדש פ"ט הלכה ו' ד"ה אלא ובחזו"א על הרמב"ם שם ד"ה ורבינו, עד המילים "צריך ע"כ להדליקה" ע' ספר היובל לרב סולביצ'יק כרך א' עמ' תקל"ד מהרב חיים דוד הלוי. ועמ' תקמ"ה מהרב משה הרשלר. ע' ספר מצות המלך, על ספר המצות לרמב"ם, הרב עזריאל צימענט, ירושלים תשנ"ב. במ"ע כה, שיטות הראשונים במנורה, מקור השיטות, וביאורי השיטות. כלי חמדה פרשת תצוה אות א-ב, משך חכמה במדבר ח,ב. גמ' יומא כ"ד ע"ב הערות של הוצאת שוטנשטיין ע' חונן דעה על יומא עמ' קלז.