ב"ה
חיוב מצוות בקטנים והדלקת נר חנוכה על ידי קטן
שבת דף כג עמוד א
והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום.
אף על פי כן כתב בשו"ע סי' תרע"ה סעיף ג':
… אבל אם הדליקה חרש שוטה וקטן, לא עשה כלום, ואף על פי שהניחה גדול; ויש מי שאומר בקטן שהגיע לחינוך, מותר…
אם הדלקה על ידי קטן שהגיע לחינוך מועילה, צריך לומר שהדליקה קטן לא עשה כלום, היינו קטן שלא הגיע לחינוך.
לעומת זה בהלכות מגילה בשו"ע תרפ"ט ס"ב לא כתב המחבר את דעת המתיר, אף על פי שמקור דעה זו המתירה בקטן שהגיע לחינוך, היא לגבי מגילה:
אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, יצא ידי חובתו; והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה, השומע ממנו לא יצא…
וכתב על זה המגן אברהם בס"ק ד:
קטן. אף על גב דגדול נמי אינו חייב אלא דרבנן ול"ד למ"ש ססי' קפ"ז דהתם יכול הקטן לאכול כדי שבעו להביא עצמו לידי חיוב דרבנן (הרא"מ)[1] וצ"ע דהרב"י פסק בססי' תרע"ה כדעת ב"ה שמכשיר בקטן והכא סתם ופסק כדעת האוסרים ודוחק לחלק בזה בין מגיל' לנ"ח וגם בר"ן שם משמע דדמי להדדי בזה עמ"ש בסמוך.
שאלת המגן אברהם היא שבמגילה אין הקטן מוציא מדרבנן, ובברכת המזון מוציא חיוב דרבנן, מה ההבדל? שאלה זו שאלו התוספות בברכות טו ע"א ד"ה ור' יהודה מכשיר בקטן[2], ותרצו שני תירוצים:
וא"ת באיזה קטן מיירי אי בקטן שלא הגיע לחנוך הא אמרינן בפרק ראוהו בית דין (ר"ה ד' כט.) שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ומ"ט דר' יהודה דמכשיר ואי בהגיע לחנוך מאי טעמייהו דרבנן דאסרי הרי קריאת מגילה דרבנן ואמרי' קטן שהגיע לחנוך מדרבנן כגדול ופוטר דרבנן כדאמר לקמן בפ' מי שמתו (ד' כ:) דקטן מוציא אביו שלא אכל אלא כזית דהיינו דרבנן.
וי"ל שאני ברכת המזון שהיא חומרא יתירתא יותר מדאורייתא ובקל נפטרים ממנה כדאמרי' לקמן (שם) והם החמירו על עצמם או בכזית או בכביצה א"נ התם ליכא בקטן אלא חד דרבנן דמיירי שהקטן אכל כדי שביעה לכך אתי דרבנן ומוציא דרבנן אבל הכא דגבי קטן איכא תרתי דרבנן דהמגילה דרבנן והקטן דרבנן אינו יכול להוציא היכא דליכא אלא חד דרבנן.
כלומר, הסוגיה בברכות היא אליבא דרבנן, ובכל זאת בברכת המזון כשזה דרבנן, יכול להוציא דרבנן.
מה שכתב המגן אברהם, מאי שנא מסי' קפ"ז סעיף ב' שם מבואר שקטן שאכל כדי שובעו מוציא ידי חובה גדול שלא אכל כדי שביעה שחייב מדרבנן, וכתב המגן אברהם ששם קטן מוציא משום שיכול להביא עצמו לידי חיוב דרבנן – ומשמע שאפילו אם בפועל עדיין לא אכל שיעור שביעה, ע' משנה ברורה ס"ק ז' שיש דעות בין הפוסקים בזה. השאלה היא האם תרי דרבנן מוציא חד דרבנן.
מקור הדעה שקטן יכול להדליק נר חנוכה הוא בעל העיטור שהביא הר"ן במסכת שבת:
האי נר חנוכה דאדלקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום מ"ט דהדלקה עושה מצוה. והיינו דמברכין להדליק בלבד הלכך הדליקה חרש שוטה וקטן אף על פי שהניחה גדול לא עשה ולא כלום מיהו כתב בעל העיטור ז"ל דאם הגיע לחינוך מותר והכל תלוי במנהג כדאמר בירושלמי דמגלה מכאן ואילך התקינו שיהו קטנים קורין לרבים[3].
מה טעמו של בעל העיטור? אם בהגיע לחינוך קטון יכול להוציא, אם כן במה נחלקו רבי יהודה ורבנן במשנה "ורבי יהודה מתיר בקטן"?
