ב"ה
הדלקת נר חנוכה בשמן של ערלה
בבאר היטב סימן תרע"ג סק"א הביא את תשובת שער אפרים שהתיר להדליק נר חנוכה בחמאה שהתבשלה בסיר בשרי, וכנראה לא היה שישים כנגד הבשר. אבל אסר להדליק נר של חול בזה משום הנאה. אלא שבנר חנוכה הרי מצות לאו ליהנות ניתנו ואפילו מצוה דרבנן. וז"ל שער אפרים לח:
הנה באתי לדביר היכלו כבוד אומר כולו לשחר את פניו ולדרוש בשלום תורתו ומשנתו עתה באתי ע"ד תורה באתי אודות אשר נשאלתי ונדרשתי לאשר שאלוני זה מקרוב קודם ימי חנוכה והמעשה שהיה כך היה שבישלו חמאה בקדירה של בשר ב"י ונאסרה עבור שלא היה ששים ושאל השואל ב' שאלות אחד אי שרי להדליק בחמאה להאיר במקום נר והב' אי שרי להדליק בחמאה הנ"ל במנורה של חנוכה ולצאת י"ח במקום שמן לנר חנוכה.
ושערי תשובה כתב שמסקנת השער אפרים היא ההיפך שלא להדליק וכתב גם משום כתותי מיכתת שיעורא. והיינו כיון שנר חנוכה צריך שיעור וכתותי מיכתת אומר שאין בו שיעור. כמו באתרוג של אשירה, ע' להלן.
אלא שיש לשאול גם לגבי ערלה, האם מותר להדליק בשמן שיש בו חשש ערלה (ע'"ש גם וע' פרי מגדים בא"א תרע"ג שחקר בזה אם יש גדר שיעור בנר חנוכה וכדלהלן). ובשערי תשובה שם כתב לאסור בשמן של ערלה משום כתותי מיכתת. ולכאורה מצד ההנאה הרי יש לומר שמצות לאו ליהנות ניתנו. והרי מותר למודר הנאה ממעיין לטבול טבילה של מצוה משום שמצות לאו ליהנות נתנו. אמנם יש לדון האם באיסור דרבנן גם כן נאמר שמצוות לאו ליהנות ניתנו. לגבי איסורים יש הבדל מהותי בין דאוריתא ובין דרבנן. בדאוריתא החפץ הוא האסור, ובדרבנן האיסור הוא משום שאינו שומע בקול חכמים. ולכן כתב הנתיבות שעל שוגג באיסור דרבנן לא צריך תשובה בכלל, כיון שלא אכל איסור ולא המרה קול חכמים. וצריך עיון האם לגבי הכלל שמצות לאו ליהנות נתנו יהיה שייך גם במצות דרבנן. וע' רש"י חולין פט ע"א לגבי הא דמכסין בעפר עיר הנדחת משום דמצות לאו ליהנות נתנו:
לא ליהנות נתנו להם לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת מלך היא עליהם.
אם העקרון הוא שדבר שאדם עושה כיון שהוא מצווה אין בו הנאה, אם כן גם במצות דרבנן שייך הא דמצות לאו ליהנות ניתנו. וכן כתב רש"י בעירובין דף ל ע"א ללשון אחד שכיון שאין מערבין ערובי תחומין אלא לדבר מצוה, שייך כאן מצות לאו ליהנות נתנו ומערבין בדבר האסור לו.
אלא שדעת הרז"ה שבמצות דרבנן מצות להינות ניתנו, אלא שהיא דעת יחיד. וע' ר"ן על רי"ף ראש השנה (דף ז' ע"ב ברי"ף) שהביא את דעת הרז"ה:
אמר רבא המודר הנאה מחבירו וכו' והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. דמצות לאו ליהנות נתנו ואיצטריך לאשמועינן במודר הנאה מחבירו ומודר הנאה משופר דסלקא דעתך אמינא מודר הנאה מחבירו היינו טעמא דשרי לפי שאין דעתו של נודר לדבר מצוה כיון שלא פירש אבל הנודר משופר בפירוש ליתסר קמשמע לן וכתב הר"ז הלוי ז"ל דכי שרי דוקא בתקיעות דר"ה שהן מצוה מן התורה אבל בתעניות לא ולפי דבריו אף בתקיעות דר"ה צריך לדקדק לפי שיש בהן מדרבנן אלא שאין מחוורין דבריו דמכל מקום מצוה איכא.
