ב”ה
על הניסים בתפילה ובברכת המזון
בעל הניסים נוסח הרמב”ם שנמצא בנוסח התפילה שבסוף ספר אהבה (נמצא ברמב”ם הוצאת הרב רבינוביץ) מסיים:
…ועשית לך שם גדול בעולמך ולעמך ישראל עשית פלא ונסים כשם שעשית עמהם נסים וגבורות כך עשה עמנו נסים וגבורות בעת ובעונה הזאת ועל כולם וכו’
מקור נוסח זה הוא במסכת סופרים פרק כ’ הלכה ט’[1]:
אומרים בהודייה, וכניסי פלאות ותשועות כהניך אשר עשית בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כן עשה עמנו י”י אלהינו ואלהי אבותינו ניסים ופלאות, ונודה לשמך לנצח, ברוך אתה י”י הטוב; וניסי מרדכי ואסתר מזכירין אותן בהודייה. ושניהם נזכרין בברכת הארץ.
הבעיה בתוספת זו היא כפולה גם בעצם אמירת על הניסים, וגם בתוספת בקשה בעל הניסים.
פעמיים אומר הרמב”ם שאין להוסיף בתפילה בברכת הודאה:
ברמב”ם תפילה ונשיאת כפים א, ט כתב שבשלש ראשונות ואחרונות אין מוסיפין ולא פוחתין:
תפלות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם, אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו, וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות, ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה, ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהן ולא פוחתין מהן ואין משנין בהן דבר.
הרי כתב הרמב”ם שאסור להוסיף בשלש ראשונות ואחרונות, ולמה מוסיפים על הניסים? ואולי כוונת הרמב”ם כאן רק שאין מוסיפים ברכה, אבל הרמב”ם מדבר גם על תוספת של חידוש בברכה שאסור לחדש.
מקום שני הוא ברמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים ו, ב–ג, שאפשר להוסיף בקשה, חוץ משלש ראשונות ושלש אחרונות:
המתפלל עם הציבור לא יאריך את תפלתו יותר מדאי אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו, ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר וידוי יום הכפורים אומר, וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה מוסיף.
הלכה ג
כיצד היה לו חולה מבקש עליו רחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו, היה צריך לפרנסה מוסיף תחנה ובקשה בברכת השנים, ועל דרך זה בכל אחת מהן, ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה שואל, אבל לא ישאול לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.
לגבי עצם תוספת על הניסים, מדוע מוספים בשלש אחרונות, כבר עמד על זה הרא”ש בברכות פרק ה סימן כא כתב לגבי עצם אמירת על הניסים בהודאה שצרכי רבים שאני:
אמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ופר”ת ור”ח ז”ל דהיינו דוקא בצרכי יחיד אבל בצרכי רבים שרי דהא כולהו ג’ אחרונות צרכי צבור נינהו ועם מה שעבד מסדר שבחו לרבו יכול לשאל צרכי צבור דשבח וכבוד הוא לרב שהרבים צריכין לו וכן נהגו לומר זכרנו [ומי כמוך ובכן] בראשונות ומטעם זה נהגו לומר קרוב”ץ בג’ ראשונות וכן ר’ אליעזר הקליר ז”ל שהיה מא”י מקריית ספר ובימיו היו מקדשים ע”פ הראיה שהרי לא תיקן שום קרוב”ץ ליום שני ויש אומרים שתנא הוא כדאמר בפסיקתא כד דמיך ר”א בר’ שמעון קראו עליו דורו מכל אבקת רוכל דהוא תנא קרוב”ץ דרשן ופייטן והוא תיקן קרוב”ץ לאומרה בג’ ראשונות ועוד שאנו אומרים יעלה ויבא ועל הנסים בג’ אחרונות אלמא צרכי צבור שאני:
האם תירוץ זה מועיל גם לגבי הדין השני שלא שואלים בשלש ברכות אחרונות? ע’ תוספות במגילה שאכן כתבו כך ובכל זאת אומרים שלא להוסיף “כשם”. מחלוקת זו הוזכרה כבר בתוספות מגילה ד, א ד”ה ‘פסק ואומר’:
פסק, ואומר על הנסים בתפלה ובהודאה – ויש שאין אומרים כשם לפי שאמרו חכמים (ברכות לד.) לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בג’ ראשונות ולא בג’ ברכות אחרונות ושטות הוא שהרי האי טעמא לא הוי אלא למתפלל בלשון יחיד אבל בשביל הציבור שרי אבל נראה שאין לאומרו מטעם אחר משום דאמרו חכמים (פסחים קיז:) דכל דבר דהוי בלהבא תקנו בלהבא ובדבר דהודאה הוי לשעבר ומשום הכי תקנו בה על הנסים דהוי לשעבר.
