ב"ה
בעניין טו בשבט
המשנה בתחילת מסכת ראש השנה מביאה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל אם ראש השנה לאילן הוא באחד בשבט או בט"ו בשבט:
ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו.
הנפ"מ מראש השנה לאילן היא לענין תרומה של פרות שנה זו על חברתה וכן לענין שנות מעשר.
הרמב"ם בהלכות תרומה פרק ה הלכה יא כתב:
אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו; ואם תרם, אינה תרומה, שנאמר "שנה שנה" (דברים יד,כב).
ובהלכה יד כתב :
ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא באה השמש, וחזר וליקט אחר שבאה השמש אין תורמין מזה על זה: שזה חדש, וזה ישן. וכן אם ליקט אתרוג בערב חמישה עשר בשבט עד שלא באה השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבאה השמש אין תורמין מזה על זה: מפני שאחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וירקות וקטנייות, וחמישה עשר בשבט ראש השנה למעשרות האילן.
בהלכות מעשר שני פרק א הלכה ד כתב:
וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של שלישית אף על פי שנגמרו ונאספו אחרי כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של רביעית אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני; ואם באו לעונת המעשרות אחר חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא. ]ג[ והחרובין אף על פי שחנטו פירותיהן קודם חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא: הואיל ומעשרותיהן מדברי סופרים.
כל זה לענין מעשרות, אבל לענין ערלה מובא במשנה הנ"ל שאחד בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה. ובלשונו של הרמב"ם הלכות מעשר שני פרק ט' הלכה ח: "באחד בתשרי ראש השנה לערלה ורבעי".
אף על פי כן אנו מוצאים שיש נפ"מ מט"ו בשבט גם לענין ערלה, לענין סיום שני הערלה. שנת ערלה נגמרת לאחר טו בשבט ואז מתחילה שנת נטע רבעי, כפי שיתבאר. ואם כן יש לשאול, הרי ט"ו בשבט הוא אכן גם ראש השנה לערלה, ולמה מנו דוקא את אחד בתשרי שנוגע לתחילת הערלה?
יש לומר שטעם ההבדל הוא משום שמדוייק מלשון המשנה שאחד בתשרי הוא ראש השנה "לנטיעה". והרי זה נכון מיד כשנוטעים שאז היא נקראת "נטיעה". אבל בסוף שנות הערלה הרי הוא אילן, ואז הרי ראש השנה לאילן הוא ט"ו בשבט. וכן משמע ברש"י על הגמ' י' ע"א, שאומרת:
ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי מנא הני מילי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דרבי ינאי אמר קרא (ויקרא יט) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי
וכתב רש"י ד"ה ופירות:
ופירות נטיעה זו אסורים כו' – ואף על פי שאמרנו עלתה לו שנה אם חנטו בה פירות לאחר ראש השנה של שנה (שלישית) [רביעית] מיד – עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה, שאף על פי שראש השנה תשרי לנטיעה – חמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן, וזו כבר נעשית אילן, לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד חמשה עשר בשבט, אבל משם ולהלן, אם יחנטו בה פירות – דין רבעי עליהם לאכול בירושלים, ובחמשה עשר לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החנוטים בה מכאן ואילך, לכך הועילו לה שלושים שלפני ראש השנה, שממהר התירה מחמשה עשר בשבט ועד ראש השנה.
וכן כתבו התוס' שם ד"ה ופירות "דנהי דלנטיעה ר"ה תשרי לענין ערלה לאילן מיהא ט"ו בשבט".
ועל פי זה יש להבין גם את המקור של ט"ו בשבט. בגמ' י"ד ע"א מובא בגמ' רק "מאי טעמא" לט"ו בשבט, אבל לא מקור:
באחד בשבט ראש השנה לאילן מאי טעמא אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה מבחוץ מאי קאמר הכי קאמר אף על פי שרוב תקופה מבחוץ הואיל ויצאו רוב גשמי שנה.
וע' טורי אבן שכתב שהמקור הוא הדרשה שמובאת בגמ' ר"ה י' ע"א: "מנא הני מילי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דרבי ינאי אמר קרא (ויקרא יט) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי."
ולפי זה מקור זמן ט"ו בשבט לענין מעשר הוא בפסוק על ערלה. ואם כן יש להבין מדוע שואלת הגמ' "מאי טעמא", הרי זה נלמד מפסוק. אבל יש לומר שלולא הסברא לא הייתי מדמה מעשר לערלה. והיות שיש סברא הרי ששניהם שוים.
