ב”ה
בדין הלל בחנוכה
תמצית: האחרונים כתבו שיש שני סוגי הלל: יש הלל על כל פרק, היינו על מועדים, ויש הלל על נס. ויתכן שהלל בליל פסח הוא הלל בגדר אחר שהוא שירה. להלן נוכיח שאין שני סוגי הלל אלא גם הלל על נס בא על קביעת היום כיום טוב וההלל הוא פועל יוצא של קביעת היום. לכן מיושב מה שנשים לא מחויבות בהלל בחנוכה משום שאף הם היו באותו הנס, שהרי חיובו משום זמן.
יש לדון על הלל בחנוכה, האם ההלל הוא על הנס או שההלל הוא על המועד, ואף שחנוכה לא נקרא מועד ואינו אסור במלאכה, אולי חיוב ההלל הוא משום שהלל חיובו הוא על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה כמובאר בגמ’ פסחים קיז, ואם כן האם חיוב ההלל הוא מדין הלל על כל פרק ופרק או מדין הלל על כל צרה וצרה?
לכאורה כל דין חנוכה הוא מפני הנס, וזה שאין חיוב מלאכה מוכיח שאין גדר מהות יום בחנוכה. וע’ רש”י פסחים קי”ז ע”א שכתב בפירוש על כל צרה וצרה, “כגון חנוכה” ואם כן הרי מבואר שחנוכה אינו מדין כל פרק ופרק. (מכל מקום מבואר מרש”י שהלל אינו על נס פך השמן אלא על ההצלה ממלחמה, ושלא כדברי מהרי”ץ חיות שבת שכתב ששאלת הגמ’ מאי חנוכה, היינו על מה תקנו לומר ההלל).
וברמב”ם נראה שחיוב ההלל במועדים הוא מפני שמחה: ע’ הלכות חנוכה פרק ג’ הלכה ו’ שלא אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים מפני שאינם ימי שמחה יתירה. וצריך עיון הפשט: האם משום שאינם ימי שמחה לכן תקנו שלא לומר אף שהיה ראוי לומר. וכדי שיהיו בכובד ראש לכן אין אומרים הלל. או יש לומר שחיוב ההלל במועדים הוא בגלל השמחה, ובימים הנוראים אין שמחה ומעיקר הדין אין דין של הלל. ונראה כצד האחרון שחיוב ההלל במועדים הוא משום שמחה. ואם כן בחנוכה, שכתב הרמב”ם בהלכה ג’ שימי החנוכה הם ימי “שמחה והלל” הרי יש קשר בין הדברים. וראה רמב”ן בהשגות בספר המצוות בשורש ראשון, שכתב שהלל דאוריתא “ויהיה הלכה למשה מסיני או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתבו וביום שמחתכם ובמועדיכם… כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא” (ע’ כב, הוצאת מה”ק).
ולכאורה יש להוכיח שההלל אינו על הנצחון שהרי אומרים הלל כל יום, ואילו היה הדין שההלל הוא על הנצחון, הרי מספיק הלל יום אחד. וממה שקשרו חז”ל דין ההלל שמנה עם נס השמן, ולא מסתבר לומר שתקנו הלל על נס פך השמן (עיין עמק ברכה שכדי לומר הלל צריך גם נס וגם הצלה, לכן לא מסתבר שתקנו לומר על נס השמן. אם כן מוכח שהלל הוא משום עצם הימים שהם במהותם ימי שמחה, ועל פי הרמב”ם הנ”ל צריך לומר שהם ימי שמחה יתירה, ולא כראש השנה שאין בו שמחה יתירה.
וראיה שיש מהות בכל יום, ניתן להביא מגמ’ על הברכות בחנוכה. “מאי ממעט” ויש ה”א בגמ’ שנמעט נס, היינו שיש ברכה על כל יום ללא ברכה על נס. ומברכים להדליק וגם שהחיינו. ובשלמא ברכת להדליק יש לברך כל יום, אך מדוע לברך שהחיינו? על כרחך שכל יום הוא מהות בפני עצמו וראוי לשהחיינו גם בלא נס. ואם כן יתכן שגם ההלל נתקן על זה.
