ב”ה
הלל במועדים ועל נס
סוגי הלל לפי סוגיה בפסחים:
האם הלל הוא גדר של הודאה או גדר של שירה (ושירה מצאנו בסוגיה ערכין, ראה להלן, מפני מה אין ישראל אומרים שירה בראש השנה ויום הכפורים)? ע’ ראש השנה ל”ב ע”ב וערכין י’ ע”ב: “אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה:”
אם זה מדין שירה הרי זה קשור לדין שמחה, ע’ רמב”ם הלכות חנוכה שכתב שאין ישראל אומרים הלל בראש השנה לפי שאינם ימי שמחה יתירה. ואם כן הלל קשור בשמחה. ומכאן מובן מה שכתב הרמב”ם שם פרק ג’ הלכה ג’ שימים אלו ימים של שמחה: “ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור, שיהיו שמונת ימים האלו שתחילתם מליל חמישה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל; ומדליקין בהם הנרות בערב על פתחי הבתים, בכל לילה ולילה משמונת הלילות.”
מצאנו בסוגיה שני סוגי הלל: הלל של מועדים והלל על הנס.
ע’ פסחים קי”ז ע”א על כל פרק ועל כל צרה. “והלל זה מי אמרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.”
ע’ רשב”ם על כל פרק, מועדים. ורש”י כתב כל כל צרה כגון חנוכה.
האם אלו שני סוגי הלל? ע’ ר”ן פסחים בשם בה”ג שלא מברכים על הלל בליל פסח משום שהלל זה הוא הלל של שירה ואילו הלל של מועדים הוא הלל של חובת אמירה.
אם כן יש שני סוגי הלל: שירה וקריאה (ואולי הודיה)
סוגי הלל לפי סוגיה בערכין (ודעת הרמב”ן):
אבל גמ’ ערכין משמע שכל הלל הוא הלל של שירה, וצריך יום מקודש. אבל חנוכה אף שאין לו דין של יום מקודש, אומרים הלל על נס.
ולפי גמ’ ערכין יש שני סוגי הלל: יש הלל של שירה ויש הלל של נס.
חילוק זה בין חנוכה לבין שאר המועדים מבואר גם בהשגות הרמב”ן על הרמב”ם בשורש הראשון על מחלוקת הרמב”ם והבה”ג אם הלל מן התורה, דעת הרמב”ן שחיוב הלל מן התורה בהשגות הרמב”ן לספר המצוות שורש א: “והנראה מדבריהם שהוא מן התורה כמו שפירשתי ויהיה הל”מ או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה אלא שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני שאינו מקודש לחג ואינו טעון שירה. ושם במסכת ערכין (יא א) אמרו מניין לעיקר שירה מן התורה מהכא תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב אי זו היא עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זו שירה. אם כן אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב שמחה ונתרבו כל מיני שמחות שתהא השירה מכללם. אבל בשני ממסכת ברכות (יד א) אמרו בהלל ובמגלה מהו שיפסיק מי אמרינן קריית שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן לא כל שכן או דלמא פרסומי ניסא עדיף. וזה מראה שהוא מדבריהם. אבל אפשר שעל ימי חנכה ועל ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל נאמר וכמו שחלקו אחר כך במימרא הסמוכה לזו ודומיא דמגלה שאלו אבל הלל באכילת פסחים ונטילת לולב יהיה מן התורה כמו שנראה מפשטי שמועות אלו שהזכרנו. ומכל מקום בעל ההלכות פטור מכל התביעות והתרעומות הללו:”
אם כן לרמב”ן חיוב הלל הוא מן התורה לומר הלל במועדים, מדין שיר, ואילו הלל של חנוכה הוא הלל דרבנן. ומבואר ברמב”ן שגם הלל על הנס הוא מדין שיר. ואם כן נשאר רק הלל בחנוכה שהוא דרבנן.
וראיה לרמב”ן היא הגמ’ במגילה יד ע”א ששואלת שיש לומר שירה בפורים ומבואר שזה מדין שירה. אבל קשה, שהרי שירה יש רק ביום מקודש? ויש לומר על פי גמ’ פסחים צ”ה ע”ב שרק לילה ממעט הפסוק “כליל התקדש חג” ולא ממעט יום.
ועוד ראיה לרמב”ן שזה גדר שירה, מגמ’ ערכין שם: אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה בראש השנה וביום הכפורים וכו’. ומבואר שהלל הוא בגדר שירה.
ואם כן צריך עיון דעת הבה”ג שהרי לכאורה מגמ’ ערכין משמע שכל הלל הוא שירה? ואולי יש לומר שבכל המועדים זה דין הודאה וגם שירה, ואילו בליל פסח זה רק שירה. ובחנוכה רק הודאה. או שנאמר כפי שכתב המגיד משנה בדעת הרמב”ם שהלימוד מ”השיר יהיה לכם” הוא אסמכתא בלבד.