אלא שלגבי ערלה יש דין אחר של כתותי מיכתת שיעוריה. ע' בגמרא סוכה דף לה ע"א שלולב של אשירה ושל עיר הנדחת פסול משום כתותי מיכתת שיעוריה. והיינו כיון שהוא מיועד לשריפה הרי אין בו שיעור. וערלה הרי היא איסור הנאה, וערלה הרי היא בשריפה.
ואמנם בגמרא סוכה לה ע"א אוסרים ערלה משום שאין בה היתר אכילה או משום שאין בה דין ממון ואינו "לכם", ומשמע שמצד איסור הנאה אין בה כתותי, אבל כתבו התוספות שם ד"ה לפי שאפשר היה לאסור ערלה משום כתותי מיכתת אלא שהגמרא רוצה לתת טעם גם כדי להוציא מעשר שני בגבולין שאין בו היתר אכילה. ומוכח שיש כתותי מיכתת בערלה.
אלא שלנר חנוכה יש מקום להסתפק אם שייך כאן כתותי מיכתת שיעוריה, כיון שכל השיעור הוא להיכר בזמן ההדלקה. האם דבר שעשוי כדי לראות אותו, האם שייך כאן לומר כתותי, והרי אין צריך את עצם הדבר אלא את ההיכר שבו.
ובשו"ת תורת חסד סימן ס' הביא ירושלמי סוף מסכת תרומות:
מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה אמרין דבי רבי ינאי מדליקין שמן שריפה בחנוכה אמר רבי ניסא אנא לא אנא חכים לאבא אימא הוה אמרה לי אבוך הוה אמר מי שאין לו שמן של חולין מדליק שמן שריפה בחנוכה.
והרי שמן שריפה הוא שמן תרומה טמאה. וכיון שדינו בשריפה אם כן כתותי מיכתת שעוריה ויוצאים בו ידי חובה בחנוכה ואם כן הוא הדין בשמן של ערלה. אלא שלכאורה שמן זה למרות שיש בו דין שריפה, אין דין של כתותי מיכתת כיון שתרומה טמאה שרי בהנאה להסיקו תחת תבשילו.
ולכאורה ראיה שמדליקים בשמן שריפה: הרי שמנים שאין מדליקים בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה, ושמן שריפה אין מדליקין בו בשבת. וראיה שאכן מדליקין בחנוכה. אלא שבתוספות סוכה לה ע"א ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה כתבו:
וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה דמצותו בשרפה דקחשיב ליה בתמורה פרק בתרא (דף לג:) בהדי נשרפין ואמרינן התם הנשרפין לא יקברו ואפשר דאפילו מדאורייתא הויא ערלה בשרפה דילפינן לה מכלאי הכרם דכתיב בה פן תקדש ודרשינן (חולין דף קטו.) פן תוקד אש ומהאי טעמא נמי פסול אתרוג של תרומה טמאה דמצותה בשרפה ולמה לן טעמא דהיתר אכילה וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהנך טעמי לענין ערלה משום דנפקא מינה לענין מעשר שני כדמסקינן איכא בינייהו מעשר שני ואליבא דרבי מאיר (ומאן דמכשיר היינו אליבא דרבנן)
ומוכח בתוספות כמ"ש שלגבי ערלה אומרים כתותי מיכתת שעוריה, וכן מוכח שגם בתרומה טמאה אומרים כתותי אף על פי שמותר ליהנות בשריפה תחת תבשילו.[1] ואם כן מוכח שאפשר להדליק בחנוכה בדבר שמכתת שיעוריה. (אמנם מהא דשמנים שאין מדליקים בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה אין ראיה שיתכן ששם מיירי רק בשמנים שאין דולקים היטב ומשום הכי לא מדליקין בהם בשבת.)