ויש להביא ראיה לכך: תוס’ תענית כ”ח ע”ב ד”ה ויו”ט כתבו שאומרים הלל כל יום בימי החנוכה משום משום שהיה הנס מתגדל כל יום. אבל בשבולי הלקט סימן קעג כתב בשם רש”י שזה משום שחלוקים בנרותיהם, וזה כדרך שאמרה הגמ’ בערכין שאומרים הלל כל יום בסוכות מפני שחלוקים בקרבנותיהם (ע’ א”ת ערך הלל הע’ .)101אם כן מוכח שהלל כל יום בחנוכה הוא משום מהות מיוחדת לכל יום (אמנם צ”ע שהרי מעיקר הדין נר איש וביתו, ואם כן אין בעיקר התקנה חילוק בנרות).
אלא שבגמ’ ערכין י’ מוכח שהלל בחנוכה הוא על הנס: “מאי שנא בחג דאמרי’ כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא לא איקרי מועד. ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה דכתיב (ישעיהו ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא משום דרבי אבהו דאמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר משום ניסא”.
אלא שיתכן לבאר את הגמ’ שמשום ניסא אומרים בחנוכה הלל אף על פי שאינו אסור בעשית מלאכה. ואמנם בראש חדש לא אומרים משום שאינו יום המקודש לחג ואינו אסור במלאכה, אבל בחנוכה משום הנס תקנו הלל על היום אף שאינו אסור במלאכה. או יש לומר באופן אחר: שמשום הנס היום הוא יום שמחה, כלומר יום שיש בו חיוב שמחה וכפי שמשמע ברמב”ם שהובא לעיל. ולכן ההלל נחשב למ”ע שהזמן גרמא. ויש להביא ראיה שחיוב הנס גורם לא רק חיוב הודאה לעצמו אלא יש ליום דין מיוחד מהימים הכתובים במגילת תענית, שכולם כיון שאירע הנס הרי מעתה עצם היום הוא גורם לאסור מספד ותענית.
על פי זה יש לומר בביאור הגמ’ בשבת: “לשנה אחרת קבעום”, למה רק בשנה אחרת? אלא יש לומר, שבשנה הראשונה ודאי אמרו על הנס (ודאי לשיטת הנצי”ב שבשנה ראשונה הוא חיוב מן התורה), וזה על הנס עצמו. אבל מכאן ואילך הרי החיוב הוא על “היום” שבו נעשה הנס. וכן הבין החתם סופר יו”ד רל”ג וחלק או”ח סימן רח, שיש חיוב לעשות יום, אבל מה לעשות בו אם לשלוח מנות או לקרא מגילה הוא מדרבנן.
ישנו דיון בפוסקים לגבי חיוב נשים בהלל בחנוכה, ולדעת רוב הפוסקים נשים פטורות מהלל משום שזו מצות עשה שהזמן גרמא. אבל יש בפוסקים גם דעה שנשים חייבות (ע’ מקראי קדש פרק יב סעיף טו, בשם הרב עובדיה יוסף שהביא דעה זו, וכן כתב תורת רפאל סימן ע”ה שאכן נשים חייבות בהלל בחנוכה. וע’ ספר מצות נר איש וביתו סימן י”א הע’ ט’). וע’ רמב”ם פרק ג’ הלכה ד’ שכתב “כל שחייב בקריאת מגילה חייב בהדלקת הנר”, ולא כתב הרמב”ם שיש חיוב גם בהלל, וממה שהשמיט את ההלל משמע שנשים אינם חייבות בהלל.
ושאלה זו תלויה בדיון הנ”ל: אם חיוב ההלל בחנוכה הוא משום הנס, לכאורה הרי נשים יתחייבו בהלל כפי שמתחייבות בנר חנוכה משום שאף הם היו באותו הנס. ומטעם זה הרי נשים חייבות בארבע כוסות ובמקרא מגילה (ע’ פסחים קח, ערכין י’ ע”א) וראה תוס’ סוכה לח ע”א ד”ה מי שחיוב נשים בהלל בפסח הוא משום נס, וחיוב הלל בסוכות הוא משום מועד, ולכן נשים חייבות בהלל בליל פסח ולא חייבות בהלל בסוכות. אבל אם נאמר שדין ההלל הוא על עצם היום, הרי יש לומר שההלל הוא מצות עשה שהזמן גרמא. ולפי מה שבארנו את מסקנת הגמ’ בערכין שחיוב הלל בחנוכה הוא משום עצם היום ולא משום נס לחוד, יש לומר שאכן זו מצות עשה שהזמן גרמא ולכן נשים פטורות.
ועל פי זה מובן היטב לשון הבריתא שבת כא ע”ב: “ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”, היינו שהתקנה היתה שאלה יהיו ימים טובים ולכן ג”כ אומרים הלל.
ועיין מועדים וזמנים סימן קמ”ו.