שליחות וחובת בית

מצות חנוכה מצות הבית או מצות הגברא 

א

יש לשאול האם חובת חנוכה היא על הגברא או על הבית, ונפ”מ למי שאין לו בית, כגון שהוא בטיול, האם צריך להדליק נר חנוכה או לא. וגם אם אינו חייב, יתכן שהפטור שלו הוא משום שהוא אנוס ואין לו מקום להדליק, אבל יתכן שעצם החיוב קיים. ובתשובת ציץ אליעזר כתב שמי שבדרך חייב להדליק היכן שנמצא^[1] אף שאין לו בית או פתח.

הקושי שבהגדרה מתברר היטב מדין אכסנאי: בגמ’ כ”ג ע”א:

א”ר זירא מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדליקי עלי בגו ביתאי.

הרי עצם החיוב לאכסנאי מוכיח שהחיוב הוא על הגברא. שהרי מי שאין לו בית פטור מהדלקת נר חנוכה, ובשבילו נתקנה ברכת הרואה, כמ”ש תוס’ סוכה מ”ו ד”ה הרואה^[2] ורש”י שבת כ”ג ע”א ד”ה הרואה.^[3] ומשמע מתוספות שם שאדם שאין לו בכלל בית לא מדליק.

ומאידך, הרי מי שמדליקים עליו בביתו פטור מהדלקה משום שמדליקים עליו בביתו, וא”כ משמע שהחיוב הוא על הבית ומשום שיש לו בביתו נר חנוכה הרי כבר מקים מצות פרסומי ניסא.

ועוד נפ”מ משאלה זו: הרי מנהג הספרדים שרק בעל הבית מדליק כמשמעות הרמב”ם, ולא כמנהג “ערינו בספרד” שכתב הרמב”ם שכל אחד מבני הבית מדליק וכן דעת הרמ”א שכתב בסימן תרע”א שכל אחד מבני הבית מדליק. האם יכול אחד מבני הבית לכוין שלא לצאת ידי חובה ולהדליק בפני עצמו? והרי ברור שבמצות מזוזה אין אחד מבני הבית יכול ליכוין שלא לצאת ויתחייב לשים מזוזה נוספת?

וכן נפ”מ בין אם עיקר החובה על הגברא או על הבית: האם כמה בעלי בתים יכולים לצאת על ידי שיתוף בפרוטה בנר אחד לשיטת התוס’ שמדליקין על פתח החצר?^[4] ע’ משנה ברורה בביאור הלכה סימן תרע”ז ד”ה עמו, שמביא מחלוקת האחרונים אם שני בעלי בתים דרים בבית אחד אם יוצאים על ידי שיתוף, או שלהשתתף בפריטי זה רק קולא באכסנאי.^[5] שאלה זו תלויה אם עיקר חובת הדלקת נר חנוכה היא על הבית או על הגברא. אם נאמר ששנים שגרים בחדר אחד לא יכולים להשתתף אלא שכל אחד חייב בפני עצמו, ודאי שגם על פתח החצר שאין יכולים להשתתף. 

כמו כן יש לשאול לגבי מי שיש לו שני בתים, האם צריך להדליק בשניהם מעיקר הדין או שמדליק רק משום חשד בבית שני כמו מי שיש לו שני פתחים, ונפ”מ לברכה. מדינא דגמרא, מי שיש לו שני פתחים בשני רוחות צריך להדליק בשניהם מפני החשד (שבת כ”ג ע”א). וממה שדנו האחרונים אם מקום אכילה עיקר או מקום שינה עיקר, (עיין שו”ע תרע”ז ס”א בט”ז) משמע שיש חיוב רק במקום אחד.^[6]

ב

ונראה שדבר זה תלוי בשני תרוצים המובאים באורחות חיים לרא”ה, הלכות חנוכה סימן יג שם כתב:

אבל אם הם בשני בתים בשתי רוחות ואדם אחד גדר בהם ונכנסין ויוצאין בשניהם צריך להדליק בשניהם. אמנם אין צריך רק ברכה אחת כיון דקיימא לן דחובת גברא הוא אמרינן דשתיהן מצוה אחת שאין החיוב אלא מפני חשד. ואפילו נימא דשתי מצות הן, כיון שעושה שתיהן בבת אחת די לו בברכה אחת דומיא דתפילין של יד ושל ראש שאין מעכבין זו את זו ודי להם בברכה אחת.