כתב ספר העיטור עשרת הדיברות – הלכות מגילה דף קיג טור ג
מי קורא הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו ר"י מכשיר בקטן. ובהלכות לית הלכתא כוותיה דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא מפקי אחריני. ומסתב' בקטן שהגיע לחינוך פליגי והלכה כר"י דאתא דרבנן ומפיק דרבנן ואשכחן דמנהגא כר"י כדאיתא בתוספתא… אריב"ל קטן הייתי וקראתי לפני ר"ט בלוד ואר"י קטן הייתי וקריתי לפני ר"מ והיו שם זקנים ולא אמר א' מהם דבר מכאן ואילך הנהיגו שיהיו קטנים קורין לרבים ש"מ מנהג כר"י.
וכן הביא הר"ן על רי"ף מגילה דף יט ע"ב הביא את דברי בעל העיטור אלו. ואם כן הדעה שמתירה לקטן היא משום שסוברת שהלכה כרבי יהודה שקטן שהגיע לחינוך מוציא אחרים. ואליבא דרבי יהודה קטן דרבנן מוציא דרבנן, אבל אליבא דרבנן דרבי יהודה קטן דרבנן לא מוציא דרבנן.
וכן בפסקי ר' ישעיה אחרון, ריא"ז (נכדו של התוספות רי"ד) בברכות שם:
ונראה בעיניי שכל מצוה שחייובה מדברי סופרים קטן שהגיע לחינוך מוציא את הרבים ידי חובתן וכן בהלל וכן במגלה וכן בנר חנוכה כמבואר בקונטרס הראייות
ואם כן שתי הדעות בשו"ע הלכות חנוכה אם קטן יכול להוציא, תלויות בשאלה האם הלכה כר' יהודה או כת"ק שקטן גם אם הגיע לחינוך אינו מוציא את הרבים. ולפי זה אין מקום לשאלת התוספות בברכות ט"ו הנ"ל. שיש לומר שרק אליבא דרבי יהודה קטן מברך לגדול.
וע' גר"א סי' תרע"ה סעיף ג' שאכן כך כתב:
כ"כ בע"ה [בעל העיטור] וכמ"ש בירושלמי הנהיגו שיהא קטן קורא את המגילה כו'. והוא כדעת ר"י במגילה י"ט ב' וכמ"ש שם בגמ' דבקטן כה"ג מיירי וע' תוס' שם ד"ה ור"י כו'. ונראה טעמו שפסק כר"י מכח קושיית תוס' שם וס"ל דסוגיא דברכות פ"ג דבן מברך לאביו וסוגיא דפסחים דר"ש ור"י דאמרי אגדתא כו' כולהו כר"י והא דאינו מוציא בהלל ס"ל כדעת ה"ג דהלל דאורייתא.
אבל תוס' שם תי' דמיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי נמי חד דרבנן וכ"כ במרדכי שם וכן תי' בתי' שני בברכות ט"ו א' בד"ה ור"י ועוד תי' שם דבהמ"ז שאני כו' ע"ש ומהא דפסחים תי' דסומא שאני שנתחייב כבר ועדיף מקטן וכמ"ש הר"ן בקדושין ספ"ק בשם אגדה דלא היו סומים מתולדותם…
לדעת הגר"א, היש אומרים סוברים כרבי יהודה, ולכן בברכת המזון הקטן מוציא את הגדול, כיון שהגיע לחינוך. אבל לדעת התוספות בברכות ט"ו ע"א הנ"ל מבואר חילוק אחר: שיש הבדל בין חד דרבנן ובין תרי דרבנן. ולכן בברכת המזון מוציא ובמגילה אינו מוציא.
אבל לדעת בעל העיטור, על כורחנו הגמרות שסוברות שקטן מוציא דרבנן, זה כשיטת רבי יהודה. ולא כדעת התוספות.
אבל נשארה קשה שאלת המגן אברהם: מדוע המחבר לא הביא את דעת בעל העיטור בהלכות מגילה, שם מקור דברי בעל העיטור? מה הסיבה שלדעתו יתכן שזה שייך רק להלכות חנוכה?
ומצאתי בשו"ת בית שערים[4] או"ח סימן שעד
ובסתירת המחבר סימן תרפ"ט ס"ב שהעיר המג"א סק"ד דהכא במגילה פסק שאין קטן מוציא ובסימן תרע"ה גבי נ"ח פסק דמוציא ע"ש. אעתיק לו מ"ש בגליון מג"א שלי וז"ל שם. נלפענ"ד דבחולין י"ב אמרינן דקטן אין לו מחשבה אבל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהני דקיימא עולה בדרום ואתיה לצפון ושחטיה והרי קיי"ל דצריך לכווין שומע ומשמיע ולהכי במגילה אין מוציא דאין לו מחשבה להוציא השומע אבל בנ"ח שלוקח שמן מבעה"ב ומדליק על פתח ביתו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמכווין להוציא שפיר מוציא דאתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן.
