לימון – תרומות ומעשרות

ב"ה

 

לשאלת הפרשת תרומות ומעשרות בעץ הלימון

 

א

עץ הלימון שבחצרינו, ספק נטע רבעי וספק מעשר שני בגלל שלפני שלש וחצי שנים הוציאו אותו מהאדמה בגוש שלא נודע מה גודלו^[1] והחזירו אותו, ולכן ספק אם נתחייב בערלה מחדש או לא. לכן אני מחלל את נטע רבעי בלא ברכה. אם זה נטע רבעי זה פטור ממעשרות. והפרשה נוספת של מעשרות של שנה שניה מספק שמא זה לא רבעי כיון שהגוש היה גדול מספיק שהעץ יכול היה לחיות ממנו.

 

אלא שנוסף לבעיה זו שהיא הקלה (מלבד אבדן שנות ערלה מחודשות) יש בעץ זה בעיות מיוחדות: עץ לימון זה הוא עץ שנותן פרי רוב השנה ויש חנטה כל הזמן. בטו בשבט יש על העץ פירות גמורים ופירות שחנטו לפני טו בשבט, והם יתערבו עם פירות שיחנטו אחרי טו בשבט. בעיה זו קיימת ברוב השנים גם בשסק, זמן גידול הפרי הוא 3-4 חודשים לערך, כלומר שתחילת היווצרות הפרי היתה בערך באמצע חודש שבט.

 

ולכאורה אין אפשרות להפריש תרומות ומעשרות כיון שחלק משנה זו וחלק משנה אחרת, חלק מעשר שני וחלק מעשר עני. בעיה אחרונה זו של תערובת מעשר שני ומעשר עני ניתנת לפתרון בקלות, כיון שאפשר להפריש את שני המעשרות. אבל לגבי שנות המעשר הרי גם בדיעבד לא מועילה הפרשה משנה זו על שנה אחרת גם לא של תרומה ומעשר ראשון ע' רמב"ם הלכות תרומה פרק ה הלכה יא כתב:

אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו; ואם תרם, אינה תרומה, שנאמר "שנה שנה" (דברים יד,כב).

ובהלכה יד כתב :

ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא באה השמש, וחזר וליקט אחר שבאה השמש אין תורמין מזה על זה: שזה חדש, וזה ישן. וכן אם ליקט אתרוג בערב חמישה עשר בשבט עד שלא באה השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבאה השמש אין תורמין מזה על זה: מפני שאחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וירקות וקטנייות, וחמישה עשר בשבט ראש השנה למעשרות האילן.

בהלכות מעשר שני פרק א הלכה ד כתב:

וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של שלישית אף על פי שנגמרו ונאספו אחרי כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם חמישה עשר בשבט של רביעית אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני; ואם באו לעונת המעשרות אחר חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא. ]ג[ והחרובין אף על פי שחנטו פירותיהן קודם חמישה עשר בשבט, מתעשרין להבא: הואיל ומעשרותיהן מדברי סופרים.

 

ואם כן איך ניתן להפריש תרומות ומעשרות?

 

האפשרויות על פי משפטי ארץ, ע' פרק ח' סימן ז' עמ' 123, דרך ראשונה להפריש מכל פרי ופרי שעור תרומה גדולה ומעשר. ומעשר שני ומעשר עני ניתן להפריש בצד צפרון ודרום של הפירות משנה שניה ושנה שלישית. דרך שניה היא להביא טבל ממקום אחר ולהפריש ממנו עליהם.

 

שתי הדרכים אינם מעשיות אצלי, כיון שלחתוך ולפתוח כל פרי שמורידים זה גורם שהפרי לא מחזיק הרבה זמן מעמד. ולמצא טבל ממש גם זה לא פשוט.

 

ב

אפשרות נוספת, שמבחינתי ניתן ליישמה: להפקיר את הפירות כדי שיהיו פטורים ממעשר. השאלה שצריך לברר היא האם ניתן להפקיר את הפירות לאחר שהפירות כבר הגיעו לעונת המעשרות. אם אי אפשר, הרי הפתרון הזה אינו מעשי כיון שיש על העץ פירות גמורים ופירות שכבר חנטו לפני טו בשבט, ולכן ההפקר בהם לא יפטור, ושוב יהיו על העץ פירות שחייבים ופירות שפטורים.