דעת הראב”ד:
מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בהלכות חנוכה פרק ג’ הלכה ו’: “ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל.” השגת הראב”ד: “אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין. א”א ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי’ ל, כט).”
לדעת הראב”ד כל הלל בימים הקבועים הכל מדין שירה. ולא מבואר לדעתו מה דין הלל על כל צרה וצרה. ואולי גם זה בכלל.
דעת המגיד משנה:
במגיד משנה שם עולה שיטה אחרת: “ובאמת שבפרק ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגלין ממנה אבל לאמרו בימים קבועין מבדריהם הוא ואע”פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון זה דעת רבינו והא הנראה”. אם כן המ”מ מחלק בין הלל במועדים לבין הלל על כל צרה וצרה שנגאלין. מדבריו עולה שחנוכה הוא כמו כל שאר המועדים (וכתב ש”שיר” הוא אסמכתא) וההלל הוא דרבנן, ורק על כל צרה הוא תקנת נביאים.
וכן מובא בבה”ג סוף הלכות לולב והביאו הגרי”ז על הרמב”ם בהלכות חנוכה. לדעת הבה”ג אם כל ישראל רוצים לומר הלל על יום שנצלו מצרה יכולים לומר. ולכאורה צריך לומר שזו גם שיטת המגיד משנה, שהרי אם חנוכה נכלל במועדים, על כורחך שהתקנה על כל צרה היא תקנה להבא (ולא כרש”י פסחים שבאר שהתקנה מכוונת לחנוכה). ולדעתם יש אפשרות לומר הלל גם כיום כשנגאלים מצרה. וכן כתב החיי אדם בהלכות ראש חודש שיכולים לומר הלל כשנצלו על ידי נס. אבל הרי”ף והרמב”ם והרא”ש לא הביאו להלכה גמ’ פסחים שנביאים שבישראל תקנו להם לומר הלל על כל פרק ועל כל צרה, ע”כ שהבינו כרש”י פסחים שהכוונה היא לתקנה על חנוכה, ואין כאן דין לומר הלל גם לעתיד, אלא רק שמבואר בגמ’ את התקנה שהתקינו.
סיכום: אם כן לרש”י יש הלל במועדים ויש הלל של חנוכה שהוא על כל פרק. וכן משמע בפשטות הגמ’ בערכין.
לרמב”ן יש הלל במועדים שהוא דאוריתא שהוא בגדר שירה, ויש הלל בחנוכה שהוא דרבנן.
למגיד משנה וכן בה”ג יש הלל במועדים כולל חנוכה ועוד הלל על נס וכל צרה שנצלו ממנה.
לראב”ד כל הלל הוא מדין שיר.
בה”ג שמביא הר”ן: יש הלל של שירה בליל פסח, ויש הלל בשאר הימים.
ויתכן גדר אחר בחנוכה, (ראה שעור נוסף על הלל): שההלל בחנוכה אינו על הנצחון שהרי אומרים הלל כל יום, ואילו היה הדין שההלל הוא על הנצחון, הרי מספיק הלל יום אחד. וממה שקשרו חז”ל דין ההלל שמנה עם נס השמן, ולא מסתבר לומר שתקנו הלל על נס פך השמן. ויש לומר שבחנוכה יש מהות לכל יום בפני עצמו: ויש להביא ראיה לכך: תוס’ תענית כ”ח ע”ב ד”ה ויו”ט כתבו שאומרים הלל כל יום בימי החנוכה משום משום שהיה הנס מתגדל כל יום. אבל בשבולי הלקט סימן קעג כתב בשם רש”י שזה משום שחלוקים בנרותיהם, וזה כדרך שאמרה הגמ’ בערכין שאומרים הלל כל יום בסוכות מפני שחלוקים בקרבנותיהם (ע’ א”ת ערך הלל הע’ .)101אם כן מוכח שהלל כל יום בחנוכה הוא משום מהות מיוחדת לכל יום (אמנם צ”ע שהרי מעיקר הדין נר איש וביתו, ואם כן אין בעיקר התקנה חילוק בנרות).
ועל פי זה מובנת הה”א של הגמ’ בשבת שיש ה”א למעט מהברכות את הנס ואילו לומר שהחיינו יתכן לומר בכל יום.
על פי זה יש לומר בביאור הגמ’ בשבת: “לשנה אחרת קבעום”, למה רק בשנה אחרת? אלא יש לומר, שבשנה הראשונה ודאי אמרו על הנס (ודאי לשיטת הנצי”ב שבשנה ראשונה הוא חיוב מן התורה), וזה על הנס עצמו. אבל מכאן ואילך הרי החיוב הוא על “היום” שבו נעשה הנס. וכן הבין החתם סופר יו”ד רל”ג וחלק או”ח סימן רח, שיש חיוב לעשות יום, אבל מה לעשות בו אם לשלוח מנות או לקרא מגילה הוא מדרבנן.