ובשפת אמת שבת כג ע"א תירץ שמצות נר חנוכה היא נר איש וביתו, שיהיה נר בבית, ורק ההדלקה צריך שיהיה לה שם של נר מצוה – כלומר שנר חנוכה הוא חובת הבית – ולכן כתב:
דס"ל להר"ן דבאמת הלשון מצות חנוכה נר איש וביתו משמע דא"צ המדליק לכוין להוציא כל ב"ב והמצוה הוא רק להיות נר בבית כמו מזוזה ואפי' אחר שאינו מב"ב מדליק נ"ח או קובע מזוזה כשר אלא דצריך להיות ההדלקה מבר חיובא דאי לא"ה אין עליו שם נר מצוה ולהכי שפיר מסתברא דבהגיע לחינוך כיון דמחויב הוא שפיר מיקרי נר מצוה ויוצאין בו ולא שייך הכא לחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן ודמיא שפיר לקריאה בס"ת שאין צריך לכוין להוציא הציבור אלא שהציבור ישמעו קריאה מבר חיובא ולהכי בהגיע לחינוך בכלל בר חיובא הוא כדכתיבנא [ובזה מיושב מ"ש המג"א (סי' תרפ"ט ס"ק ד') ע"ד המחבר ע"ש
כלומר, אפילו אם נפסוק שקטן לא מוציא במגילה, אבל בהדלקת נר חנוכה הקטן מוציא משום שצריך רק שם נר מצוה בבית.
אבל גם לשפת אמת וגם לבית שערים, עדיין לא מתורצת קושית המגן אברהם, מדוע בברכת המזון קטן דרבנן יכול להוציא, ובמגילה לא יכול להוציא? ועל כורחנו, שיש הבדל בין חד דרבנן ובין תרי דרבנן. ותירוצם מועיל לומר שבחנוכה הקטן מוציא אף שהוא תרי דרבנן, או משום שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, ויש גם מעשה קטן, או משום שאין צריך בהדלקת הנר בר חיובא בכלל אלא שם של נר חנוכה.
כיוצא בזה כתב שו"ת חכם צבי (תוספות חדשים) סימן יג
שאלת לפרש לך מה בין חנוכה שפסק דקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול לפורים שפסק הוא ז"ל ככל שאר הפוסקים וכת"ק דר"י שאף שהגיע לחינוך אינו מוציא את הרבים י"ח
תשובה ס"ל דבחנוכה כיון דלאו אקרקפתא דגברא מוטל חיוב ההדלקה אלא א' מכל בה"ב מדליק בפתח החצר ושוב אין שום חיוב על שום א' מכל בה"ב אף על פי שלא שמעו הברכה ולא ראו ההדלקה ועדיפא מיני' אמר ר' זירא כיון דנסיבנא אמינא לא תו /צ"ל: תו לא/ צריכנא דהא קמדלקי עלי בגו ביתאי אמטו להכי סגי בקטן שהגיע לחנוך המדליק בפתח החצר אבל בקריאת המגילה המוטל על כל או"א לקרות או לשמוע המגילה אין קטן אף שהגיע לחינוך מוציא את הרבים וחילוק זה מתקבל על הדעת נ"ל.
אלא שכל מה שאמרנו לשיטות שאפשר על ידי קטן, לשיטת רבי יהודה, או כשאין כאן תרי דרבנן מול חד דרבנן, כמו בברכת המזון כשהגדול אכל שיעורא דרבנן, זה נכון רק אם ננקוט עקרונית שהקטן הוא בגדר מחוייב, ולכן מוציא גדול באותה דרגת חיוב, אבל אם נאמר שיש רק חיוב חינוך על האב ואין הקטן חייב מצד עצמו, הרי לא מובנת בכלל אפשרות שקטן יקרא את המגילה או ידליק נר חנוכה.
מלשון הגמרא במסכת סוכה דף מב ע"א משמע שאכן הקטן הוא מחוייב דרבנן:
תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע.
לשון הבריתא "חייב" לגבי לולב ולגבי ציצית משמע שיש חיוב על הבן בעצמו. לעומת תפילין שאביו לוקח לו. ומצאנו מחלוקת ראשונים בענין זה אם הקטן נחשב מעצמו בר חיובא או שאביו חייב בדבר.
