ב”ה חנוכה תשנ”ה
מצות חנוכה מצות הבית או מצות הגברא
יש לשאול האם חובת חנוכה היא על הגברא או על הבית, וכמה נפ”מ משאלה זו:
הרי מנהג הספרדים שרק בעל הבית מדליק כמשמעות הרמב”ם ע’ להלן. האם יכול אחד מבני הבית לכוין שלא לצאת ידי חובה ולהדליק בפני עצמו?
וכן נפ”מ לגבי מטיילים או מי שאין לו בית בכלל אם חייב להדליק. וע’ ציץ אליעזר שפסק שחייב.
נפ”מ בין אם עיקר החובה על הגברא או על הבית: האם כמה בעלי בתים יכולים לצאת על ידי שיתוף בפרוטה בנר אחד, לשיטת התוס’ שמדליקין על פתח החצר? ע’ משנה ברורה בביאור הלכה סימן תרע”ז ד”ה עמו שמביא את מחלוקת האחרונים אם שני בעלי בתים דרים בבית אחד אם יוצאים על ידי שיתוף, או שלהשתתף בפריטי זה רק קולא באכסנאי. שאלה זו תלויה אם עיקר חובת הדלקת נר חנוכה היא על הבית או על הגברא. אם נאמר ששנים שגרים בחדר אחד לא יכולים להשתתף הרי בנדון פתח החצר ודאי שאין יכולים.
מי שיש לו שני בתים, האם צריך להדליק בשניהם מעיקר הדין או שמדליק רק משום חשד בבית שני כמו מי שיש לו שני פתחים, ונפ”מ לברכה.
מדינא דגמרא, מי שיש לו שני פתחים בשני רוחות צריך להדליק בשניהם מפני החשד (שבת כ”ג ע”א). וצריך עיון מה הדין במי שיש לו שני בתים, האם חייב להדליק בשניהם מן הדין או רק מפני החשד? וממה שדנו האחרונים אם מקום אכילה עיקר או מקום שינה עיקר, (עיין שו”ע תרע”ז ס”א בט”ז) משמע שיש חיוב רק במקום אחד. אבל באורחות חיים לרא”ה, הלכות חנוכה סימן יג כתב: “אבל אם הם בשני בתים בשתי רוחות ואדם אחד גדר בהם ונכנסין ויוצאין בשניהם צריך להדליק בשניהם. אמנם אין צריך רק ברכה אחת כיון דקיימא לן דחובת גברא הוא אמרינן דשתיהן מצוה אחת שאין החיוב אלא מפני חשד. ואפילו נימא דשתי מצות הן, כיון שעושה שתיהן בבת אחת די לו בברכה אחת דומיא דתפילין של יד ושל ראש שאין מעכבין זו את זו ודי להם בברכה אחת”.
וביאור שני צידי ספק של הרא”ה בספק שדנו בו האחרונים (ע’ שפת אמת בסוגיה): האם חובת הדלקת נר חנוכה עיקרה על הבית, ולכן מי שיש לו שני בתים צריך מעיקר הדין להדליק בשניהם. או שעיקר החיוב הוא על הגברא, והבית אינו אלא מקום קיום מצות ההדלקה. ולכן גם מי שיש לו שני בתים צריך מן הדין להדליק רק באחד ובשני מדליק רק מפני החשד כדין מי שיש לו שני פתחים. אם עיקר החיוב הוא על הבית, הרי אפשר לומר שגדר החיוב הוא כמו מזוזה, וכיון שיש מזוזה הרי פטור, וכשאין לו בית ג”כ פטור. ויתכן ג”כ שלא יועיל שיחשוב שלא יוצא ידי חובה בהדלקת בעל הבית, כפי שאינו יכול ליכוין שלא לצאת ידי חובה במזוזה או במעקה ויעשה לו חדש משלו. ובעצם אותה שאלה קיימת בהדלקת נר שבת: האם מי שמתארחת אצל אחרים צריכה להדליק באותו חדר גם את הנרות שלה ובברכה ג”כ? ושאלה זו לכאורה קשה יותר משום שאין גדר מהדרין בנר שבת, ולכאורה ודאי שזה חובה על הבית (ועיין שו”ע רס”ג סעיף ח’ וברמ”א).