הרי שהאורחות חיים מסתפק אם ההדלקה בשני בתים היא משום חשד וזו מצוה אחת, או שמעיקר הדין חייב בשני המקומות ולכן אלו שתי מצוות, אלא שאף על פי כן יברך רק ברכה אחת. וגם לדעתו יש נפ”מ בין שתי האפשרויות, אם הפסיק כגון שהדליק במקום אחד ולא היתה לדעתו להדליק במקום שני ולאחר זמן נודע שצריך להדליק בבית שני, ויש הפסק בברכה, לפי האפשרות השניה צריך לברך פעם נוספת.

ויתכן ששאלה זו שנויה במחלוקת אחרת בין הפוסקים:

נחלקו בית יוסף ותה”ד, האם מי שמדליקים עליו בביתו יכול ליכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו. הבית יוסף בסימן תרע”ז כתב בשם תרומת הדשן שמי שמדליקין עליו בביתו יכול להדר ולהדליק בפני עצמו. אבל הבית יוסף חולק עליו וכתב שלא יכול לברך ברכה שאינה צריכה. וז”ל השו”ע בסימן תרע”ז סעיף ג’:

יש אומרים שאע”פ שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות. הגה:  כי חייב לראות הנרות (מרדכי), וכן נוהגין; ואפי’ אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, מדליק ומברך עליהם, וכן נוהגין (ת”ה ומהרי”ל בתשובת מהרי”ל סי’ קמ”ה).

ועיין משנה ברורה תרע”ז ס”ק טז שהביא מחלוקת זו, וכתב בשעה”צ אות כה שגם דעת מהרש”ל ופ”ח כדעת הבית יוסף. אבל יתכן שגם לבית יוסף מיירי רק כשרוצה להדליק בתורת הידור, אבל אולי אם מיכוין שלא לצאת בהדלקת אשתו לכ”ע יוכל להדליק. אלא שהמשנה ברורה בס”ק טו כתב שאם רוצה להחמיר יכול בלבד שיכוין שלא לצאת בשל אשתו.^[7] ואולי גם המ”ב כתב את זה לא לדעת תרומת הדשן א

לא כדי לצאת גם ידי דעת הבית יוסף וכמו שכתבנו.^[8] מכל מקום, השאלה האם ניתן לכוין שלא לצאת ידי חובה תלויה בגדר החיוב של נר חנוכה, ובפשטות זו מחלוקת הבית יוסף ותרומת הדשן.

ויש להביא ראיה מהדלקת קטן: עיין שו”ע תרע”ה ס”ג שי”א שאפשר להדליק נר חנוכה על ידי קטן שהגיע לחינוך. ועיין מ”א (סימן תרפ”ט ס”ק ד’), שיש סתירה בין הלכות מגילה ששם לא מכשירים קטן לקריאת מגילה ואילו בנר חנוכה מכשירים קטן. והיכן מצאנו מצוה שניתן לקיימה על ידי קטן? אלא ע”כ שחובת נר חנוכה עיקרה על הבית, ולכן בעל הבית הוא מקיים את המצוה, כפי שמקיים מצות מעקה אפילו אם גוי עושה לו מעקה (ולדעת המחנה אפרים, כשהגוי עושה הישראל מברך). ויש לומר שה”ה לגבי מזוזה. ועי’ בבאר הגולה שהמכשיר על ידי קטן שהגיע לחינוך הוא הר”ן בשם בעל העיטור (הלכות חנוכה דף קטז).

ג

עיין ר”ן פסחים ד’ ע”א באלפס, לאחר שכתב שהחילוק בין המצות שמברכים ב”על” והמצות שמברכים ב”ל..” הוא שמצות שאפשר לקיימם על ידי אחרים מברכים ב”על” ואם אי אפשר לקיים על ידי אחרים מברכים “ל..”, והקשה מנר חנוכה שאפשר על ידי אחרים ומברכים “להדליק”:

ומיהו איכא למידדק בהאי כללא דהא הדלקת נר חנוכה שאפשר לעשותה על ידי שליח ואפ”ה מברכין עליה להדליק ואיכא למימר דכיון דאמרינן בפרק במה מדליקין דצריך לאשתתופי בפריטי כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר

