שמן – הנאה במותר השמן

ב"ה

מותר שמן לאחר חנוכה

 

א

במדרש תנחומא פרשת נשא מובא:

ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מהו להדליק בה בשני, כך שנו רבותינו נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני, ואם הותיר ביום שני מוסיף עליו ביום השלישי ומדליקו, וכן בשאר הימים, אבל הותיר ביום שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו, למה כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו.

על מה מדובר במדרש זה (המובא בשאילתות דרב אחאי ובראשונים), האם על שמן שנותן מנר שכבה בתוך הזמן, או על מותר השמן שנשאר לאחר הזמן הנצרך לחיוב ההדלקה?

 

והנה, הרי"ף (ט' ע"א בדפי הרי"ף) כתב "היתה דולקת והולכת עד השעור הזה ורצה לכבותה או להתשמש לאורה הרשות בידו". האם זה חולק על ברייתא זו? אם נאמר שהברייתא מדברת על מה שכבה בתוך הזמן, ואילו הרי"ף מיירי במה שנכבה לאחר הזמן, אין מחלוקת.

 

אבל הרשב"א והר"ן הביאו את דעת הגאונים שחולקים על הרי"ף, וז"ל הר"ן (וע' להלן):

אבל מקצת מן הגאונים ז"ל אמרו דאם כבתה ונשאר שמן בנר ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני וכן בשאר הימים ואם נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו.

ואם הביאו את הגאונים שחולקים על הרי"ף, הרי לדעתם נראה שאף אם כבה לאחר הזמן השמן אסור. ונראה שהם מפרשים בבריתא זו שהמדובר אינו על השמן שבתוך זמן ההדלקה אלא בשמן שלאחר ההדלקה.

 

וכן נראה מתוספות בשבת דף מד ע"א ד"ה שבנר, שמה שאוסרת הבריתא מותר השמן היינו שמן שלאחר הזמן, וז"ל התוספות:

שבנר ושבקערה אסור ור' שמעון מתיר – ואחר השבת מותר אפי' לר' יהודה וה"נ תניא לקמן גבי נויי סוכה אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון אבל בתר הכי שרי וקשה לר"י דמ"ש מנר חנוכה דתניא כבה ליל ראשון מוסיף עליו בליל ב' ומדליק בו כבה ליל ח' עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצותו ואומר ר"י דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר

מה שמכריח לומר שמיירי בשמן שלאחר הזמן, משום שאם בשמן שתוך הזמן, אין צריך טעם של חביבות הנס כדי שנאמר שאינו מצפה שיכבה. ודוחק לומר שיש ה"א שכיון שכתבה אין זקוק לה אולי מצפה ורק משום חביבות רוצה שידלק כעיקר הדין. וצריך לומר שהתוספות מיירי בנר ששם בו שמן בדיוק לפי מידתו.

 

ב

והנה, את סברת הגאונים האוסרים יש לפרש בשני אופנים, או שלדעתם ההדלקה אוסרת את כל השמן שבנר, או שהם סוברים שאין שיעור לשמן ולכן אין מצב כזה של זמן שבו אין מצות הדלקה. שהרי בגמרא אמרו, שבת כא ע"ב:

וכבתה אין זקוק לה ורמינהו מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא דאי לא אדליק מדליק ואי נמי לשיעורה.

אם נאמר כדעת הראשונים שיש מחלוקת בין התירוצים, ולפי תירוץ ראשון אין שיעור לנר חנוכה הרי ודאי שכל זמן שהוא דולק הוא אסור. וע' בב"ח סימן תרע"ב שכתב שלכן צריך לחשוש לדעות אלו ואסור להשתמש בנר גם לאחר שכבה ואסור לכבותו לאחר הזמן. ויתכן שהגאונים סוברים כך ולכן סוברים שיש איסור גם בשמן שלאחר ההדלקה.

 

ולגבי האפשרות הראשונה שהם סוברים שההדלקה אוסרת את הכל. כמו כן יש לדון ממתי נאסר השמן בנר: מזמן ההדלקה או משעה שייעד אותו להדלקה? האם שאלה זו נוגעת למחלוקת אביי ורבא לגבי האורג בגד למת, אם הזמנה מילתא או הזמנה לאו מילתא?

לכאורה אם ההזמנה אוסרת, הרי תמיד כל השמן נאסר, שהרי אי אפשר לדעת איזה שמן דלק, ותלוי בברירה. ועוד, שאם ההזמנה אוסרת הרי כל הבקבוק אמנם צריך להאסר. מכל מקום ההלכה כרבא שהזמנה לאו מילתא היא. ולכן גם לגבי נרתיק של תפילין אם אזמניה וצר ביה אסור להתשמש בו ולא אם לא צר ביה. ולכאורה הוא הדין בשמן, רק השימוש בפועל אוסר ולכן רק מה שדלק בפועל נאסר ולא מה שלא דלק. אבל צריך עיון, שהרי לגבי שבת בדין המסתפק מן השמן אנו אומרים שההדלקה היא נעשית בכל הנר וכולו דולק, ואם כן מדוע לא ייאסר כולו.