כתירוץ האחרון של התוספות צריך לומר כך בדעת הרא”ש, שהטור כתב בשמו שלא אומרים “כשם”, בסימן תרפב כתב הטור שהרא”ש לא היה אומר:
יש שא”א כשם שעשית וכו’ לפי שא”א תפלה בהודאה וי”א כיון שצורך רבים הוא יכולין לאומרו כמו יעלה ויבא שאומר בעבודה אף על גב דלא ישאל אדם צרכיו בג’ ראשונות וג’ אחרונות אלא כיון שצורך רבים הוא שפיר דמי ובסדר רב עמרם ישנו וא”א הרא”ש ז”ל לא היה אומר אותו אלא היה מסיים ועשית להם ניסים וגבורות בימים ההם בעת הזאת:
אבל אם לדעת הרא”ש צרכי ציבור שאני, אם כן מדוע לא להוסיף “כשם”? צריך לומר בדעת הרא”ש את ההסבר השני של תוספות, שאין לומר דבר שפירושו להבא בהודאה שהיא לשעבר כמו שכתבו התוספות במגילה.
מחלוקת זו הובאה בספר אבודרהם חנוכה:
כשם שעשית עמהם פלא כן עשה עמנו וכו’. כתב הר”מ מרוטנבורג שאין ראוי לומר כשם שעשית עמהם פלא ונס לפי שאין ראוי לומר תפלה בהודאה וי”מ כיון שהוא צורך רבים יכולין לאמרו כמו שאומר בהודאה וכתוב לחיים טובים והוא תפלה. וגם בברכת אשר גאלנו של פסח שהיא הודאה אומר כן יגיענו ה’ אלהינו למועדים וכו’. וגם במודים דרבנן אומר כן תחיינו ותחננו ותאסוף גליותינו. וגם רב עמרם ורבינו סעדיה והרמב”ם ז”ל כתבוהו ונהגו לאמרו. וחוזר למקום שפסק וגומר התפלה.
בשורש הדברים נראה שיש כאן מחלוקת יותר עקרונית באשר לאמירת על הניסים, האם אמירה זו היא מה שחז”ל תקנו להודות, או שזה רק אזכרה מעין המאורע כפי שכנראה דעת הרמב”ם.
ראשית יש לשים לב שהרמב”ם בהלכות חנוכה לא הזכיר את אמירת על הניסים, אלא בסידור התפילה שבסוף ספר אהבה. ובהלכות תפילה ונשיאת כפים י, יד כתב:
טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת משלים תפלתו ואינו צריך לחזור, וכן מי שלא הזכיר על הנסים בחנוכה ובפורים ועננו בתפלת תענית אינו חוזר ומתפלל…
ובהלכות ברכות ב, ו כתב הרמב”ם:
בחנוכה ובפורים מוסיף באמצע ברכת הארץ על הנסים כדרך שמוסיף בתפלה…
מדוע הרמב”ם לא כותב בהלכות חנוכה שיש לומר על הניסים?
הסבר הדבר על פי סידור ההלכות ברמב”ם: תחילת דברי הרמב”ם בהלכות חנוכה (פרק ג הלכות א-ב) הם בסיפור הנס, המלחמות והתשועות ונס פך השמן (שלא כמו בהלכות מגילה, כי כבר כתב הרמב”ם בהקדמתו לחיבורו שלכך קראו ‘משנה תורה’ לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה החיבור ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם. על כן נס פורים שנכתב בכתבי הקדש אין מקומו במשנה תורה, משא”כ נס חנוכה שלא ניתן להיכתב, ביאר במשנה תורה על מה ולמה הוקבעו הימים הללו).
לאחר מכן (בהלכה ג) כותב הרמב”ם עיקר תקנת חכמים בימים הללו שתחילתן כ”ה בכסלו, להיותם ימי שמחה והלל ומדליקים בהם הנרות בערב על פתחי הבתים, והם אסורים בהספד ותענית.
בהלכה הבאה (בהלכה ד) כותב: ‘כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה, והמדליק אותה ביום הראשון מברך שלש ברכות ואלו הן..’ ומפרט והולך באותה הלכה את ברכות המדליק והרואה.
לאחר מכן מפרט הרמב”ם בכל אותו הפרק הלכות ההלל. [כל הלכות הלל שבשאר ימים טובים, סדרם הרמב”ם בהל’ חנוכה בפרק זה]. ובפרק הבא חוזר הרמב”ם לבאר הלכות הנרות.