הקושי שבהגדרה מתברר היטב מדין אכסנאי: בגמ’ כ”ג ע”א “א”ר זירא מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי”. הרי עצם החיוב לאכסנאי מוכיח שהחיוב הוא על הגברא. שהרי מי שאין לו בית פטור מהדלקת נר חנוכה, ובשבילו נתקנה ברכת הרואה, כמ”ש תוס’ סוכה מ”ו ד”ה הרואה ורש”י שבת כ”ג ע”א ד”ה הרואה. ומאידך, הרי מי שמדליקים עליו בביתו פטור מהדלקה משום שמדליקים עליו בביתו, וא”כ משמע שהחיוב הוא על הבית ומשום שיש לו בביתו נר חנוכה הרי כבר מקים מצות פרסומי ניסא.
לברור שאלה זו יש לשאול, האם יתכן ששני אנשים ידליקו נר חנוכה באותו בית? הרי אם ההדלקה היא חובת הבית הרי די שאחד ידליק. ואם ההדלקה היא חובת גברא, יתכן שכמה אנשים מדליקים באותו בית. שאלה זו תלויה בשיטת השונות לגבי מהדרין. עיין רמב”ם הלכות חנוכה פ”ד ה”א שדעתו שרק בעל הבית הוא המדליק (וגם הוא המוסיף והולך וכמנין אנשי הבית). אבל הרמ”א כתב בשו”ע שכל אחד מבני הבית מדליק. וא”כ שאלה זו תלויה ברמב”ם וברמ”א. ולדעת הרמ”א נראה שמי שמהדר צריך שלא לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית. ונפ”מ אם כיון להדליק, ואח”כ החליט להדליק בפני עצמו, שאינו יכול כיון שכבר יצא.
ובשאלה זו כבר נחלקו בית יוסף ותה”ד, האם מי שמדליקים עליו בביתו יכול ליכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו. הבית יוסף בסימן תרע”ז כתב בשם תרומת הדשן שמי שמדליקין עליו בביתו יכול להדר ולהדליק בפני עצמו. אבל הבית יוסף חולק עליו וכתב שלא יכול לברך ברכה שאינה צריכה. ועיין משנה ברורה תרע”ז ס”ק טז שהביא מחלוקת זו, וכתב בשעה”צ אות כה שגם דעת מהרש”ל ופ”ח כדעת הבית יוסף.
אמנם יתכן לומר שאין צריך ליכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת בעל הבית, אלא שמהדרין בנר חנוכה שונה מכל מהדרין שחז”ל מלכתחילה קבעו את הגדרים ואם הוא מדליק לעצמו הרי זה משום שכל זה בכלל התקנה של מהדרין. ולכן יכול גם מי שמדליקים עליו בביתו להדליק בעצמו וכמו אחד מבני הבית שרוצה להדליק בנוסף לבעל הבית. ואולי אף אם חשב להדליק בפני עצמו ואח”כ נמלך, יתכן שיוצא בהדלקת בעל הבית (אם הוא מבני הבית שאין צריך להשתתף בפריטי). ולפי סברא זו נופל ג”כ מ”ש הגרי”ז על הרמב”ם שכתב שבעל הבית דוקא מדליק ולא כל אחד מבני הבית, משום שרמב”ם לשיטתו לגבי מילה שאין חוזר על ציצין שאין מעכבין גם בחול, משום שאין הידור בלא מצוה. ולדברנו, הרי בנר חנוכה שאני שחז”ל הם שתקנו מהדרין, וזה קיום בפני עצמו ולא רק גדר של הידור.
ויש להביא ראיה מהדלקת קטן: עיין שו”ע תרע”ה ס”ג שי”א שאפשר להדליק נר חנוכה על ידי קטן שהגיע לחינוך. ועיין מ”א שם, שיש סתירה בין הלכות מגילה ששם לא מכשירים קטן לקריאת מגילה ואילו בנר חנוכה מכשירים קטן. והיכן מצאנו מצוה שניתן לקיימה על ידי קטן? אלא ע”כ שחובת נר חנוכה עיקרה על הבית, ולכן בעל הבית הוא מקיים את המצוה, כפי שמקיים מצות מעקה אפילו אם גוי עושה לו מעקה (ולדעת המחנה אפרים, כשהגוי עושה הישראל מברך). ויש לומר שה”ה לגבי מזוזה.