ואם כן צריך להבין האם יהיה שייך כתותי מיכתת לגבי נר חנוכה, אם אמנם אומרים בשמן שריפה כתתי מיכתת. וצריך לומר כמ"ש כיון שאין שיעור בנר אלא צריך לדלוק, וזה ענין של היכר ושייך בנר חנוכה.
אולי זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד (הלכות שבת פרק י"ז הלכה י"ב) אם שיעור טפח לקורת מבוי משום היכרא נחשב כשעור לגבי כתותי מיכתת שעוריה. וז"ל הרמב"ם:
בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באיסורי הנייה, ע"ז עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו כל שהוא, גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים רחבו ועביו כל שהוא.
ובהלכה יג כתב הרמב"ם:
בכל עושין קורה אבל לא באשרה לפי שיש לרוחב הקורה שיעור, וכל השיעורין אסורים מן האשרה.
ובהשגת הראב"ד להלכה יב כתב:
בכל עושין לחיים [וכו'] שלחי עביו כל שהוא. א"א ואם עביו כל שהוא גבהו מיהת צריך שיעור שיהא גבהו עשרה, אלא בין לחי בין קורה מותר דמשום היכר הוא והאיכא היכר והרי אם עשה לאשירה סולם בין שתי חצרות מערבין אחד דכל שאיסור דבר אחר גורם לו מותר והכי איתא פרק חלון (עירובין דף עח) ואע"ג דאמרינן בגמרא (שם דף פ) מ"ד עושים לחי אשרה אבל קורה כתותי מיכתת שיעורא לאו פלוגתא היא בהדיא אלא אפשר דלא אמר בקורה ומשום אפשר לא מדחיא מימרא דאמורא, ועוד דאיתנהו להנך טעמי דכתבי' ואת"ל דפליגי לאו מטעמא דכתב איהו דהא גבי לחי נמי שיעורא בעי' לגבהה כדכתיבנא אלא ה"ק לחי אע"ג דחשבת ליה כקש נדף אפשר להעמידו בצד הכותל ע"י קשירה אבל קורה כי הויא כקש נדף לא קיימא כלל ובעי' ממ"נ דבר העומד וכיון דהוי מיכתת לא קאי כלל.
לדעת הראב"ד גם קורת מבוי מאשרה כשירה. ומחלוקתם היא האם בקורה שהיא משום הכירא שייך לומר כתותי מיכתת שעוריה. לרמב"ם יש בה שיעור לענין כתותי מיכתת, ולדעת הראב"ד לא שייך מכתת שעוריה בדבר שהוא משום היכר שהרי יש בה היכר אף אם נאמר שמבחינה הלכתית כתותי מיכתת שעוריה. ועיין בתשובות ופסקים לראב"ד (סימן ו' עמ' כז) שמשמע שלא גרס בגמרא (סוכה דף לה ע"א) לגבי אתרוג שפסול משום כתותי מיכתת שעוריה, אלא כיש ספרים שהביאו התוספות שפסול משום מצוה הבאה בעבירה. [2]
ואולי מחלוקת היא האם אנו מתייחסים למה שכתותי מכתת כאילו לא קיים בכלל, או כדבר שקיים אלא שהוא כמכותת ומפורר. ונפ"מ לנר חנוכה. לרמב"ם שיש כתותי בקורה, אולי גם בנר חנוכה יש כתותי אף שיש היכר בשמן, ולראב"ד אין משמעות בכתותי לגבי נר חנוכה.
אלא שדין כתותי מיכתת כתבו התוספות בסוכה שזה רק בדבר שיש בו דין של שיעור, ע' להלן אבל כאן יש לשאול, האם אמנם יש דין בשעור של שמן לנר חנוכה. האם משך הזמן של ההדלקה הוא גם שיעור בשמן. שהרי כתותי מיכתת אומר שאין כאן שיעור, האם יש צורך כאן בשעור. ודוגמה לזה יש להביא מגמרא חולין פט ע"ב שאפשר לכסות בעפר עיר הנדחת האסור בהנאה ואף שכתותי מיכתת שיעוריה:
איתיביה רב רחומי לרבינא שופר של עבודת כוכבים לא יתקע בו מאי לאו אם תקע לא יצא לא אם תקע יצא לולב של עבודת כוכבים לא יטול מאי לאו אם נטל לא יצא לא אם נטל יצא והתניא תקע לא יצא נטל לא יצא אמר רב אשי הכי השתא התם שיעורא בעינן ועבודת כוכבים כתותי מכתת שיעורא הכא כל מה דמכתת מעלי לכסוי.
