שני זקנים בצידן

ב"ה כ"ח בכסלו התשנ"ז

 

שני זקנים היו בצידן 

בגמ' כ"א ע"ב "ת"ר מצות חנוכה… פליגי בה שני אמוראי… שני זקנים היו בצידן…" וברי"ף הביא את טעם שני זקנים היו בצידן זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו משום  מעלין בקדש ולא מורידין. ומשמע שיש נפ"מ למעשה אם הטעם הוא משום מעלין בקדש או כנגד ימים  היוצאים.

 

וכתב הגר"א סימן תרע"א שיש נפ"מ מפסק הרי"ף: ע' מחלוקת תוס' ורמב"ם אם מהדרין מן המהדרין זה הידור כפול או שסוג אחר של הידור. וקושית התוס' על מהדרין מן המהדרין של רמב"ם היא שאין היכר.

 

וכתב הגר"א שלכן כתב הרי"ף את טעם שני זקנים, משום שעל ידי כך מוכח שלא חוששים לימים הנכנסים.

 

הערת המ"ב בבאה"ל, שטעמו של רי"ף, כדי לומר שאין כאן הכלל של הלכה כבית הלל עיי"ש. ובעצם דבריו  מפורשים בריטב"א כאן (ע' קח בהוצאת מוסד הרב קוק) אלא שמוסיף יותר על הריטב"א שהרי"ף הביא משום  שלא נפסקה הלכה כב"ה.

 

במחלוקת תוס' ורמב"ם, ע' ט"ז שכאן שונה מאשר כרגיל שאשכנזים פוסקים כתוס' וספרדים כרמב"ם וכו'.

 

ויש להעיר, שמנהגנו כרמ"א שכ"א מדליק, ובזה שונה הרמ"א מרמב"ם שרק בעל הבית מדליק. אלא שרמ"א  קאי למנהג דמדליקין בפנים. אבל אם מדליקים בחוץ, לכאורה אין מקור להדלקה של כל אחד. והסבר הדבר: יש להסתפק אם נר חנוכה הוא מצוה על הגברא או על הבית. (נפ"מ למי שאין לו היכן להדליק  כגון חיילים שנמצאים בשטח ממש, האם חייבים להדליק ליד אוהלי סיירים וכדו'?) דבר זה הוא ספק  באורחות חיים סימן יג, שדן לגבי שתי ברכות במי שיש לו שני בתים.

 

וכתבו האחרונים שחובת נר חנוכה משולבת בין חובת הבית ובין חובת הגברא (ע' שפת אמת בסוגיה^[1] ופני יהושע, וראה שעור נפרד). וז"ל פני יהושע:

בגמרא תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו. נראה דמה שנשתנה מצוה זו משאר מצות שהן חובת הגוף שהיה חיוב על כל יחיד ויחיד דקיימא לן נמי [קדושין מ"א ע"א] מצוה בו יותר מבשלוחו אלא דשאני הכא שאין הכא עיקר המצוה אלא בסמוך לרה"ר שהוא משום פרסומי ניסא משום כך הטילו חובת מצוה זו כאילו היא חובת הבית ועדיין צ"ע:

 

ולכאורה יש לומר שבזה שונה הדין בין עיקר מצות חז"ל נר איש וביתו, שעיקר המצוה היא על הבית, ובין בזמן  הסכנה שעיקר המצוה היא על הגברא. לכן פסק הרמ"א שכל אחד מדליק, וזה רק בזמן שמדליקים בפנים, שאז החובה היא על הגברא. אבל  כשמדליקים בחוץ הרי החובה היא על הבית, ואז אחד יוכל להדליק עבור כולם. וא"כ בזמן שמדליקים בחוץ אין מקור לכך שכל אחד מבני הבית מדליק. וכן משמע בדרכי משה תרע"א:

 וכתב מהר"א מפראג דלדידן שמדליקין בפנים ויודעין בבית כמה בני אדם בבית וליכא למיחש שמא יאמרו כך בני אדם הם בבית אף לדעת התוספות מנהגינו נכון ועוד דמאחר שמדליקין בפנים כל אחד יוכול להדליק במקום מיוחד ולא בעי להדליק כולן בטפח הסמוך לפתח וניכר הנרות שמדליק כל אחד ואחד ואיכא היכרא כשמוסיף והולך בשאר הלילות ולכן מנהגינו אתי שפיר לכולי עלמא.

 

אלא שגם בזמן שמדליקין בחוץ יתכן להסביר את ענין ההדלקה של כל אחד ואחד, על ידי כך שנאמר שניתן  לא לצאת ידי חובה בשל בעל הבית. (אף לא מצאנו בפוסקים שהמהדרין צריכים ליכוין שלא לצאת ידי חובה  בשל בעל הבית. ונראה שגם זו שאלה, האם יתכן ליכוין שלא לצאת ידי חובה בנר חנוכה, או שבעל כורחי אני יוצא בהדלקה:

 

ובשאלה זו כבר נחלקו בית יוסף ותה"ד, האם מי שמדליקים עליו בביתו יכול ליכוון שלא לצאת ידי חובה  בהדלקת אשתו. הבית יוסף בסימן תרע"ז כתב בשם תרומת הדשן שמי שמדליקין עליו בביתו יכול להדר  ולהדליק בפני עצמו. אבל הבית יוסף חולק עליו וכתב שלא יכול לברך ברכה שאינה צריכה. ועיין משנה  ברורה תרע"ז ס"ק טז שהביא מחלוקת זו, וכתב בשעה"צ אות כה שגם דעת מהרש"ל ופ"ח כדעת הבית יוסף.  ואם כן יש לומר שדעת הרמ"א שכל אחד מדליק היא כדעת תרומת הדשן, ובדעת הבית יוסף, בלאו הכי  לדעתו אין הדלקה לכל אחד.