הפלא הוא גדול בסידור הרמב”ם, מדוע הביא בפרק ג’ את הברכות, והרי דיני ופרטי הדלקת הנרות נמצאים בפרק הבא, ובפרק ג’ הרמב”ם מדבר רק על תקנת הדלקת הנר ודיני הלל.
הסבר הדבר הוא כך (ע”פ שיעור מהרב עוזר אריאב). הגמרא בשבת כא ע”ב מביאה את הברייתא:
מאי חנוכה דתנו רבנן בכ”ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
ופרש רש”י שבת כא, ב ד”ה הכי גרסינן:
הכי גרסינן: ועשאום ימים טובים בהלל והודאה – לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה.
כלומר רש”י מפרש את מה שנאמר שעשאום ימים טובים בהלל והודאה, כאמירת על הניסים, וזה חלק מההודאה.
לפירוש רש”י דנו כבר קדמונים, מדוע בבריתא זו לא הוזכרה תקנת הדלקת הנר. ונראה שהרמב”ם לא סבר כרש”י שההודאה היא אמירת על הניסים, שאם כן, הרמב”ם היה צריך להביא את אמירת על הניסים בהלכות חנוכה. ממה שהביא את אמירת על הניסים רק בהלכות תפילה, משמע שעל הניסים זה גדר של אזכרה מעין המאורע כמו יעלה ויבא. ופירוש הברייתא שתקנו ימים טובים בהלל והודאה, ההודאה היא על ידי הדלקת הנר, שהברכות הם חלק מהמצוה. לכן הביא הרמב”ם את הברכות יחד עם הסבר עיקר התקנה של חנוכה. כיון שהברכות הם ההודאה שנאמרה בבריתא. ולכן לדעת הרמב”ם אכן גם תקנת הדלקת הנר הובאה בבברייתא.
כדברים אלו מפורש בפסקי הריא”ז ומפורש בדבריו שכך הוא מפרש דברי הברייתא ‘בהודאה’ – בהדלקת הנרות. וז”ל:
מפני מה קבעו חכמים ימי חנוכה לפי שבימי מלכות יון היו מצרין לישראל ביותר וגוזרין עליהן גזירות קשות ונכנסו יונים להיכל וטימאו כל השמן שבהיכל וכשגברו מלכי בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שלשמן שהיה מונח בחותמו שלכהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום שמונה ימים שגומרים בהן את ההלל ומודים על הנס בהדלקת הנירות ומזכירין אותו בתפלה ואסור להתענו’ בהל ואסור להספיד בהן.
הרי שהדלקת הנרות עצמה היא ההודאה, ובתפילה אמירת על הניסים היא אזכרה.
ולעניננו, לכן לרמב”ם אפשר להוסיף “כשם שעשית עמהם ניסים וגבורות כן תעשה עמנו ניסים וגבורות בעת ובעונה הזאת” כיון שבאזכרה מעין המאורע אפשר לבקש, כפי שאנו מבקשים באריכות באמירת יעלה ויבא בתפילה. זה שאזכרה קשורה לבקשה, מבואר גם במשנה הראשונה במסכת תענית, פ”א ה”א:
מאימתי מזכירין גבורת גשמים רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג רבי יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג אמר לו רבי יהושע הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה מזכיר אמר לו רבי אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו אמר לו אם כן לעולם יהא מזכיר.
לדעת רבי יהושע, ההזכרה תלויה גם בזמן של הבקשה, משום שיש קשר בין אזכרה לבין בקשה (הרב מאיר שקדי, רבה של כפר הרואה), כפי שבארנו בדעת הרמב”ם.
על פי דברים אלו ניתן להוסיף ביאור בסוגיה להלן בגמ’ בדף כד ע”א:
איבעיא להו: מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון? כיון דמדרבנן הוא – לא מדכרינן, או דילמא: משום פרסומי ניסא מדכרינן? – אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: אינו מזכיר, ואם בא להזכיר – מזכיר בהודאה.
וכתב רש”י שבת שם:
בברכת המזון – בתפלה פשיטא לן, שהרי להלל ולהודאה נקבעו, כדאמרינן לעיל.
לא מזכרינן – לא חייבו להזכיר.
אינו מזכיר – אינו צריך להזכיר.
מה תפלה בברכת הודאה – דהא כולה מילתא דחנוכה עיקרה להודאה נתקנה.
בהודאה – בברכת הארץ.
רש”י לשיטתו שהתקנה של הודאה היא תקנת על הניסים.