ועי’ בבאר הגולה שהמכשיר על ידי קטן שהגיע לחינוך הוא הר”ן. ונראה להוכיח שאכן דעת הר”ן שעיקר חיוב הדלקת נר חנוכה הוא על הבית ולא על הגברא. עיין ר”ן פסחים ד’ ע”א באלפס, לאחר שכתב שהחילוק בין המצות שמברכים ב”על” והמצות שמברכים ב”ל..” הוא שמצות שאפשר לקיימם על ידי אחרים מברכים ב”על” ואם אי אפשר לקיים על ידי אחרים מברכים “ל..”, והקשה מנר חנוכה שאפשר על ידי אחרים ומברכים “להדליק”. ואפשר היה להבין את קושיתו משני דינים: א. דין אכסנאי שבעל הבית מדליק בשבילו, ב. מה שאשתו מדליקה עליו בביתו, שהיא מדליקה עבורו. אבל מתירוץ הר”ן שכתב: “ואיכא למימר דכיון לדאמרינן בפרק במה מדליקין דצריך לאשתתופי בפריטי כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר”, מוכח ששאלתו היתה רק מדין אכסנאי. ומשמע שלגבי מי שמדלקים עליו בביתו אין בכלל להוכיח שאפשר על ידי אחר משום שכיון שההדלקה היא בביתו, וזה חובת הבית כמ”ש, לכן אין כאן בכלל קיום על ידי אחר.
א”כ הר”ן הוא לשיטתו שמכשיר על קטן שהגיע לחינוך, ולכן ג”כ הקשה מקיום על ידי אחר רק כשמשתתף בפריטי. ובסברא זו תלוי גם דין הרואה נר חנוכה שצריך לברך, אם זה נאמר רק לגבי מי שלא הדליק בכלל וגם לא הדליקו עליו בביתו או שנאמר גם לגבי מי שהדליקו עליו בביתו. עיין שו”ע ואחרונים.
ובמה שפתחנו לעיל בספק האורחות חיים בדין מי שיש לו שני בתים האם צריך להדליק בשניהם בברכה. ולכאורה הרי זה גם מחלוקת הרא”ש והרשב”א לגבי אכסנאי שיש לו פתח בפני עצמו האם יכול לצאת בהדלקת בעל הבית על ידי שמשתתף בפריטי, או בהדלקת אשתו. כתב הטור בסימן תרע”ז שאכסנאי שיש לו פתח בפני עצמו צריך להדליק בעצמו, ואינו יוצא ידי חובה בהדלקת בעה”ב או אשתו בביתו (ועיין שכן הדין בנר שבת, שו”ע סימן רס”ג סעיף ו’). וכן הביא הטור בשם הרא”ש לגבי בן האוכל אצל אביו ויש לו פתח בפני עצמו. אבל הרשב”א בתשובה חולק, והביאו בית יוסף. אבל עיין במ”ב שהביא מחלוקת האחרונים האם לרא”ש זו הדלקה מפני החשד או מעיקר הדין. אם ההדלקה אינה מפני החשד, הרי המחלוקת היא תלויה בשאלה היא האם עיקר החיוב הוא על הגברא או עיקר החיוב הוא על הבית. ואלו שתי הדעות שהובאו באורחות חיים. אבל יש לומר שהשאלה שם היא אחרת: האם החובה היא בהדלקה במקום אכילה או במקום השינה, ואין השאלה אם חייב מעיקר הדין בשני בתים או רק במקום שאוכל. שאומר שמדליק בברכה במקום שישן, לא יאמר שחייב גם במקום שאוכל. ועיין ט”ז סימן תרע”ז ואכמ”ל.
וע”ע על נר חנוכה אם חובת הבית או חובת הגברא, בשו”ת ציץ אליעזר חט”ו סימן כט שהוכיח שזה חובת הגברא אפילו אם אין לו בית: ושם הביא דברי ערוך השלחן: “והתבוננתי שבאמת יוצא כן גם מדברי ספר ערוך השולחן בסי’ תרע”ז סעי’ ה’. דאחרי שכותב דהמנהג שלנו דכל מי שהוא בדרך מדליק במקום שהוא אף שבביתו מדליקין עליו, ושזהו בכלל ההידור, מוסיף וכותב וז”ל: ונראה לענ”ד דעתה שרוב הנסיעות במסילות הברזל וקשה להדליק שם כידוע יכול לסמוך בפשיטות על ביתו שמדליקין שם אמנם הלא לא יראה נרות חנוכה, ולכן טוב שידליק נר אחד בהעגלה שיושב שם ולברך עליו דבנר אחד יכול לעשות שלא יקפידו הנוסעים ומוטב שלא להיות מהמהדרין ולקיים עיקר המצוה משלא יראה נר חנוכה כלל, וכ”ש מי שאין לו בית שמחויב מדינא להדליק שם אם לא יבוא באותו לילה באיזה מקום עכ”ל. הרי לנו דפשוט ליה להגאון בעל ערוך השולחן ז”ל דהנוסע ברכבת חייב להדליק נר חנוכה שם, אע”פ שאין רכבת בגדר בית, דנודד ממקום למקום וחסר קביעות מקומית, וגם הוא רכוב כמהלך דמי, והיינו מפני דס”ל כדברינו האמורים שחיובא דנ”ח הוא אקרקפתא דגברא ולא תלי בבית”. וכתב בציץ אליעזר: “ולזאת הכרעת ההלכה בזה נלענ”ד שחייבים להדליק נ”ח כשישנים בחוץ על פני השדה, ועל אחת כמה כשישנים באהל, בלא קירוי שחייבים להדליק אפילו בהיקף מחיצות בלא קירוי ]או בחפירות[… וממילא גם לברך, וזה עדיף גם מלהסתמך על מה שמדליקים בבית (למי שיש לו), כי זהו גדר עיקר המצוה ופרסומה, לראות נר חנוכה דולקת, וכדברי הערוך השלחן שמצאנו סמוכים לו בדברי הארחות חיים להר”א מלוניל ז”ל והנלענ”ד כתבתי.
