ב"ה
השיעור נמצא ביוטיוב
הלל והודאה בחנוכה
יש מחלוקת בגמרא אם דורשים סמוכים בתורה או לא, במשנה תורה – ספר דברים לכ"ע דורשים סמוכים. דורשי רשומות אומרים שבמשנה תורה לרמב"ם – לכ"א דורשים סמוכים.
סדר הפרקים ברמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה: בפרק ג' ופרק ד' נמצאים הלכות חנוכה, בפרק ג' מתחיל הרמב"ם עם נס הצנחון והנרות, ברכת הנרות, וכל דיני הלל בכל שמנה עשר ימים שגומרים בהם את ההלל.
הרמב"ם פתח את הלכות חנוכה עם שתי הלכות הסטוריות, שלא כתב כעין זה בהלכות מגילה ובשום מקום אחר. והטעם ברור, כיון שלגבי מגילה הרי יש בכתובים את סיפור המגילה, וכן בהלכות אחרות המבוססות על הכתוב. הלכות חנוכה הם רק תורה שבעל פה ולכן הוצרך הרמב"ם לומר את טעם התקנה. אך יש לשאול כמה שאלות על סדר ההלכות ברמב"ם:
א. מדוע הכניס הרמב"ם את ברכות הנרות לפרק ג' ולא לפרק ד' ששם כל דיני הדלקת הנרות?
ב. מדוע "על הניסים" לא הוזכר בכלל ברמב"ם הלכות חנוכה?
ג. מדוע הרמב"ם מכניס את דיני הלל בהלכות חנוכה ולא בהלכות תפילה?
ועוד שתי שאלות:
ד.. מדוע בבריתא "מאי חנוכה" לא הוזכרה תקנת הדלקת נרות?
ה. הלל של חנוכה, האם הוא הלל של "כל פרק ופרק" או הלל של "על כל צרה וצרה" (ע' בגמ' פסחים)?
א.
מצאנו בסוגיה שני סוגי הלל: הלל של מועדים והלל על הנס. ע' פסחים קי"ז ע"א על כל פרק ועל כל צרה.
"והלל זה מי אמרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן."
האם ההלל של חנוכה הוא על הצרה או על היום שנקבע?
ע' רשב"ם על כל פרק, מועדים. ורש"י כתב כל כל צרה כגון חנוכה. אם לרש"י ההלל הוא על הנס.
זה מתאים למה שכתב רש"י כאן בשבת כא ע"ב בבריתא מאי חנוכה:
מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
וכתב רש"י שם:
מאי חנוכה – על איזה נס קבעוה.
…
הכי גרסינן: ועשאום ימים טובים בהלל והודאה – לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה.
אם כן קריאת ההלל היא על הנס של חנוכה, כפי שאלת הגמרא כפרש"י: על איזה נס קבעוה, ולכן קבעו בהלל – על אותו הנס.
אבל צריך עיון לפי מהלך רש"י: מדוע הדלקת הנרות לא הוזכרת בבריתא זו.
פשטות הסוגיה במסכת ערכין מוכיחה שאמירת הלל בחנוכה היא על הנס, ראה ערכין דף י' ע"א-ע"ב:
מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא לא איקרי מועד. ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה דכתיב (ישעיהו ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא משום דרבי אבהו דאמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני, והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר משום ניסא פורים דאיכא ניסא לימא! אמר רבי יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ.
הרי מפורש בגמרא זו: "והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר משום ניסא"
ויש להעיר, שרש"י ורמב"ם נחלקו לגבי על על הניסים, שהרי בבריתא רש"י כאן כותב שתקנו לומר על הניסים בהודאה. ומשמע שעל הניסים זה כמו תקנת ההלל שתקנו לומר בגלל הנס.
אבל ברמב"ם משמע אחרת, שעל הניסים הוא הזכרה מעין המאורע שהוא מדין חובת התפילה ביום מסויים. שהרי הרמב"ם לא הביא את אמירת על הניסים בהלכות חנוכה, אלא בהלכות תפילה ובהלכות ברכות:
רמב"ם הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ב הלכה הי"ג
בחנוכה ובפורים מוסיפין בהודאה על הניסים, שבת שחלה להיות בחנוכה מזכיר על הניסים במוסף כמו שמזכיר בשאר תפלות.
אמנם יש הבדל לענין חזרה למי שלא אמר: ביעלה ויבא חוזר, אבל אם שכח על הניסים אינו חוזר
וכן רמב"ם הל' ברכות פ"ב הלכה ה"ו
בחנוכה ובפורים מוסיף באמצע ברכת הארץ על הנסים כדרך שמוסיף בתפלה…
בהלכות חנוכה זה אולי נמצא רק ברמז, רמב"ם הל' מגילה וחנוכה פ"ד הלכה הי"ב
מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק.