 

אלא שאם זה ההסבר מדוע לא נאסר מה שדולק לאחר הזמן, הרי מאותה סברא צריך להיות שגם אם הנר כבה בתוך הזמן צריך להיות מותר, שהרי בפועל לא דלק ולא נאסר. ואכן כן כתב הרמב"ן בשבת כא ע"ב:

אבל רבינו הגדול ז"ל כתב א"נ לשיעורא כלומר שאם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו ונראה מזה שאם הותיר בה שמן שמותר אפי' ביום ראשון לכבותה נמי ולהסתפק בשמן [ה]מותר שכיון שמותר להשתמש לאורה בעוד שדולקת כמצותה כש"כ שאם כבתה מותר ואע"פ שי"ל הני מילי בשמן שהותיר על השיעור אבל כבתה בתוך זמנה אסור לעולם שהרי הוקצה למצוה ואינו נראה כן.

ויש לחזק את סברת הרמב"ן, שהרי ההלכה היא שכבתה אין זקוק לה, ולכן ממילא הנר מיועד להדלקה או לחצי שעה או עד שיכבה, לזמן המוקדם שביניהם. וכן מצאתי בריטב"א שבת שם:

ועיקר הדין בזה דמכאן ואילך אם רצה לכבותה הרשות בידו ויכול ליהנות ממנה, והוא הדין אם כבתה מאליה ואפי' תוך השיעור כיון דקי"ל שאם כבתה אין זקוק לה.

 

אלא שברמב"ן קודם מביא את הגאונים שלשונם כלשון הברייתא בתנחומא, וכתב הרמב"ן:

ואמת הדבר שלא היה נראה כן לפי שלא נאסר בעוד שהוא דלוק אלא משום בזויי מצוה וכיון שכבה בדין הוא שיהא מותר שכבר נשלמה מצותו, ואפשר שזה דומה לסוכת החג ונוייהן שאע"פ שנפלה בחג אסורה דהכי מוכח במס' ביצה בפ' המביא (ל' ב')

ומשמע שהרמב"ן מתיר מסיבה אחרת: משום שאיסור הנאה בנר חנוכה הוא רק משום ביזוי מצוה. וזו מחלוקת הראושנים אם מותר להשתמש בנר חנוכה תשמיש של מצוה, ע' טור סימן תרע"ג. ובבית יוסף שם הביא את הר"ן: "דכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תיקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל" ודברי שמואל בגמרא כב ע"א שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה אינו חולק אלא לומר שאף תשמיש קל אסור, וזה שלא כדברי הרז"ה שם. ולפי זה דין נר חנוכה הוא כדין תשמישי מצוה, ותשמשי מצוה נזרקין ע' בריטב"א שבת שכתב שזה תשמישי מצוה.

 

אלא שסברא זו של בזוי מצוה היא גם סברא לחומרא כמו שכתב הריטב"א בשבת:

והוי יודע דאע"ג דאמרינן לעיל (ד"ה אי נמי) דלבתר שיעורא אם רצה לכבותה או ליטלה הרשות בידו, מיהו בזויי מצוה. (א"ה, נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל מיהו להשתמש לאורה כל זמן שדולקת אסור משום בזויי מצוה.) ותדע ממה שהתירו להדליק בחנוכה בשבת בפתילות ושמנים שאסרו חכמים מפני שאסור להשתמש לאורה ולא חששו שמא ישתמש לאורה לאחר שתכלה רגל מן השוק, שאי אפשר לצמצם שלא לתת שמן אלא כשיעור בלבד.

כלומר שמשום ביזוי הריטב"א אוסר להתשמש לאחר הזמן. ומאידך מתיר אם כבה בתוך הזמן. ובנוגע למה שהעיר לגבי שבת, אכן הרמ"א בסימן תרע"ג סעיף א' כתב שבשבת צריך לשם שמן כשיעור, וכן כתב הרשב"א בתשובה ח"א תשובה ק"ע:

שאלת במה שכתב הרב אלפסי ז"ל בנר חנוכה /שמותר/ שמתור להשתמש לאורה אחר עבור זמנה. שאם כן למה התירו בה שמנים ופתילות שאסרו אותן חכמים להדליק בהן בשבת? שהרי כל עצמן לא התירו אותן אלא מפני שאסור להשתמש לאורה.