ואפשר היה להבין את קושיתו משני דינים: א. דין אכסנאי שבעל הבית מדליק בשבילו, ב. מה שאשתו מדליקה עליו בביתו, שהיא מדליקה עבורו. אבל מתירוץ הר”ן שכתב: “ואיכא למימר דכיון לדאמרינן בפרק במה מדליקין דצריך לאשתתופי בפריטי כיון שאינו יוצא אלא בשל עצמו הרי אין מצוה זו יכולה להתקיים על ידי אחר”, מוכח ששאלתו היתה רק מדין אכסנאי. ומשמע שלגבי מי שמדלקים עליו בביתו אין בכלל להוכיח שאפשר על ידי אחר משום שכיון שההדלקה היא בביתו, וזה חובת הבית והרי זה כמו מזוזה שמונחת בפתחו, לכן אין כאן בכלל קיום על ידי אחר.

ומדברי הר”ן משמע שמצות הדלקת נר חנוכה היא חובת הבית, ואם כן יש לומר שהקיום של המצוה הוא של בעל הבית ולא של השליח, ולכן השליח אינו יכול לברך אלא אם כן בעל הבית שם שומע את הברכה. לדעת הר”ן את מצות נר חנוכה תמיד מקיים בעל הבית ולא אחר. ולכאורה זה דומה למזוזה שהרי הדר בבית הוא המקיים את המצוה כמו כן גם בנר חנוכה המקיים את המצוה הוא בעל הבית ולא השליח (אלא שבמזוזה ברור שהשליח מברך, וע’ להלן לגבי נר חנוכה).

ולגבי ספק האורחות חיים בדין מי שיש לו שני בתים האם צריך להדליק בשניהם בברכה. ולכאורה הרי זה גם מחלוקת הרא”ש והרשב”א לגבי אכסנאי שיש לו פתח בפני עצמו האם יכול לצאת בהדלקת בעל הבית על ידי שמשתתף בפריטי, או בהדלקת אשתו. כתב הטור בסימן תרע”ז שאכסנאי שיש לו פתח בפני עצמו צריך להדליק בעצמו, ואינו יוצא ידי חובה בהדלקת בעה”ב או אשתו בביתו (ועיין שכן הדין בנר שבת, שו”ע סימן רס”ג סעיף ו’). וכן הביא הטור בשם הרא”ש לגבי בן האוכל אצל אביו ויש לו פתח בפני עצמו. אבל הרשב”א בתשובה חולק, והביאו בית יוסף.

עיין במ”ב שהביא מחלוקת האחרונים האם לרא”ש שמחייב להדליק אם יש לו פתח בפני עצמו, זו הדלקה מפני החשד או מעיקר הדין. אם ההדלקה אינה מפני החשד, הרי יש לומר המחלוקת היא תלויה בשאלה היא האם עיקר החיוב הוא על הגברא או עיקר החיוב הוא על הבית. ואלו שתי הדעות שהובאו באורחות חיים.

ד

כתב המגן אברהם סימן תרע”ו ס”ק ד’:

כתב הב”ח מ”כ אדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך וכגון שעומדת אצלו בשעת הברכה אבל בע”א אין לברך כיון שהמצוה מוטלת על גוף האדם עכ”ל ועסי’ ח’ מ”ש בשם הג”מ דמשמע דאחר יכול לברך והיא תדליק ועמ”ש סי’ תל”ב ס”ב, כ’ הב”ח כשאחר מברך יברך על הדלקת נר חנוכ’ עכ”ל ובר”ן פ”ק דפסחים גבי הפרשת תרומות לא משמע הכי:^[9]

וצ”ע מדוע צריך שתהיה עומדת לידו בשעת הברכה. ולדבריו כל המדליק על ידי שליח, השליח אינו יכול לברך, וצריך עיון בהסבר הדבר. ויותר קשה לפי מה שבארנו שחובת נר חנוכה היא על הבית, ואם כן הרי זה כמו מזוזה שאחר יכול לקבוע מזוזה עבורי ולברך?