אבל פשטות הרמב"ם הוא שאין מדובר כאן באמירת על הניסים אלא בהודאה על הניסים.
בתוספתא מפורש כדעת הרמב"ם, תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ג הלכה י
כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים בשחרית ובמנחה מתפלל (תפלה קצרה) שמנה עשרה ואו' מעין המורע /המאורע/ אם לא אמ' אין מחזירין אותו וכל שיש בו מוסף כגון ראש חדש וחולו של מועד בשחרית ובמנחה מתפלל שמנה עשרה ואו' קדושת היום בעבודה ר' ליעזר או' בהודייה אם לא אמ' מחזירין אותו.
הרי מפורש שעל הניסים הוא מדין מעין המאורע שחייבים לומר בתפילה של יום זה.
אבל לרש"י, כפי שכתבנו, דין על הניסים נתקן על ההודאה כמ"ש בבריתא "מאי חנוכה", ולא מדין התפילה של היום.
ב.
פשטות דברי הרמב"ם, שגם דין אמירת ההלל אינו הלל מיוחד על נס חנוכה, אלא הוא הלל של מועדים, ע' רמב"ם הל' מגילה וחנוכה פ"ג הלכה ה"ו
ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל.
השגת הראב"ד: אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין. א"א ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי' ל,)
וכן שמעתי מהקלטת שיעור של הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל בשיעור בישיבת מעלה אליהו בתל אביב.
לפי זה עיקר התקנה שקבעו, לדעת הרמב"ם זה שזה יהיה יום של מועד על הנס. וכן משמע בסוגיה בראש השנה יח ע"א הדנה אם בטלה מגילת תענית או לא בטלה:
איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית… מתיב רב כהנא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר. ואמרו להם: צאו והתענו על מה שהתעניתם! – אמר רב יוסף: שאני חנוכה דאיכא מצוה. – אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי, ותיבטל מצותה! אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא.
צם הדיון לגבי הימים של מגילת תענית, מוכיח שתקנת חנוכה עיקרה התקנה על היום ולא רק תקנה לומר הלל ולהדליק נרות.
וכתב הריטב"א ראש השנה יח ע"ב שעיקר התקנה היה יום טוב.
אמר רב יוסף שאני וכו'. וקס"ד דמשום מצוה דידה לא בטלה ואמר ליה אביי ותבטל מצוה דהא עיקר התקנה יום טוב היה, אלא ה"ק שאני חנוכה דמיפרסם ניסא משום דאיכא מצוה, כלומר שע"י המצוה נתפרסם הנס ביום טוב זה ואי אפשר לבטלו.
פשטות הרמב"ם שכל הלל, וגם הלל של חנוכה נתקן מדין שמחה של היום, וכפי שאמר רמב"ם הל' מגילה וחנוכה פ"ג הלכה ה"ג
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.
דהיינו, כיון שימי החנוכה הם ימי שמחה לכן נתחייבו בהלל, וההלל נתקן משום שמחה כמ"ש הרמב"ם.
הרמב"ם הביא את הברייתא בזו הלשון: 'התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה' – היינו 'קבעום ועשאום ימים טובים' דתני בברייתא, ומפרש הרמב"ם דהיינו ימי שמחה [ויש מפרשים אחרת וסוברים שאין מצות שמחה בחנוכה. ואכ"מ] – 'והלל, ומדליקין בהן הנרות' – היינו 'בהלל והודאה' שאומרת הברייתא.
ואם כן לדעת הרמב"ם אמנם לא הושמטה הדלקת הנרות מהברייתא כפי שיוצא מפרוש רש"י, אלא היינו הך דקתני 'הודאה'.
ולפי זה מבואר מדוע הרמב"ם הביא את הברכות בפרק ג' ולא בפרק ד', משום שהתקנה היתה לברך על הנר, ובברכה עצמה יש הודאה, ולכן זה מעניינו של פרק ג' שעוסק ביסוד תקנות חז"ל של הלל והודאה. (ולכאורה נפ"מ למי שהדליק ולא ברך, שיחזור ויברך שעשה ניסים, ואם שלו כבר כבו, יברך ברכת הרואה).
ולפי זה יש גם נפ"מ, לגבי מה ששאל במור וקציעה, מדוע לטור אם לא הדליק מדליק בברכה כל הלילה, והרי לפחות זו מחלוקת בין הרמב"ם ואחרים אם צריך לברך ומדוע מספק מברך. אלא שכיון שהברכה היא חלק מן המצוה, לכן אם צריך לקיים את המצוה, צריך גם לברך.
ג.