ועי' חקרי לב או"ח סוס"י ע שתמה מה כח בי"ד יפה לחייב קטן. וע' בשמירת שבת כהלכתה מהדורה ישנה בפרק אחרון על חינוך הבנים בהערה על סעיף א, בשם הגרש"ז אוירבך איך ניתן לחייב קטן.[5] והרי כל דרבנן מבוסס על לא תסור, והרי גם לא תסור אין על קטן. ותירץ דהלאו של לא תסור הוא הכח והתוקף שנתן הקב"ה לחכמי הדור, וממילא חייבים כולם לשמוע דברי חכמים אפילו קטנים ובני נח אף על פי שאין זה משבע מצוות שלהם. כלומר, שלא תסור מבטא את כוחם של חכמים, ולא בגדר הלאו לבדו, אלא שזה יסוד כוחם של חכמים. וז"ל הרב נויבירט בספר חינוך הבית למצוות ודיני קטן, הערה ז:
שמעתי מפי הגרש"ז אויערבך זצ"ל שהלאו לא תסור הוא הכוח והתוקף שנתן הקב"ה לחכמי הדור וממילא חייבים הכל לשמוע לדברי החכמים אפי' קטנים וגם בני נח אף על פי שאין זה משבע המצוות שלהם.
וע' הסבר במנחת אשר סימן כא סעיף ו', שכיון שתקנו חכמים דחייב הקטן נכלל בתקנתם דמעשי הקטן מעשי מצוה הם ולא כמעשה קוף בעלמא וכיון דמעשה מצוה הם מעשיו, יכול הוא להוציא אחרים ידי חובן אם חיובן מדרבנן, דאף מצות הקטן ככל כחיובי דרבנן ומעשיו מעשי מצוה אף דעיקר חיובו הוא על האב לחנכו.
דבר זה הוא מחלוקת בין הראשונים. התוספות שמחלקים בין חד דרבנן לתרי דרבנן ודאי סוברים שהקטן עצמו נחשב מחוייב דרבנן, ע' הר"ן בסוף פרק שני במגילה הביא את דברי הרמב"ן החולקים על תוספות וכתב:
והרמב"ן ז"ל תירץ דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן אע"פ שהגיע לחינוך יוצא הגדולים ידי חובתם משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה דאיהו לא מחייב במצות כל עיקר ור' יהודה עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה מפני שכולם היו באותו הנס….
ואם כן דעת התוספות שהקטן עצמו מחוייב בדבר ולכן שייך למדוד בו תרי דרבנן או חד דרבנן.
וע' בהמשך דברי הר"ן שהרמב"ן סובר שקטן לא יכול להוציא ידי חובה בברכת המזון גם מי שאכל שעור דרבנן (וכוונת הגמרא בברכות על גדול שאכל שעור דרבנן) וע' שש"כ המובא להלן שלרמב"ן גרסה אחרת בגמרא שם. ז"ל מלחמות ה' ברכות דף יב ע"א:
ומגיהי ספרים הגיהו במיעוט נוסחאות ולטעמיך בן מברך לאביו אלא טעות היא דקטן אפילו הגיע לחינוך אינו מוציא אחרים אפילו בדרבנן כדתנן הכל כשרים לקרוא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן וטעמא דמלתא משום דחינוך מצוה דאביו הוא ואיהו לאו בר חיובא הוא כלל וכן אמרו בהלל כשהיה מקרא קטן.
ומה שכתוב בברייתא שבן מברך לאביו, כתב ר"ן על הרי"ף מסכת קידושין דף יג ע"א בדעת הרמב"ן:
ולפי זה הא דתניא בפרק מי שמתו [שם] בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפילו בשיעורא דרבנן לא מפיק אלא אשה הוא דמתוקמא בהכי אבל בן בגדול איירי וקמ"ל סופר מברך ובור יוצא משום דבעי למיתני עלה תבא מארה לאדם וכו'
יש לדייק גם בשיטת רש"י כמו הרמב"ן, ממה שכתב בגמרא מח ע"א:
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן.
כתב רש"י ד"ה עד שיאכל כזית דגן:
עד שיאכל כזית דגן – ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק, אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, כדאמר בפרק מי שמתו (דף כ' ב), מיהו, כיון דמיחייב מדרבנן – מחוייב בדבר קרינן ביה, ומוציא רבים ידי חובתן, ואם תאמר: בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי, ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה.
אבל אם זו שיטת רש"י, כל הסוגיה בברכות קשה, איך קטן מוציא בברכת המזון אפי' אם האב אכל שיעורא דרבנן? וע' מ"ש הרב נויבירט בהערה שם.