 

לגבי הקדש שפוטר ממעשר כתב הרמב"ם מעשר פרק ב' הלכה ח':

המקדיש פירותיו כשהן מחוברין עד שלא באו לעונת המעשר ופדאן ואחר שפדאן הגיעו חייבין במעשר, ואם באו לעונת המעשרות והם ביד הגזבר ואחר כך פדאן פטורין.

 

לכאורה גם הפקר שפוטר ממעשר צריך להיות הפקר בזמן שהגיע לעונת מעשרות. אבל אם בזמן חיוב מעשרות לא היה הפקר, אין ההפקר פוטר. אבל כתבו החזון איש, שביעית ב' ס"ק ג', וכן בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם הלכות בכורים פרק ח' הלכה ו' מב"ק כח ע"א, ששונה פטור מעשר מפטור של הקדש:

המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר.

ואם כן ברור שאף שזה לא היה הפקר בזמן חיוב המעשרות, שהרי רק עכשיו כשזה כבר גמור הועא מפקיר ובכל זאת חייב במעשר. ואם כן שונה דין ההפקר מדין המעשר (וע' משפטי ארץ מעשרות פרק ה' הערה א' אבל כתב שם שאם זכה בו אחר במחובר והמשיך לגדול, מה שגדל לאחר שזכה חייב במעשר).

 

ואם כן אוכל להפקיר את הלימונים כדי לפוטרם ממעשרות.

 

 

ג

אבל קיימת אפשרות נוספת: לעשות מיץ מהלימונים ואז הם מעורבים היטב ואז ניתן להפריש ביחד. אלא שכאן עומדת השאלה האם בכלל ניתן להפריש מעשרות ממיץ. ע' פסחים כד ע"ב לגבי מה שאומרת הגמרא שכל האיסורים אין חייבים עליהם אלא כדרך הנאתן:

אמר רבי זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד ואילו מתותים תאנים ורמונים לא מאי טעמא לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן אמר ליה אביי בשלמא אי אשמעינן פרי גופא דלא קאכיל ליה דרך הנאתו  שפיר אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא.

ולפי זה יתכן שאין אפשרות להפריש ממיץ כיון שאין זה פרי. אבל לכאורה אם אין זה פרי, האם ישאר טבל כיון שזה זיעה בעלמא. ומסתבר שבזה יש להחמיר כיון שנוצר מטבל הרי נשאר באיסורו. ואם כן לא תהיה אפשרות להפריש.

 

וכתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק י' הלכה כב:

הטבל והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקין היוצאין מפירותיהן אסורים כמותן ואין לוקין עליהן, חוץ מיין ושמן של ערלה ויין של כלאי הכרם שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתים ועל הענבים שלהן.

ובזה נחלקו האחרונים: דעת הכסף משנה שאיסור משקין היוצאים הוא מדרבנן. אבל דעת הרבה אחרונים, וכן מפורש בספר החינוך מצוה רפ"ד שגם משקים היוצאים משאר פירות אסורים מן התורה אלא שאין לוקים עליהם:

ומשקין היוצאין מפירות שהן טבל אסורין כמותן, ומכל מקום, אע"פ שהן אסורין מן התורה אין חיוב המלקות על המשקין אלא על גוף הפירות, חוץ מיין ושמן שלוקין עליהן כדרך שלוקין על הזיתים והענבים, והטעם לפי הדומה מפני שעיקרן של אותן פירות למשקין הוא לבריות.

אלא שבין אם זה מן התורה או מדרבנן, הרי זה חייב בתרומות ומעשרות. ואם כן ניתן לעשות מיץ ולערב ואז להפריש את שני המעשרות, גם של שנה זו וגם של שנה הבאה בבת אחת, משום שודאי מעורב באופן יחסי ושווה.

 

אמנם עיין בהערה במשפטי ארץ מעשרות פרק א' סעיף ד' הערה ט' שכתב שם הגרי"ז מבריסק שאין להפריש מיץ ואין לו תקנה. אבל גם החזון איש וגם הגרש"ז אוירבך כתבו שגם לדעת הסוברים שחיוב המיץ הוא מדרבנן ניתן להפריש תרומות ומעשרות מהם.