בשו”ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תקז:
שבת (דף כ”ד ע”א) איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון כיון דמדרבנן הוא לא מדכרינן או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן. ומפרש”י נראה דבתפלה לא מבעיא לי’ דפשיטא לי’ דהא דקבעום ימים טובים בהלל ובהודאה פירוש שקבעו על הניסים בברכת הודאה זה פירוש בהודאה וברכת הודאה לא מצינו אלא בתפלה דברכה שניה שבברכת המזון ברכת הארץ מקריא. ומכל מקום מבעיא לי’ דנהי דחכמים לא תקנו בברכת המזון מכל מקום יהי’ מחויב להזכיר כמו שצריך להזכיר כל מעין המאורע.
על פי אבני נזר ניתן לומר שספק הגמרא הוא בשאלה זו שנחלקו רש”י והרמב”ם, האם על הניסים הוא גדר הודאה, ואין לה מקום בברכת המזון, שהרי ברכה שניה היא ברכת הארץ. או שעל הניסים היא גדר אזכרה ולכן יש לה מקום בברכת המזון. ואכן לשון הגמרא היא שזה אזכרה אבל צריך לשלב אותה עם ההודאה: “אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: אינו מזכיר, ואם בא להזכיר – מזכיר בהודאה. ורש”י לשיטתו שעל הניסים כולו הודאה.
הבית יוסף באו”ח סי’ תרפ”ב מביא את שתי הנוסחאות, של הרמב”ם והתוספות, ופוסק שדעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד. וכן הוא במשנה ברורה שם ס”ק ח.
ולשון המשנה ברורה שם אות ז’:
אין אומרים כשם שעשית – י”א משום דלא ישאל אדם צרכיו בג’ ראשונות ואחרונות וטעות הוא דבשביל הצבור שרי אלא עיקר הטעם דכל דבר דהוי להבא תקנו בלהבא ובדבר דהודאה הוי לשעבר ועיקר על הניסים הוי כלשעבר [ב”י]:
בישועות יעקב (סי’ תרפ”ב) הקשה איך אפשר לבקש על הנס והרי אין להתפלל על ניסים? ותירץ, שאין מתפללים על נס נסתר כי הזוכה מנכים לו מזכויתיו. אבל על נס גלוי אפשר להתפלל, כי כנגד הזכויות שמנכים להצלתו הרי זוכה לקדש שם שמים ברבים, ולכן מתפללים בהודאה בעת שמפרסמים את הנס, ומבקשים שיעשה לנו ניסים ונפלאות גלויים לעין כל כמו בימים ההם. והוסיף בכור שור שבת כא, ב:
גמ’ ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה. כתב בהגהה שו”ע או”ח סי’ קפ”ז דאם שכח בחנוכה לומר על הניסים בברכת המזון יאמר הרחמן יעשה לנו ניסים כמו שעשה בימים ההם ע”כ. וקשה לי דודאי מוכח פ’ הרואה דף ס’ (ע”א) דאין להתפלל שיעשה לו נס… ואפשר לחלק דודאי יחיד לא יתפלל על הנס דמאן יימר דחזי לזה אבל אם מתפלל שלרבים יעשה ניסים כנוסח הרחמן יעשה לנו ניסים שפיר דמי, וכן כל נוסחאות שבפיוטים שנזכר שמתפללין על הנס בלשון רבים אמורים על ניסים דלעתיד כמ”ש כימי צאתך וגו’ אראנו נפלאות ולכן ביה”ר שאומרים אחר נשיאת כפים מנוסחת האר”י ז”ל לא יאמר ותעשה לי נפלאות וניסים רק יאמר ותעשה לנו. עוד יש לחלק בין ניסים של טבע העולם שמלחמות החשמונאים משמע שהיו ניסים דרך טבע העולם…
[1] הערת ר’ שמואל שמואלי הי”ו: “מסכת סופרים היא ארץ ישראלית. מאה שמינית. ספק אם הרמבם ראה מסכת זו. בהקדמתו לספר משנה תורה, אינו מזכירה. למיטב ידיעתי הרמבם לא מזכיר את מסכת סופרים בשמה, אולם פה ושם נושאי הכילים מציינים למסכת סופרים. וספק בעיני אם זה המקור. יותר סביר שהמקור לנוסחו של הרמבם הם גאוני בבל, רס”ג שהרמבם הלך אחריו (ראה חבצלת, הרמבם והגאונים פ”ה מעמ 108) וסידור רב עמרם גאון שהוא הכי קרוב לנוסח הרמבם”.