אלא שיש לשאול על המגן אברהם, מה ההבדל בין זה ובין שליח שבודק חמץ שהוא מברך. (וכתב המגן אברהם בסימן תל”ב ס”ק ו’ שאם בעל הבית אינו בודק אלא נותן לאחר לבדוק, אחר מברך). וכתב המשנה ברורה (ס”ק י’) שהטעם הוא משום שהוי כשלוחו לענין הברכה. והסביר הגרש”ז אוירבך במנחת שלמה ח”ב סימן נ”ח שהטעם הוא משום שאם שליח בודק חמץ ללא רשות בעל הבית, אלא מדין זכין לאדם שלא בפניו כדי להציל אותו מאיסור חמץ, אינו מברך. ואף שיש לו רשות לבדוק חמץ כדי להציל את חבירו מעבירה, אבל אין זה חשוב חבירו קיים המצוה, ולכן כדי לברך צריך דוקא להיות שליח, וזה מה שנתכוין המשנה ברורה במה שאמר שהוא שליח לענין הברכה. והטעם שהשליח מברך אף שלא נצטווה, הוא משום דין ערבות כמו שכתב הר”ן במסכת ראש השנה (דף כט ע”א) שמי שיצא מוציא מפני שהוא ערב וחישב כאילו הוא עצמו עושה עתה מצוה “דכיון שלא יצא חבירו כמו שלא יצא הוא דמי”. ואם כן מדוע בנר חנוכה אין זה כך?

ולכן נראה שבנר חנוכה יש גם מצוה על האדם ולא רק מצוה על הבית, וראיה שהרואה נר חנוכה גם הוא מברך, אף שלא מדליק. ולגבי החיוב על האדם, לזה לא מועילה שליחות, והאדם עצמו חייב לקיים מצות נר חנוכה. ודברים אלו כתב התוספות רי”ד וכפי שבארם בקצות החושן בסימן קפ”ב וסימן שפ”ב, וז”ל התוספות ריד שהביא שם:

נראה לפי מ”ש בתוס’ רי”ד בפרק האיש מקדש (קידושין מב, ב ד”ה שאני) וז”ל, יש מקשים א”כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי, ולאו מלתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו היאך יפטור הוא ע”י שלוחו והוא לא יעשה כלום, בודאי בקידושין ובגירושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו, וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם, אבל בסוכה ה”נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום, וכן לולב וכן ציצית וכל המצות עכ”ל.

ולכן לעצם ההדלקה של מצות הדלקת נר חנוכה לא מועילה שליחות, ולכן בעל הבית צריך בעצמו לעמוד שם כדי לצאת ידי חובה. מה שאין כן בתרומה למשל, שגם אם בעל הבית עומד ליד המשלח, אין בעל הבית מברך אלא השליח (הגרש”ז אוירבך שם הביא בזה את שו”ת כתב סופר יו”ד סימן ק”נ שדייק כן מדברי תרומת הדשן סמן ק”מ המובא בבית יוסף או”ח סימן תקפ”ה).

אבל לכאורה נראה שאם בכל זאת השליח מדליק כשבעל הבית לא נמצא, שכן יברך משום שכל העושה מצוה מברך, אם עושה בשליחות בעל הבית. וכמו בביעור חמץ שהשליח מברך, והטעם הוא משום שהברכה היא על מעשה המצוה (וכמו שכתב בית יוסף סימן תל”ב שלא מברכים על ביטול חמץ, כיון שצריך מעשה לברכה), וכיון שהעושה את המעשה הוא השליח, לכן תקנו ברכה לשליח. אבל בתשובת הגרש”ז אוירבך שם משמע (ד”ה כתב המג”א סימן תרע”ו) שבכל מקרה השליח לא מברך.

אלא שבירושלמי סוכה פרק ג’ משמע שאפשר לקיים על ידי שליח, ושם מובא:

כיצד מברכין על נר חנוכה רב אמר ברוך אקב”ו על מצות הדלקת נר חנוכה.

למהלך הר”ן הרי מוכח שנר חנוכה אפשר על ידי אחר. ולדעת הר”ן עולה שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי אם נר חנוכה אפשר להדליק על ידי אחר. וזו מחלוקת מהותית בנר חנוכה האם נר חנוכה הוא חובת הבית, ולכן נחשב שאינו מקיים על ידי אחר וכדעת הבבלי. או שנר חנוכה אפשר להדליק על ידי אחר. 

הגרש”ז אוירבך הסתפק לגבי הדלקת נר שבת: האם מי שעושה שליח להדליק נר חנוכה, האם יכול לברך עבורו. האם זה כמו נר חנוכה שאין אחר יכול לברך כיון שהדלקה עושה מצוה, עיי”ש.

נספח ר”ן על רי”ף שבת:

 (בסוף העמוד)