 

תשובה קושיא אין כאן. שאף על פי שמותר להשתמש לאחר עבור זמנה כיון שאסור תוך זמנה שפיר דמי להדליק בשמנים ופתילות שאסרו בשבת. שהרי לא הצריכו להוסיף בשמן שיהא דולק והולך כל הלילה אלא כדי שיעורו. ואילו היה מותר להשתמש לאורה תוך זמנה ודאי היה אסור להדליק באלו דעל כרחו הוא צריך להדליק וליתן כדי שיעורו ובתוך זמן זה היה ראוי לחוש שמא יטה. אבל כל שאסרו תוך זמנה מותר להדליק בהן. ובשבת נותן באומד גם כפי שיעורו ולא בצמצום שאי אפשר. כמו שאי אפשר גם כן בשיעור איסור תשמישו שאינו נמנע מתשמישו שיעור זמן מצומצם. ומאן לימא לן שהתירו להוסיף בשמן כשבא להדליק בשבת באותן שמנים?

 

ולכן יש אולי לומר בדעת הגאונים, שלדעתם כל השמן נאסר, משום שמעשה ההדלקה הוא האוסר, ומעשה ההדלקה נעשה בכל השמן. ולכן אף אם הם סוברים שיש זמן מוגבל להדלקה, של חצי שעה, מכל מקום כל השמן נאסר.

 

ג

אלא שלכאורה הסברא נותנת כמו שכתב הרמב"ן, שאף השמן שבנר עצמו צריך להיות מותר אם כבה, שהרי מאי שנא מעצי סוכה שאסורים כל שבעה ולא לאחר הסוכות (ע' סוכה ט' ע"א ודף ל' ע"ב)? ואכן הראבי"ה כתב בהלכות חנוכה סימן תתמג:

ברם צריך נר חנוכה [שהותיר] שמן מותר לעשות בו כל צרכו או לא תא שמע דתנו רבנן נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו ומדליקו [בשני] וכן בשאר כל הימים אבל אם הותיר שמן ביום שמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו דכיון שהוקצה למצותו אסור להשתמש בו. ואינו נראה לי דהא אתרוג שרי אחר גמר מצוה וכן סוכה, ושמא יש לומר הכא דעתו שלא להנות בו לעולם. ואיני יודע היכן שנויה הברייתא.

אבל שאלה זו שאל גם המרדכי בשבת רמז תנ"ו:

 אי נמי לשיעורא לתת בה שמן שתדליק בשיעור זה ומצאתי פירוש אחר לשיעורא שאם היתה דולקת כשיעור הזה ורוצה לכבותה או להשתמש לאורה שפיר דמי וק"ל אני מרדכי דהא בפסיקתא רבתי פרשת ביום השמיני ילמדנו רבינו נר חנוכה שהותיר שמן ביום ראשון של חנוכה מוסיף ומדליק עליו ביום שני ביום שני מוסיף עליו ביום שלישי וכן בכל הימים הותיר ביום השמיני עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו לפי שמאחר שהוקצה למצותו אסור להשתמש בו לכך ישרפם במקומו דלכילוי עבידי מה שאין כן בעצי סוכה ובנויה דלאחר שמנת ימים מותרין דלאו לכילוי עבידי ומותר שמן שבנר שבת לד"ה מותר לאחר השבת דכל הדלקת שבת להנאת עצמה לשלום בית.

 

ובר"ן שבת על הרי"ף שמביא הגמרא "אי נמי לשעורא" משמע שאכן דין שימוש בנר לאחר חצי שעה תלוי בשאלה אם נר חנוכה דומה לעצי סוכה לאחר שבעה. ואם כן, אם אנו אומרים שלאחר חנוכה הנר השמן אסור, הרי אם כן אסור גם לאחר חצי שעה. וז"ל הר"ן:

אי נמי לשיעורא. פירש הרב אלפסי ז"ל שאם היתה דולקת והולכת עד כשיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו ונראה מדבריו שאם כבתה שמותר להסתפק מן השמן וכל שכן הוא וטעמא דמילתא לפי שלא הקצה אותה אלא למצותה דהיינו כל זמן שדולקת והולכת בתוך זמן מצותה הא כבתה מותר דומיא דעצי סוכה ונוייה שמותרין לאחר החג אבל מקצת מן הגאונים ז"ל אמרו דאם כבתה ונשאר שמן בנר ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק ביום שני וכן בשאר הימים ואם נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו שהרי הוקצה למצותו ולפי דבריהם יש לחלק בין זה לעצי סוכה ונוייה דהתם לא מקצה להו אלא לימי החג לפי שעשויין להשאר אחר החג ולא מקצה להו למצותן לגמרי אבל שמן ופתילה שעשויים להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו ואם נשתיירו הרי הן אסורין שהרי הקצה אותן לגמרי למצותן ודומה לעצי סוכה ונוייה שנפלו בחג שאסורין כדמוכח במסכת ביצה פרק המביא (דף ל ב) ולא דמי לנר של שבת שעשוי להיות כולה למצותה ואפילו הכי נהנין אחר השבת מן השמן ומן הפתילה משום דהתם אף בעודו דולק למצותו נהנין ממנו מה שאין כן בנר חנוכה ורש"י ז"ל פירש לשיעורא שצריך שיתן בה שמן כשיעור הזה:

 

אלא שאם נדייק בדברי הר"ן, הרי הר"ן אינו מדבר על נר שכבה לאחר חצי שעה, אלא אם כבה בתוך הזמן, ועל זה דן אם דומה לעצי סוכה או אינו דומה. וכן משמע בלשון השאילתות וישלח סימן כו:

כך שנו חכמים משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. אם כבתה והותיר שמנה מוסיף עליו יום שני ומדליקו… דכיון שהוקצה למצוה אסור להסתפק ממנו.

ומשמע מדבריו שכתב בתוך שעור שתכלה רגל מן השוק. וכן משמע בדברי הרמב"ן.^[1] ומשמע שאם כבה לאחר הזמן, מותר (ושלא כמ"ש בדעת הגאונים).

 

ד

ולמעשה אם מותר השמן שבנר ובקבוק שמן שנשאר מחנוכה אם מותר להשתמש בו או אם אפשר להשאירו לשנה  הבאה, עיין שו"ע סימן תרע"ז סעיף ד':

הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו; ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו.

ע' מ"ב שמבאר שמיירי במותר השמן שבתוך הנר, ומ"ש הצריך להדלקה, כתב המ"ב שתי דעות (שיבוארו להלן) אם הדליק בסתם הקצה את הכל גם מה שעומד לדלוק יותר מהזמן, או גם אם לא התנה נאסר רק מה שנחוץ להדלקה. לגבי שמן שנשאר בבקבוק שמיועד לשימוש בנר חנוכה כתב בבאור הלכה ד"ה הצריך שאם לקח צלוחית של שמן לכ"ע אין הנותר בכלל מותר השמן שבנר חנוכה. אבל צריך עיון אם המדובר הוא בשמן המיועד דוקא להדלקה, האם מותר השמן גם שבבקבוק נאסר או לא.

 

ואם כן אין סתירה להלכה, אם דלק יותר מחצי שעה, אין שום קדושה בנותר. ומה שמדובר לאחר יום שמיני בשמן הנותר, היינו במה שנותן ממה שכבה בתוך שעור ההדלקה.

 

אלא שיש לברר, האם אין זה הידור שהנר דולק יותר מחצי שעה, ואם כן מדוע ברור שאם שם שמן ליותר זמן אינו נאסר? ואולי יש לומר שאכן מדין הידור הכל נחשב למצוה. אבל יש כאן מעין תנאי שהוא מתנה שאינו קדוש מה שיותר (ולכן יש אחרונים שחלקו בין אם אמנם כך היתה דעתו או לא). אלא שזה תלוי במחלוקת הרי"ף ורש"י אם מועיל תנאי בעצי סוכה עצמם וע' להלן.

 

ובסימן תרע"ב כתב השו"ע שאם נתן יותר משעור יכול לכבות לאחר חצי שעה. וכן יכול להשתמש באורה  לאחר הזמן:

שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן.

וע' מ"ב שם ס"ק ז' שגם כאן הביא שתי דעות אם נתן בסתם אם נאסר כל מה שנתן או רק לחצי שעה ולכן כתב שטוב להתנות.

 

ובשו"ע סימן תרע"ד ס"א לגבי איסור הדלקה מנר לנר כתב הרמ"א שלאחר שעבר זמן המצוה מותרים בהנאה וכ"ש שמותר להדליק מהן. ומוכח שבכל אופן של הדלקה לאחר חצי שעה אין איסור ליהנות. וגם כאן כתב המ"ב את שתי הדעות הנ"ל.

 

אבל קשה, אם מותר ליהנות לאחר חצי שעה, אם כן מדוע בשבת מותר להדליק בשמנים שאמרו שאין מדליקין בשבת, והרי לאחר חצי שעה יוכל ליהנות, ואם כן יאסר לכתחילה להדליק בכל השמנים שאין מדליקין בשבת? אלא שעיין ברמ"א סימן תרע"ג סעיף א' שאכן כתב שאם מדליק בשבת בשמנים שאסור להדליק בהם בשבת, צריך להדליק דוקא חצי שעה ולא יותר.

 

ובספר נר איש וביתו סימן ט' סעיף ו' כתב שיש להתנות לפני הדלקה שהמותר לא יהיה בו איסור, וע' בהערה  שזה מפני דעות המחמירים. אבל לפי מה שכתבנו שיתכן שדעת הגאונים היא כמ"ש הב"ח שאין שעור לזמן ההדלקה גם לקולא וגם לחומרא, הרי שהתנאי צריך להיות שנר זה יהיה נר חנוכה רק למשך חצי שעה ולא יותר.