 

ואם כן, על פי גר"א הרי"ף שפסק כ"ששני זקנים בצידן", אם כן סובר שיש להרכיב את המהדרין מן המהדרין  על המהדרין ולכן הביא הריף את המעשה.

 

ועוד נפ"מ בין הטעמים: ע' משנה ברורה תרע"א סק"ה (ומקורו בחיי אדם כלל קנד סעיף כה) "ובליל ג'  לא ידליק שניים דאינו לא כמר ולא כמר", היינו שמי שאין לו מספיק נרות, לא ידליק את מה שיש לו אלא רק  אחד. אבל בספר בית הלוי על התורה כתב ששאלה זו תלויה בטעמים של מוסיף והולך: אם מדין היכר לימים  היוצאים, ידליק אחד, אבל אם מעלין בקדש ואין מורידין, אם כן אין שום היתר להוריד (בית הלוי על התורה  הערות לחנוכה ד"ה בגמ' חד אמר עמ'  ,57הובא בספר נר איש וביתו עמ'ו רי"ב).

 

ואם כן צריך לומר לשיטת התוס' שחששו להיכר, שלכ"ע צריך כנגד ימים הנכנסים, אלא שלטעם של מעלין  בקדש, הרי זו סיבה מדוע להעדיף את הטעם של ימים הנכנסין. ואם כן לתוס' אין מי שסובר את הטעם של  מעלין בקדש לבד. ולכאורה זה מסתבר, שהרי אמנם מעלין בקדש, אבל מה טעם בכלל להוספה של נר בכל יום? ע"כ משום  מעלין בקדש ואין מוסיפין.

 

סיוע לסברא זו יש מן הריטב"א ד"ה והמהדרים (קח) שכתב ששיטת התוס' היא שלא מדלקים כולם ומוסיפים  משום ש"לא יכירו העולם דמשום פרי החג או משום מעלים בקדש הוא אלא שיאמרו בעלי הבית נתרבו או  נתמעטו". ומוכח מריטב"א שאפילו למ"ד משום מעלים בקדש, יש ענין להיכר ימים הנכנסים ולא רק למ"ד  שכנגד ימים הכנסים. וזה סיוע למהלך התוס'. ולפ"ז כמובן נופלות הנפ"מ בין שני המ"ד.

 

אלא שיש להבין את הכרעת המשנה ברורה שביום שני ידליק רק נר אחד, על פי הריטב"א שפשט הגמ' הוא שמעלים בקדש הוא רק הכרעה בין ימים הנכנסים לימים  היוצאים, מה המחלוקת בין שני הטעמים. ומדוע לטעם ראשון די בימים הנכנסים ולטעם שני צריך גם מעלין  בקדש. למה באמת לא די במעלין בקדש לבד?

 

ע' מגילה כ"א לגבי עשרה פסוקים של קריאת התורה. ואם קרא אחרון עשרה פסוקים ג"כ שפיר משום מעלין  בקדש. וע' מגן אברהם סימן קלז ס"ק ב', מדוע לגבי חנוכה לא אומרים שראשון משובח כמו לגבי קריאת התורה?  ותירץ מגן אברהם שבקריאת התורה לא שייך מעלין כמו נר חנוכה משום שבתלתא גברי לא שייך מעלין משום  שכל אחד בפני עצמו.

 

ועל פי זה יש לדון: האם לגבי חנוכה אכן כל יום בפני עצמו או שאלו ימים שהם ברצף? ע' ערכין י' ע"ב לגבי הלל ההבדל בין סוכות ופסח, שסוכות כל יום בפני עצמו. וע' דרכי משה שכ' סברא זו לגבי ברכת ההפטרה. וע' תוס' תענית כ"ח ע"ב ד"ה אם שגם חנוכה הוא כמו סוכות. ובבית יוסף סימן תרפ"ג כתב גם גבי חנוכה שהוא כמו חלוקים בקרבנותיו.

 

ע' גמ' שיש ה"א שמיום א' אומר שתי ברכות ומוריד נס, ומשמע שיש ה"א שיאמרו שהחיינו כל יום, ולכאורה זה  תמוה? ע' בית יוסף סימן תרע"ג בשם תשובה אשכנזית שלא דומה לספירת העומר משום שאין רצף בין הימים. ולכן  מי שלא הדליק נר מדליק בשאר הימים וממשיך.

 

וא"כ השאלה האם מוסיף והולך יכול להיות טעם בפני עצמו תלוי בשאלה האם כל חנוכה הוא רצף  אחד. וכנ"ל.

 

וע"ע על נר חנוכה אם חובת הבית או חובת הגברא, בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סימן כט שהוכיח שזה חובת  הגברא אפילו אם אין לו בית.