ב"ה כ"ח בכסלו התשנ"ט
כבתה אין זקוק לה בערב שבת
בגמ' מחלוקת אם כבתה זקוק לה או אין זקוק לה. והלכה אין זקוק לה. בשו"ע סימן תרע"ב: "הדדלקה עושה מצוה לפיכך אים כבתה קודם שעבר זמנה אין זקוק לה ואפילו כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת שעדיין הוא מבעוד יום אין זקוק לה.
ובגמ' שתי מחלוקות: א. אם כבתה זקוק לה בדף כא ע"א. ב. הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה בגמ' כב ע"ב. ובגמ' אין קשר בין שתי המחלוקות. וע' ט"ז שתמה מדוע זה תלוי בהדלקה עושה מצוה. וע' גר"א שהעיר ע"ז ג"כ. מכל מקום מקור הדברים נראה שזה ברשבא שהביא הר"ן על הרי"ף כאן שכתב בתשובה שאם כבתה מחמת שניסה לתקן, ג"כ אין זקוק לה כיון שהדלקה עושה מצוה.
אבל הפשט הפשוט בהנחה עושה מצוה, לא כמו שרגילים לומר שהמחלוקת היא האם המצוה היא להדליק או שיהיה דלוק, אלא שבזה אין מחלוקת אלא לדעת מ"ד הנחה עושה מצוה המצוה מתקיימת על ידי ההנחה במקום וזוהי המצוה. ולכן יתכן לומר כבתה אין זקוק לה גם למ"ד הנחה עושה מצוה. וע' גמ' כ"ג ע"א שמשמע כן, שאם הנחה עושה מצוה הרי בעששית צריך להגביה ולהניח ולהדליק.
כתב בתרומת הדשן סימן קג, ועיקרם הובא בט"ז ס"ק ט. וראיתו של תרומת הדשן שהכשר מצוה הוא כמצוה ממה שכתבו התוס' ביבמות שצריך פסוק שכבוד אב ואם לא דוחה לא תעשה, והרי כשמבשל בשבת אין זה כבוד אב ואם אלא הכשר מצוה, ומ"מ צריך פסוק שזה לא דוחה שבת.
אלא שהט"ז כתב שאם מדליק לפני קבלת שבת, הרי זה זמן ההדלקה והכשר מצוה כמו מצוה. אבל אם מדליק יותר מוקדם וכבה צריך להדליק קודם. ושלא כדעת תרומת הדשן. וע' משנה ברורה ס"ק כו, שהביא את דברי הט"ז שחולק.
ובאבני נזר סימן תצ"ז העיר על הט"ז, שכל הראיה של תרומת הדשן ממה שבערב שבת לא חוששים שמא יכבה לפני שבת, שגם אם כבה קודם הזמן אין זקוק לה, זהו רק אם זמן ההדלקה הוא מסוף שקיעה וכדעת רבנו תם. אבל אם ננקוט כדעת הסוברים שזמן ההדלקה הוא מתחילת שקיעה, הרי אין בכלל ראיה ממה שלא חוששים בערב שבת, שהרי הזמן הוא מועט ולכן לא חושששים.
ועוד כתב אבני נזר שם: המהר"ל כתב בסוף נר מצוה (ע' יח בחוברת), ששני התירוצים בגמ' כ"א ע"ב "דאי לא אדליק מדליק, א"נ לשעורא" לא חולקים זה על זה וממילא זמן הדלקה הוא רק חצי שעה. אי לא אדליק מדליק, וצריך שעור לזמן זה. אבל אחרי זמן זה אין הדלקה בכלל. והרמב"ם כתב הלכות חנוכה ד,ה: "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם שקיעתה לא מאחרין, ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק; וכמה הוא זמן זה, כמו חצי שעה או יתר. עבר זמן זה, אינו מדליק. וצריך ליתן שמן בנר, כדי שתהיה דולקת והולכת, עד שתכלה רגל מן השוק; הדליקה וכבתה, אינו זקוק להדליקה פעם אחרת. נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק–אם רצה לכבותה, או לסלקה–עושה".
הרי שלרמב"ם לא מדליק לאחר הזמן, וג"כ שתי הלשנות לא פליגי. אלא שפסק כלשנא ראשונה דאי לא אדליק רק כששכח או הזיד אבל לא לכתחילה שזה זמן ההדלקה. אבל תוס' כ"א ע"ב כתבו ששני התרוצים חולקים. ולכן יש להדליק גם לאחר הזמן. ועוד אומר הר"י שעתה אין לנו לחוש כיון שאנו מדליקים בפנים. ונראה דעת הר"י גם אם נאמר ששני התרוצים לא חולקים.
וכתב האבני נזר יתר על כן: שאם שני התרוצים חולקים הרי אין צריך בכלל לתת כשעור לפי תירוץ ראשון, אלא די אם דלק כל דהוא בזמן עד שתכלה רגל מן השוק. ולפי לשון שני ג"כ כתב שזה רק לכתחילה, שהרי אם מדליק גם לאחר הזמן, והרי לאחר הזמן ודאי שאין משמעות למשך זמן ההדלקה, הרי דגם למ"ד זה זמן ההדלקה הוא רק לכתחילה. ולכן לפי שיטת התוס' מובן מדוע כבתה אין זקוק לה, משום שאין צריך שעור שמן בכלל. וגם לתירוץ שני היינו רק לכתחילה ולא בדיעבד.
אבל לרמב"ם צ"ע מה הטעם שכבתה זקוק לה, והרי צריך מן הדין שידלק כל הזמן? ע"כ הטעם כמו שכתב בשו"ע שהוא משום שהדלקה עושה מצוה.
ולכן, תרומת הדשן הלך לפי שיטת התוס', ולשיטתם כבתה אין זקוק לה משום שדלק קצת בתוך הזמן. ולפי שיטה זו כתב תרומת הדשן שבערב שבת צריך להשתמש בסברת הכשר מצוה. אבל לשיטת הרמב"ם שתרי לישני לא פליגי, הרי צריך לומר שהטעם הוא משום שהדלקה עושה מצוה. וכתב אבני נזר שאם הדלקה עושה מצוה, הרי גם בערב שבת זה הטעם שאם כבתה לא זקוק לה. ולכן לא צריך את סברת התרומת הדשן וגם אם הדליק בערב שבת מוקדם אין זקוק לה. וממילא גם נפלה סברת הט"ז בזה.