וכתב רש"י:
שיעורא בעינן – בשופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן כדאמרינן בראש השנה (דף כז:) לולב מפרש במסכת סוכה (דף לב:) שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה ועבודת כוכבים כיון דלשרפה קיימא כל העומד לישרף כשרוף דמי הלכך שיעורא הוא דכתותי מכתת אבל הכא כמה דשריף ומיכתת מעלי לכסוי ומשום הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו.
ואם כן יש לומר שלגבי נר חנוכה יהיה כמו כיסוי הדם, שהרי ודאי שיש נר חנוכה דולק, ומאי נפ"מ ממה דולק. והשיעור הוא למשך ההדלקה, ואם כן דומה לכיסוי הדם שאין נפ"מ בשיעור הכיסוי שהרי אפשר לכסות כל שהוא.
אלא שזה תלוי בדברי התוספות והרא"ש בתחילת פרק לולב הגזול, יש שתי גרסאות בגמרא הנ"ל בסוכה דף לה אם אתרוג של אשירה פסול משום מיכתת שיעוריה או משום מצוה הבאה בעבירה. לגרסתנו הנ"ל הפסול הוא משום כתותי מיכתת. התוספות (ל' ע"א בד"ה משום) מדוע צריך לפסול לולב של אשרה ושל עיר הנידחת משום דמיכתת שעוריה, תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. וז"ל:
ומיהו יש ספרים דגרסי' לקמן (ד' לה.) אמתני' דאתרוג של אשרה מ"ט משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וגירסא משובשת היא אלא טעמא משום דמיכתת שיעוריה דאתרוג נמי בעי שיעור כאגוז או כביצה דאף על גב דאמרינן לקמן (ד' לא:) טעמא משום דלא גמר פירא מכל מקום בעינן דמינכר לקיחתה דמהאי טעמא פסלינן לקמן (ד' לה.) פלפלין.
וטעם הגורסים באתרוג של אשירה שפסול משום מצוה הבאה בעבירה ולא משום דכתותי מיכתת שעוריה, מבואר ברא"ש (סימן טו):
אית ספרים דגרסי אמתניתין של אשירה ושל עיר הנדחת פסול משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה משום דס"ל דלא שייך למיפסל משום דמיכתת שיעוריה משום דלא אשכחן שיעור מפורש באתרוג והא דאמרי' כאגוז כביצה לאו משום שיעור הוא אלא כדמפרש טעמא (לעיל דף לא ב) משום דלא גמר פירא.
אלא שדעת התוספות שאומנם שיעור אגוז או ביצה אינו משום שיעור וגמר פירי אינו תלוי בגודל הפרי, אך משום דבעינן מינכר לקיחתו וזה תלוי בגודל, לכן נחשב שצריך שעור ולכן שייך כאן כתותי מיכתת שיעוריה. (מתוך שיעור על כתותי מכתת של א"מ ז"ל)
גם לתוספות וגם לרא"ש נראה שבדבר של היכר לא שייך כתותי: לתוספות הכתותי מבטל את השיעור ולרא"ש הכתותי מיכתת שיעוריה מבטל את השלם. לתוספות בשמן שבנר אין דין של שיעור וממילא אין דין של כתותי מיכתת שיעוריה. גם לשיטה שמביא הרא"ש אין דין של שיעור באתרוג אלא דין של שלם, והוא הדין לנר חנוכה שאין צורך שיהיה הנר שלם.