ביאור הסברא שט"ו בשבט הוא ראש השנה, יועיל לנו להבנת מחלוקת הראשונים לגבי ערלה: בגמרא שהבאנו לעיל הטעם הוא משום שיצאו רוב גשמי שנה ועדיין תקופה מבחוץ. ופירש רש"י שם: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה – שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ועדיין רוב תקופת טבת מבחוץ – עדיין רוב התקופה לבוא."
אבל הירושלמי יש שתי דעות בטעם טו בשבט:
ר' זעירה רבי אילא רבי לעזר בשם רבי הושעיה חד אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ וחרונה אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דא"ר יסא ר' אילא רבי לעזר בשם רבי הושעיה כבר יצא רוב גשמי השנה כולה וכבר רוב התקופה מבחוץ הוי רבי זעירה דו אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעבר מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה.
וע' תוס' ד"ה באחד בשבט שכתב על טעם הבבלי שיצאו רוב גשמי שנה, שהוא משום שכל החנוטים קודם זמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי. לדעת התוספות הפירוש השני בירושלמי הוא חלק מן הטעם הראשון שמובא בבבלי. אבל בירושלמי כאמור זו מחלוקת בין שני הטעמים ולא אותו טעם. וביאר בטורי אבן בר"ה כאן שביאור המחלוקת הוא האם ראש השנה האמיתי הוא א' תשרי, ולכן בט"ו בשבט ראש השנה משום שמה שצמח עד טו בשבט הרי צמח על גשמי שנה שעברה, ומה שחנט לאחר טו בשבט קיבל את מימי השנה הנוכחית. ואם כן האמת היא שא' תשרי הוא הזמן. או כפירוש השני שהזמן האמיתי הוא טו בשבט והוא הוא ראש השנה משום שיצאו רוב גשמי שנה.
ועל פי זה יש להבין את מחלוקת הראשונים לגבי הגדרת שנות הערלה. דעת הרמב"ם שרק בשנה שהקלנו בתחילתה אנו מחמירים בסופה. ע' פרק ט' הלכות מעשר שני הלכות ח-יב. כלומר, בשנה שהקלנו להחשיב בה שלשים יום כשנה. אבל אם נטע מטו באב והלאה (שאין לאחר שבועיים קליטה, חודש שלם) זמן הערלה הוא שלש שנים מראש השנה עד ראש השנה של תחילת השנה הרביעית ואין צריך להמתין עד טו בשבט. אבל לדעת הרז"ה בגמ' שם בכל אופן צריך לחכות עד ט"ו בשבט.
וכתב הר"ן מובא בבית יוסף רצ"ד:
וכתב הר"ן (ב: ד"ה והא דאמרינן) והא דאמרינן ופירות נטיעה זו אסורים עד חמשה עשר בשבט איכא מאן דאמר דדוקא נטיעה שהקלנו עליה בתחלתה שעלו לה שלשים יום לשנה תמימה ולפיכך מחמרינן עליה בסופה להמשיך שנתה עד חמשה עשר בשבט שהוא ראש השנה לאילן והיינו דאמר פירות נטיעה זו דמשמע דוקא זו וכן דעת הרמב"ם בפרק תשיעי מהלכות מעשר שני ונטע רבעי (ה"ט – יא) אבל הרז"ה (שם י.) כתב שכך הדין בכל נטיעה ואפילו באותה שלא הקלנו עליה בתחלתה וכי קאמר ופירות נטיעה זו היינו לומר שהנטיעה שהיא גורמת לה איסור ערלה היא מושכתה עד חמשה עשר בשבט ופלוגתא היא בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ב) והכי מסתברא משום דהא מילתא בטעמא תלייא ולא משום חומרא בעלמא והיינו טעמא דמילתא דכיון דאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה (ר"ה יד.) וכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט היינו מחמת יניקת מים שלפני ראש השנה ומאותה יניקה חנטו פירות הללו ולפיכך הרי הן כאילו חנטו קודם תשרי דחנטה זו משרף שלפני תשרי הוא וכיון דהיינו טעמא דמילתא ליכא לאיפלוגי בין נטעה שלשים יום לפני ראש השנה או פחות מכן עכ"ל. ומדברי הראב"ד (השגות שם) נראה שהוא סובר כדברי הרמב"ם. והרא"ש כתב בהלכות ערלה (סי' ט) דמתוך לשון רש"י (י. ד"ה ופירות) משמע קצת כדברי הרמב"ם ושהרז"ה חלוק בדבר ושבירושלמי איכא פלוגתא בהני תרי פירושי ולא הכריע הוא ז"ל כאחד מן הפירושים ורבינו סתם דבריו כדברי הרז"ה. וכתב הרא"ש בהלכות ערלה (שם) (והביאו התא"ו (ננ"א) ]נכ"א[ (ח"ב, קעז ע"ב)) ויראה דהאידנא אין חנטה בשום אילן קודם ט"ו בשבט ולכך אין נזהרין בערלה אלא ג' שנים עכ"ל:
וע' רמב"ם וראב"ד בפרק ט' הלכות מעשר שני ובלשונו של הרז"ה על הרי"ף בריש ראש השנה. מחלוקתם היא במשמעות הגמ' בר"ה:
ופירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי. מנא הני מילי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ומטו בה משמיה דרבי ינאי אמר קרא (ויקרא יט) ובשנה הרביעית ובשנה החמישית פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי.