לפי זה, לרמב"ם צריך לבאר את מסקנת הבריתא "מאי חנוכה" שסופה שקבעום ימים טובים בהלל והודאה, היינו, שהקביעה היתה שהם ימים טובים, ומשום כך יש אמירת הלל, והודאה, אין הכוונה לאמירת על הניסים, אלא אולי הכוונה היא להדלקת הנרות.
מה שכתבנו שלדעת הרמב"ם פירוש הברייתא שקבעום בהודאה היינו הדלקת נרות, כן מפורש גם בפסקי הריא"ז, שכך הוא מפרש דברי הברייתא 'בהודאה' – בהדלקת הנרות. וז"ל:
מפני מה קבעו חכמים ימי חנוכה לפי שבימי מלכות יון היו מצרין לישראל ביותר וגוזריו עליהן גזירות קשות ונכנסו יונים להיכל וטימאו כל השמן שבהיכל וכשגברו מלכי בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שלשמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום שמונה ימים שגומרים בהן את ההלל ומודים על הנס בהדלקת הנירות ומזכירין אותו בתפלה ואסור להתענו' בהל ואסור להספיד בהן.
לפי הסבר זה ברמב"ם, שקבעו ימים טובים ומשום כך יש בהם דין הלל כמו שאר ימים טובים, בזה מוסבר מדוע נאמר בברייתא "לשנה אחרת": כי בשנה הראשונה אמרו הלל על הנס, וכמו שמבואר בגמ' פסחים קיז ע"א. אלא שהלל על הנס חיובו רק בשנה הראשונה וכמו שכתב הנצי"ב, אבל בשאר ימים לא נמצא בתקנה, ורק החיוב הוא משום שקבעו אותם ימים טובים, ומשום הימים הטובים יש חיוב הלל כמו בכל המועדים.
אם כן יש מחלוקת בין רש"י ובין הרמב"ם אם ההלל בחנוכה דינו כמו הלל של מועדים או כמו הלל שעל הנס
נפ"מ אם ההלל בחנוכה הוא משום הנס או משום גדר ימים טובים: האם נשים יהיו חייבות באמירת הלל בחנוכה: אם החיוב הוא משום הנס, הרי גם הנשים היו באותו הנס, ולכאורה חייבות בהלל כפי שחייבות בהלל בליל פסח. אבל אם החובה היא בגלל גדר ימים טובים, הרי שזו מצוה שהזמן גרמא ונשים יהיו פטורות.
וברמב"ם אכן משמע שנשים פטורות, רמב"ם הל' מגילה וחנוכה פ"ג הלכה הי"ד
הקורא אומר אנא ה' הושיעה נא והן עונין אחריו אנא ה' הושיעה נא, אף על פי שאינו ראש פרק, הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והן עונין [אחריו] אנא ה' הצליחה נא, הוא אומר ברוך הבא וכל העם אומרים בשם ה', ואם היה המקרא את ההלל קטן או עבד או אשה עונה אחריהם מה שהן אומרין מלה מלה בכל ההלל. זה הוא המנהג הראשון ובו ראוי לילך, אבל בזמנים אלו ראיתי בכל המקומות מנהגות משונות בקריאתו ובעניית העם ואין אחד מהם דומה לאחר.
ופשטות הרי מדובר כאן גם בהלל של חנוכה, שהרי ודאי מדובר כאן בהלכות חנוכה גם על הלל בחנוכה, ואם כן אשה אינה יכולה להוציא משום שהיא פטורה, וע"כ משום שהזמן גרמא.
ואם כן, גם מה שכתב הרמב"ם הל' מגילה וחנוכה פ"ג הלכה ה"ד
כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה…
כוונתו רק להדלקה ולא להלל, ולכן אכן לא כתב כל שחייב בקריאת מגילה חייב בהלל, משום שאכן נשים פטורות מהלל.
אם כן נחלקו רש"י ותוספות גם לגבי על הניסים, אם ניתן בגלל פרסומי ניסא, או שנתקן משום חובה לומר בתפילה מעין המאורע.
וכן נחלקו לגבי הלל, לרש"י הלל הוא על הנס, ואילו לרמב"ם הלל הוא מדין החובה לומר הלל בימים טובים.
ויש להוסיף לשיטת רש"י: כיון שאמירת ההלל היא על הנס, הרי שהיא דומה לאמירת ההלל בליל פסח, וזו נקראת שירה, ע' בגמ' ערכין המובאת לעיל. ויש לומר שהלל שנתקן על הנס גדרו הוא שירה. ואם כן גם הלל של חנוכה יהיה דינו כשירה.
בר"ן חילק בין ההלל של המועדים והלל של ליל פסח, ר"ן (על הרי"ף) פסחים כו ע"ב:
אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו' לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אלו דברי הגאון ז"ל.