ע’ מנחת אריאל שבת כג ע”א אות לח בשם כל בו שנר חנוכה אינו חובת תערא
נספח:
שפת אמת שבת כא ע”ב
ויש לעיין אי המצוה נר א’ בבית כמו מזוזה וכמו נר שבת דכל שהדליק לשם שבת אף שהדליק מי שיהי’ די ולפ”ז אפשר דגם ב’ בעלי בתים הדרים בבית אחד די להם בנר אחד והא דאושפיזא משתתף בפריטי י”ל שהוא כדי לעשות המצוה בממונו אבל מדינא יוצא או נימא דהמצוה על כל אדם אלא דבעה”ב מוציא כל ב”ב אבל א”כ קשיא פשיטא דכל מצוה יכול להוציא חבירו [אכן הר”ן פ”ק דפסחים כתב דכיון דצריך להשתתף בפריטי ואינו יוצא אלא בשל עצמו אין המצוה יכולה להתקיים ע”י אחר ומשו”ה מברך להדליק ע”ש ומשמע דמדינא אינו יוצא בלא שיתוף אך אם הוא סמוך על שלחן בעה”ב א”צ שיתוף כמ”ש המג”א ריש (סי’ תרע”ז) בשם המהרש”ל ע”ש] ונ”מ לפי הנ”ל במהדרין אי כ”א מצי לברך דאי מטעם שליחות א”כ המהדרין אין מכוונים להוציא ורשאי כ”א לברך אבל אי המצוה רק על הבית וא”צ כוונה להוציא א”כ על מצות הידור בלבד א”י אי רשאי לברך הגם די”ל דכך תיקנו וגם זה בכלל המצוה ושייך עליו ברכה אף דאינו מחויב מ”מ שייך וציונו כדמצינו בכמה דוכתי [וכ”מ בתה”ד שהביא הב”י (סי’ תרע”ז) ובט”ז שם] ולפ”ז יש לעיין במהדרין מן המהדרין אם שכח בליל ג’ והדליק רק ב’ ואח”כ נזכר אם ידליק עוד א’ בברכה אי הוי לדידהו מצוה גמורה [עי’ במג”א (סי’ תרנ”א ס”ק כ”ה) ובמחה”ש (ריש סי’ תרע”ו) מ”ש בזה] כמו דמשמע מהא דמברך כ”א לעצמו אע”ג דכבר יצא בנר איש וביתו א”כ נראה דכך הי’ המצוה להמהדרין א”כ מהדרין מה”מ נמי הכי הוא אבל א”כ יש להקשות לב”ה דמוסיף והולך אמאי ממעט זמן בכל הלילות הא ניתוסף מצוה חדשה בכל לילה והגם דברכת זמן אפשר היא על גוף החנוכה ולא על ההדלקה מ”מ היא גופא קשיא דעל מצוה חדשה מברכין זמן בכל מקום ותו יש לעיין דהמג”א (סי’ תרע”א סק”א) כ’ דמי שיש לו שמן על ב’ נרות ולחבירו אין לו כלום מוטב שיתן לחבירו משיהי’ לו הידור מצוה ע”ש א”כ נראה ג”כ דההידור אינו חשוב מצוה גמורה דפשיטא דאינו מחויב להיבטל מהמצוה בשביל לזכות חבירו וא”כ למה מברכין המהדרין כ”א ברכה לעצמו וגם אם שכח לברך ונזכר אחר שהדליק עיקר החיוב דאי ההידור אינו מצוה גמורה א”י עוד לברך אכן נראה לומר בזה דודאי הוי מצוה גמורה ההידור דכך הי’ התקנה שהמהדרין יעשו המצוה באופן זה אך מ”ש המג”א דיתן לחבירו הטעם דאין ב’ הנרות והג’ חשובין ב’ וג’ מצות וזה