האם "נטיעה זו" הכונה נטיעה שדובר עליה קודם שמקילים עליה של' יום בשנה נחשבת שנה או שהכוונה לכל נטיעה של ערלה.
ואם כן המחלוקת תלויה באמור לעיל: אם ראש השנה הוא ט"ו בשבט בגלל טעם של גשמי שנה, הרי האמת היא שראש השנה הוא א' תשרי, ובסברא זו אין לחלק בין באופני הערלה השונים ובכל מקרה שנת הערלה מתסיימת בט"ו בשבט. אבל אם זה גדר אחר שט"ו בשבט יש לו טעם לעצמו, אם כן הלימוד בגמ' בר"ה יתכן שהוא רק לשנה שהקלתי בתחילתה ולא לשנה אחרת שנמנה אותה עד ראש השנה.
וע' בירושלמי ו' ע"ב הנ"ל בתחילת העמוד מחלוקת לגבי השאלה באיזו ערלה צריך לחכות עד ט"ו בשבט, וע' ר"ן שכתב שזו מחלוקת. אבל ע' כסף משנה בהלכה י' שכתב שאין זו מחלוקת וע' גר"א בסימן רצ"ד אות יג.
ועל פי הדברים הנ"ל ניתן להבין את שינוי הרמב"ם מלשון המשנה: במשנה כתוב שבאחד בתשרי ראש השנה לנטיעה. אבל הרמב"ם כתב שבאחד בתשרי ראש השנה לערלה. וההבדל הוא כפי שאמרנו, משום שלדעת הרמב"ם אין הבדל בין ערלה למעשר שזו נטיעה וזה אילן, שהרי אם כן בכל מקרה היה צריך להיות ראש השנה שלו ט"ו בשבט. אלא זה ראש השנה לערלה, ובעצם גם בסוף הערלה ראש השנה הוא תשרי, מלבד מקרה אחד שמחמירים שצריך לחכות עד ט"ו בשבט משום שהקלנו עליה בתחילתה.
היוצא מן הכלל הוא האתרוג שאומרת הגמ' בקידושין שהוא כירק לגבי שנות מעשר והולכים בו לאחר לקיטה. ואומרת הגמרא בקידושין שהטעם שאתרוג הוא יוצא מן הכלל משום "דדרכיה דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו". ולכן הולכים בו לאחר לקיטה, אם נלקט קודם ט"ו בשבט הוא כשנה שעברה ואם נלקט לאחר טו בשבט דינו כשנה הבאה, ולא אחר חנטה כשאר האילנות.
האם פרי הדר נחשב גם הוא כאתרוג (שהרי הוא ג"כ ניזון על מי השקאה, או שונה משאר פרי הדר משום שיש בו פירות כל השנה, דר באילנו משנה לשנה) בדבר זה יש מחלוקת בין הפוסקים, במשפט כהן (סימן נא) ובשם החזו"א (שביעית ז' ס"ק טז וע' חזו"א כלאים ג' ס"ק ז') ללכת לחומרא ולהפריש שני מעשרות. אבל במנחת שלמה סי' נא כתב הגרש"ז אוירבך:
"לימון – האם דינו כאתרוג לענין לימון עיין בר"ש סיריליאו דף קנ"א שסובר דדינו כאתרוג, אך נלענ"ד דכיון שהפרי הזה כבר היה ידוע ונפוץ בזמן הרמב"ם שהרי באגרת הרפואה אשר לו הזכירו פעמים רבות, וגם בהקדמת הרמב"ם לס' טהרות בד"ה ובטומאת משקין, ואעפי"כ כתב בפ"א ממעשר שני ה"ה דבפירות האילן הולכין אחר הלקיטה רק באתרוג בלבד, ומזה ששינה מלשון הגמ' והוסיף תיבת "בלבד" משמע שבלימון הולכין אחר חנטה ולא אחר לקיטה כאתרוג".
ולכן לדעתו רק האתרוג כירק לענין זה ולא שאר פירות הדר.