 

ד

שאלה נוספת היא בכלל מהי חנטה בלימון. וכתב הרב יואל פרידמן באמונת עתיך גליון 14:

"ומצאנו בענין זה שתי שיטות עיקריות בראשונים:

1.      כשעלי הכותרת של הפרח נובלים והפרי מתחיל לבצבץ (וכן סוברים רש"י מנחות טו ע"ה ד"ה סמדר), מאירי (ר"ה ב ע"א ד"ה בא' בשבט). ועי' שבת הארץ עם תוספת שבת (פ"ד ה"ט הערה 6).

2.      הרמב"ם (הל' מע"ש פ"ב ה"ד) כתב שהשלב הקובע הוא עונת המעשרות, דהיינו, השלב בו הפרי ראוי למאכל בשעת הדחק, כאשר הפרי מתחיל להיות בשל (ועי' שבת הארץ שם).

 

בשו"ע (סי' שלא סעי' קכה) פסק כדעת הרמב"ם וכ"כ ערוך השלחן (סי' כג סעי' ב,ז). ובשו"ת משפט כהן (סי' ג) כתב שאפשר לסמוך על דעת הרמב"ם לקולא במקום הפסד מרובה, וכן דעת החזו"א (שביעית סי' ז ס"ק יב). ולכן היה נראה לענ"ד שאפשר להקל בכל הלימונים שהתחילו להיות בשלים בשנה השמינית להחשיבם כפירות השנה השמינית."

 

וכתב לו הרב ישראלי: "קבלתי מכתבך בענין הלימונים. מסכים למה שכתבת, שיש לראות את החנטות בזמן הגעה לעונת המעשרות" ואם כן הרי זה שליש גידול, וכדעת הרמב"ם ולכן יש אצלי הרבה תערובת של שנה שניה ושנה שלישית.

 

ה

ועוד שאלה האם בלימון צריך ללכת אחר לקיטה כמו באתרוג. בכל הפירות הולכים אחר חנטה, אם חנטו לפני טו בשבט מתעשרין לשעבר ואם לאחר טו בשבט מתעשרים כשנה הבאה. היוצא מן הכלל הוא האתרוג שאומרת הגמ' בקידושין שהוא כירק לגבי שנות מעשר והולכים בו לאחר לקיטה.

 

משנה ביכורים פרק ב' משנה ו':

אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ולירק בדרך אחד שוה לאילן בערלה וברבעי ובשביעית ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עשורו דברי רבן גמליאל רבי אליעזר אומר שוה לאילן בכל דבר:

 

ופרש"י בקידושין ב' ע"א:

ולירק בדרך אחד – שבשעת לקיטתו עישורו שאין הולכין בו לענין מעשרות אחר חנטה כשאר אילנות אלא אחר שנה שנלקט בו כירק כדמפרש טעמיה לקמן, המעשרות משתנות כסדר השנים שנה ראשונה של שמיטה מעשר ראשון ושני וכן בשניה אבל שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ואם חנט בשניה ונלקט בשלישית בשאר אילנות אחר חנטה ובאתרוג אחר לקיטה כירק.

ובעמוד ב' על הגמרא שאומרת: "דדרכיה דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו", כותב רש"י:

מפני שדרכו ליגדל על כל המים – שמשקין אותו במים שאובין כירק דהיינו טעמא דירק כדאמר בר"ה (דף יד) גורן ויקב כתיב גבי מעשר כדגן מן הגורן כו' מה גורן ויקב מיוחדין שגדלין על רוב מים דהיינו גשמים ומתעשרין אחרי השנה שעברה כדאמרינן בר"ה (דף יב:) דאזלינן בתר שנה שהביאו שליש בה ולא אחר לקיטתו וילפינן לה מקראי אף כל שגדלין על רוב מים דהיינו אילנות מתעשרין לשעבר ואע"ג דמעשר דידהו דרבנן הוא אסמכינהו אקראי יצאו ירקות שגדלין על כל מים מתעשר לשנה הבאה.