הרי שהלל בליל פסח הוא גדר שירה ולא קריאת הלל כמו כל המועדות שהם בגדר של קריאה, ולכן יש לומר שגם הלל בחנוכה דומה לזה, אף שאותו אומרים בברכה, שהוא בגדר שירה כיון ששניהם הם על הנס (ע' חידושי הגרי"ז על הרמב"ם), ואם כן, הלל שנאמר על נס הוא נקרא שירה.
על פי הנ"ל, לדעת הרמב"ם הדלקת הנר היא גדר של הודאה על הנס. כפי שבארנו את הברייתא שעשאום ימים טובים בהלל והודאה, היינו הודאה על ידי הדלקת הנרות, ולא רק ענין של פרסומי ניסא. על פי זה באר הרב עוזר אריאב, מדוע הרמב"ם הביא את הברכות בתחילת ההלכות בפרק ג' הלכה ד':
כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה והמדליק אותה בלילה הראשון מברך שלש ברכות ואלו הן: בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר שלחנוכה בא"י אל' מ"ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בא"י אל' מ"ה שהחיינו וקיימ' והגי' לזמן הזה, וכל הרואה אותה ולא בירך מברך שתים, שעשה נסים לאבותינו ושהחיינו, ובשאר הלילות המדליק מברך שתים והרואה מברך אחת שאין מברכין שהחיינו אלא בלילה הראשון.
לאחר מכן עובר לדיני הלל, ואילו דיני הדלקת נרות נמצאים בפרק ד'. מדוע הרמב"ם הפריד והקדים את הברכות לפני הלכות הנרות?
אלא שאם הדלקת נרות הם גדר של הודאה על הנס, הרי שזה משום הברכות שמברך על הנרות, ואם גדר הברכות הוא ההודאה על הנס, מובן מדוע מביא הרמב"ם את דיני הברכות לאחר שכתב שהתקינו את ימים אלו ימי שמחה והלל, והדלקת הנרות והברכות עליהם.
על פי זה יישב בחידושי הגרי"ז על הרמב"ם את השגת הראב"ד על רמב"ם הל' מגילה וחנוכה פ"ג הלכה ה"ו:
ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל.
השגת הראב"ד/ אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין. א"א ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי' ל, כט).
המגיד משנה מיישב את דעת הרמב"ם ואומר שגם לרמב"ם אכן יש הלל שהוא מדברי קבלה, וזה הלל על נס, אבל יש הלל שהוא בגדר מצות קריאת ההלל, וזה הלל של מועדים שהוא מדברי סופרים:
והר"א ז"ל כתב בהשגות א"א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ע"כ. ובאמת שבפרק ערבי פסחים (דף קי"ז) אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלין ממנה אבל לאמרו בימים קבועין מדבריהם הוא ואף על פי שהביאו בערכין (דף י':) אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון, זה דעת רבינו והוא הנראה:
זה לא מתאים למה שכתב הרשב"ם שעל כל פרק ופרק זה המועדים, וזה מבואר שם שהוא תקנת הנביאים. ואם כן צריך עיון מאי שנא על הנס מהלל על המועדים.
הגרי"ז על הרמב"ם מיישב על פי דברי רב האי גאון שהביא הר"ן שהבאנו לעיל. וכתב הגרי"ז:
הרי דהלל תרי דיני איתנהו ביה, דיש הלל שדינו שאומרים אותו בתורת שירה, כמו הלל של לילי פסחים דהפסח טעון הלל באכילתו, ודינו שנאמר בתורת שירה ולא בתורת קורין, כמש"כ רב האי גאון ז"ל, והלל זה לא נתקנה בו ברכה, ועוד איכא דין מסויים של קריאת הלל שהוא מצוה מד"ס בי"ח ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל ודינו הוא דין קריאה ולא דין אמירת שירה ונתקנה עליו ברכה כמו על כל מצוה שמדברי סופרים.
ולפי"ז הרי יש לומר דהקרא דהשיר יהיה לכם כל עיקרו לא מיירי אלא מהלל של שירה בלב, דהרי כתיב ביה כליל התקדש חג דהיינו הלל של ליל פסח של עצמו הוא רק הלל של שירה, ולא הלל של קריאה, וזהו דהוי מדברי קבלה, אבל הרמב"ם הרי מיירי הכא מדין מצות קריאת ההלל בי"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, דהיינו הלל של קריאה ונתקנה בו ברכה כמבואר להדיא בדבברי הרמב"ם דמזה ההלל הוא דקמיירי, וזה לא הוזכר כלל בהפסוק דהשיר יהיה לכם וכל עיקר מצותו לענינו הוא קרק מדבריהם בלבד, אבל מדברי קבלה אין לנו רק הלל שאומרים אותו בתורת שירה כמו הלל של לילי פסחים ולא זולת זה.