אלא שזה תלוי גם בקושית הבית יוסף בסימן תר"ע ובתרוציו:
ואיכא למידק למה קבעו שמנה ימים דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות. וי"ל שחילקו שמן שבפך לשמנה חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד והיה דולק עד הבוקר ונמצא שבכל הלילות נעשה נס. ועוד י"ל שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור נשאר הפך מלא כבתחלה וניכר הנס אף בלילה הראשונה. אי נמי שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן וכן בכל לילה ולילה:
ולפי התירוץ הראשון שחלקו את השמן לשמנה חלקים הרי יוצא שהדליקו בשמן שאין בו שיעור אלא שדלק כשיעור ואם כן הוא הדין בשמן של ערלה אף שאין שיעור בשמן אם יש שיעור להדלקה יצא ידי חובה.
אלא שכל הנ"ל לפי ההבנה בכתותי מיכתת שזה כאינו בעולם. אבל המאירי אומר סברא אחרת, שישנו בעולם אלא שהוא מפורר. וממילא בדבר שאפשר גם במפורר, כמו כיסוי הדם אין דין של כתותי. עיין במאירי בעירובין (דף יד ע"ב) להסביר מדוע אפשר לשים לחי של אשירה בכנסת המבוי:
וי"מ שכל איסורי הנאה אין אומרין בהן שיהו כמי שאינן לגמרי אלא כתותי מיכתת שיעורייהו ומשום דלשרפה קיימי לא שיהו כמי שאינם אלא שהוא כדבר המכותת וא"כ כל שאנו צריכין בו לשלם כגון אתרוג ולולב ודומיהם נפסלו בו וכן קורה שהרי החוזק בטל בכתותה אבל לחי אף כשתחשבהו כמכותת במקומו אין זה פחות מתל עפר שכשר משום לחי.
והנה, בעוד שהתוספות והרא"ש דנים מדוע אומרים באתרוג כתותי מיכתת, וכתבו שזה משום דבעי מינכר לקיחתה, הרי המאירי סובר ששייך כתותי מיכתת באתרוג כיון דסוף סוף אין כאן אתרוג שלם אבל המאירי אינו דן בכלל אם בעי שיעור או לא בעי שיעור.
וכן משמע ממה שכתב המאירי בהמשך: "ומכאן דקדקו מקצת חכמי נארבונאה שאם סכך בעצים של איסורי הנאה כשר שאף לכשתחשוב את הסכך כמכותת מ"מ צלתה מרובה מחמתה", והרי לא מצאנו צורך בשיעור סכך, אלא שיהיה צילתה מרובה מחמתה, ואף על פי כן אומרים היש מפרשים ששייך שם לומר כתותי מיכתת שיעוריה.
וגם נר חנוכה הוא ממש כמו סכך באיסורי הנאה. שהרי חשובה התוצאה ולא הדרך איך יש צילתה מרובה מחמתה. וכאן הנר דלק שיעור של כחצי שעה. אבל לכאורה יש להביא ראיה שיש דבר משמעותי בהדלקה מכך שכבת אין זקוק לה.
וכן דומה לסנדל של עבודה זרה שאם חלצה חליצתה כשירה, ע' רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ד' הלכה כ':
סנדל המוסגר והמוחלט ושל עבודה זרה שמניחין אותו ברגלי הצורה לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה ואע"פ שהוא אסור בהנאה, אבל סנדל של תקרובת עבודה זרה ושל עיר הנדחת, או שנעשה למת שיקבר בו אם חלצה בו חליצתה פסולה שהרי אינו עומד להלך בו.
וכתב הכסף משנה בהלכות לולב פרק ח' הלכה א':
דלא דמו שופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשריפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו אבל לסנדל דחליצה דלית לן שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ונהי דבעי שיהא חופה רוב רגלו כיון שהרי אני רואה שהוא חופה ואין לנו בו שיעור קצוב לא אמרינן דמיכתת שיעוריה.
כלומר שבדבר שתלוי במציאות לא שייך לומר כתותי מיכתת ואם כן הרי המציאות היא שיש שמן שדולק.
וע' תורת גיטין על שו"ע אה"ע קכד ס"ק א' שכתב להוכיח שכתותי מכתת הוא מפורר ולא שאיננו מהא דטומאת אוכלין עיי"ש.