ובדעת הרמב"ם, ע' רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו' הלכה י':
הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים, קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצות ומאכילין אותו כזית מצה…
וכתב על זה הכסף משנה:
דע שבפרק הקורא את המגילה למפרע כתב הרמב"ן דכי אמרינן קטן חייב לאו למימרא דאיהו חייב דאיהו לאו בר חיובא הוא כלל אלא חיובא אאבוה רמיא. וכן נראה דעת רבינו שלא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים וקטנים אלא קטן שיכול לאכול כזית מחנכים וכו' כלומר דחיובא אאבוה רמיא וכן כתב פרק א' דהלכות מגלה הכל חייבים אנשים ונשים וכו' ומחנכין את הקטנים לקרותה ושלא כנראה מדברי הר"ן ז"ל שם:
אם כן זו מחלוקת ראשונים האם הקטן עצמו מחוייב או שזו רק חובה של אביו לחנכו. ולכן כל הסוברים שיש אפשרות שקטן יברך, הרי זה רק נאמר שהוא עצמו מחוייב ולא שזו חובה של אביו.
אבל יש להביא ראיה שלא ככס"מ בדעת הרמב"ם, אלא שלרמב"ם אכן הוא נחשב מחוייב דרבנן מרמב"ם הלכות סוכה פ"ו ה"א, וכן הלכות ציצית פ"ג ה"ט, והלכות נחלות פי"א ה"י. בכל מקומות אלו משמע שהקטן עצמו חייב וצריך עיון מדוע שינה לשונו באכילת מצה(ע' שעורי הרב עוזר אריאב).
ועוד ראיה נגד הכסף משנה: ע' רמב"ם פרק ה' ברכות הלכה טז שפסק שבן מברך לאביו, הרי שודאי שבן נחשב לבר חיובא דרבנן. (ע' משנת יעבץ או"ח סימן ע' אות ד') לכן ע"כ שהרמב"ם סובר שהקטן נחשב בר חיובא דרבנן. אלא שצריך להסביר מדוע הרמב"ם בהלכות חמץ ומה כתב רק "מחנכין אותו" לעומת הרמב"ם בהלכות סוכה פרק ו' הלכה א' כתב שהוא עצמו חייב:
קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות.
וכן בהלכות ציצית והלכות נחלות שהזכרנו לעיל. ויש לומר שבשלמא לגבי ציצית וסוכה יש לומר שהקטן חייב מדרבנן. אבל באכילת מצה הרי מדובר בקטן שיכול לאכול פת, והרי זה זמן לפני שיש לו הבנה, ולכן לא שייך לומר שהוא עצמו חייב מדרבנן. ולכן יש לבאר גם את הרמב"ם בהלכות מגילה פרק א' הלכה א':
והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכין את הקטנים לקרותה.
לכאורה מדוע הרמב"ם לא כתב שהם חייבים מדרבנן כמו שכתב בהלכות סוכה וציצית? ויש לומר שהטעם הוא משום שחיוב המגילה דרבנן, וחז"ל לא חייבו קטן אלא שאביו חייב לחנכו.
ולא דומה למצות דאוריתא שעליהן שייך לומר שהוא עצמו חייב מדרבנן.
ע' שו"ת להורות נתן חלק ג סימן לח
- מחצית השקל: והטעם באמת, משום דגדול לא הוי אלא חד דרבנן שהמצוה היא דרבנן, אבל במצוה דאורייתא חייב. וקטן הוא תרי דרבנן, שהמצוה היא דרבנן, וגם במצוה דאורייתא קטן אינו חייב רק מדרבנן, ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. ↑
- משנה במגילה, לגבי קריא מגילה. ↑
- וכתב השפת אמת בסוגיה בשבת כג ע"א: "ומ"ש הר"ן בשם הירושלמי דהתקינו שיהיו קטנים קוראים לרבים אפשר דקאי בס"ת דמן הדין קטן עולה למנין שבעה ותליא במנהגא אבל לא במגילה". ↑
- ר' עמרם ב"ר יצחק יעקב בלום נולד בשנת תקצ"ד (1834) בהונגריה למשפחה של רבנים. היה תלמידם של גדולי הונגריה תלמידי החת"ס, ושימש כרב בכמה קהילות בהונגריה וסלובקיה. נחשב מהרבנים הבולטים בדורו בהונגריה, והוא מוזכר בספרי חכמי דורו בכבוד רב. בסוף ימיו שימש כרב בעיירה ברטי – אויפאלו, בה נפטר בשנת תרס"ז (1907). ↑
- ובדעת הרמב"ם ע' בקונטרס בענין חינוך ביד פשוטה לרב רבינוביץ על רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ד'. ↑