 

האם פרי הדר נחשב גם הוא כאתרוג (שהרי הוא ג"כ ניזון על מי השקאה, או שונה משאר פרי הדר משום שיש בו פירות כל השנה, דר באילנו משנה לשנה) בדבר זה יש מחלוקת בין הפוסקים, במשפט כהן (סימן נא) ובשם החזו"א (שביעית ז' ס"ק טז וע' חזו"א כלאים ג' ס"ק ז'. עי' באורך שבת הארץ פ"ד הי"ב אות ט) ללכת לחומרא ולהפריש שני מעשרות. אבל במנחת שלמה סי' נא כתב הגרש"ז אוירבך:

"לימון – האם דינו כאתרוג לענין לימון עיין בר"ש סיריליאו דף קנ"א שסובר דדינו כאתרוג, אך נלענ"ד דכיון שהפרי הזה כבר היה ידוע ונפוץ בזמן הרמב"ם שהרי באגרת הרפואה אשר לו הזכירו פעמים רבות, וגם בהקדמת הרמב"ם לס' טהרות בד"ה ובטומאת משקין, ואעפי"כ כתב בפ"א ממעשר שני ה"ה דבפירות האילן הולכין אחר הלקיטה רק באתרוג בלבד, ומזה ששינה מלשון הגמ' והוסיף תיבת "בלבד" משמע שבלימון הולכין אחר חנטה ולא אחר לקיטה כאתרוג".

וז"ל הרמב"ם בהלכות מעשר פרק א' הלכה ה':

וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית, כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני אע"פ שנגמרה בשנייה וכן אם נלקט ברביעית קודם ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני, נלקט ברביעית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מע"ש.

ולכן לדעתו רק האתרוג כירק לענין זה ולא שאר פירות הדר.

 

באשר לסיבות של קביעות טו בשבט ע' בשעור נוסף שעסקנו בזה.

 

וע"ע במשנה מכשירין פ"ב משנה יא שהולכים אחר הרוב:

פירות שניה שרבו על של שלישית ושל שלישית על של רביעית ושל רביעית על של חמישית ושל חמישית על של ששית ושל ששית על של שביעית ושל שביעית על של מוצאי שביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר:

 

וע' חוות בנימין סימן ד' ס"ק ג':

ג. פירות שחלקם חונטים לפני ט"ו בשבט וחלקם אחריו

הגמ' בר"ה (דף י"ג-י"ד) מביאה את הכרעת שמואל בענין הפירות שזמן המעשר שלהם לא ניתן להקבע בבירור בהלכה: "הכל הולך אחר גמר הפרי".

והתוס' (שם ד"ה אחר), התקשו והניחו בקושיא, דפוסק דלא כמאן. והנה גם הרמב"ם (פ"א ממע"ש ה"ח) פסק כמותו. ואם כי הראב"ד השיג עליו, לשם מה צריך ערבוב כל הפרי יחד, מ"מ הערבוב לא מפריע גם לדעתו, ונראה שבזה נקטינן כמ"ש רש"ש שצובר גורנו, ושמואל שאמר הלכה כרש"ש, אינו שולל גם את הערבוב הזה, אולי כדי גם לעשות זאת לעוד ספק, שכן באמרנו "אין בילה" הרי לא אמרנו אלא שהדבר לא ברור, ומ"מ מידי ספק לא יצא.

והמחוור הוא כמש"כ הרדב"ז (שם) בסוף דבריו, דשמואל הסומך על קבלה מרבותיו שכל כה"ג מתחשבים עם גמר הפרי, ומ"מ לא נשלל מ"ש שמואל דהלכה כרש"ש. ע"כ נוקטים גם בפעולת הערבוב, אך העיקר הוא, שגמר הפרי הוא המהווה ג"כ יסוד נוסף. וא"כ ניתן לומר שגם דעת רש"ש היא ולא סמך רק על הבילה, אלא צירף שני הדברים גם יחד.

ומכאן לימוד לכל מקרה מסוג זה, שהערבוב בא דרך הגידול והצמיחה ואינו ענין למקרה שנתערבו שני מיני פירות, שאז יש לדון בדין תערובת וביטולה. לזאת נ"פ, שבכל הפירות שנופל עליהם ספק מסוג זה, יש לערבב את הפירות ולהפריש מיניה וביה כפסק הרמב"ם.