ב"ה ו' בתשרי התש"ס/ תשרי תשס"ג
היחס שבין העבודה בלבן והעבודה בזהב
ביום הכפורים שני סוגי העבודות: השייכות לכל מועד והם בפרשת פנחס. וסדר עבודת יום הכפורים. סדר הקרבנות השייכים לכל חג, מפורטים בהלכות תמידים ומוספים
וברמב"ם הלכות תמידים ומוספים פ"י ה"א-ב, לשם מה הלכה ב' על שעיר המשתלח, בהלכות תמידים ומוספים ? תירוץ: הרי גם בפסוק בפנחס: "מלבד חטאת הכפורים".
העבודות השייכות לכל יום נעשות בבגדי זהב והשייכות ליום הכפורים נעשות בבגדי לבן. ע' רמב"ם הלכות עבודת יום הכפורים פרק ב'.
כל עבודות היום כשרות רק בכהן גדול: ע' רמב"ם פ"א הלכה ב'
ע' רמב"ם בספר המצות מ"ע מח, להקריב מוסף ביום עשירי מתשרי ומ"ע מ"ט היא עשית סדר העבודה.
"מצוה מח – היא שצונו להקריב קרבן מוסף ביום עשירי מתשרי והוא אמרו ית' ובעשור לחדש השביעי וגו' והקרבתם עולה לה' ריח ניחוח" "מצוה מט – היא שצונו לעשות עבודת היום כלומר כלל הקרבנות והוידוין המתוקנין ביום צום כפור כדי שיכופר בהם כל העונות כמו שבא בכתוב והיא החוקה בכללה הכתובה באחרי מות וראיה היות הכלל כלו מצוה אחת אמרם בסוף פ"ה מכפורים כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם במסכת המחוברת לה והיא מסכת יומא"
אם כן אלו שתי מצות. וכל הנעשה בלבן הוא מצוה אחת והנעשה בזהב הוא מצוה אחרת.
הטעם שכל עבודת יום הכפורים נמנית באחת, כתב רמב"ם משום שאמרו שכל מעשה יום הכפורים האמור על הסד אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום.
וביאור הראיה על פי מה שכתב הרמב"ם בשורשים לספר המצות, שורש יא שכל שחלקי המצוה מערבים נמנה במצוה אחת:
פעמים יהיה הצווי האחד שהוא מצוה אחת ויש לה חלקים רבים כמו מצות לולב שהיא ארבע מינים הנה לא נאמר כי פרי עץ הדר מצוה בפני עצמה וכפת תמרים מצוה בפני עצמה וענף עץ עבות מצוה בפני עצמה וערבי נחל מצוה בפני עצמה לפי שאלו כלם הם חלקי המצוה כי הוא צוה לקבצם ואחרי קבוצם תהיה המצוה לקיחת הכל ביד ביום הידוע…. וזה השרש דק להבין מאד ואופן דקותו מה שאספר לך וזה שכל מה שאמרו חז"ל בו שהדבר הפלוני והפלוני מעכבין זה את זה הנה הוא מבואר שהם מצוה אחת כמו ארבע מינין שבלולב ולחם הפנים עם לבונה זכה שתעשה עמו שלשונם מזה הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה הנה זה מבואר שהיא מצוה אחת.
קושית האבני נזר בתשובה, או"ח שע"ט בהערה שם על ראית הרמב"ם שזו מצוה אחת:
]עיין יומא דף ס"ב ע"ב לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזי דמחסרי עבודת היום. וברמב"ם פרק ה' מהלכות עבודת יום הכיפורים הלכה ג'[. ואף דמוסף מצוה בפני עצמה ועבודת יום הכיפורים מצוה בפני עצמה. אלא משום שלא הגיע זמנו של שעיר מוסף ליקרב. ותמוהין לי דברי רמב"ם בספר המצוות מצוות עשה מ"ט להוכיח שכל עבודת יום הכיפורים מצוה אחת מדתנן כל מעשה עבודת יום הכיפורים שהקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום. וקשה דמה ראי' דשמא שתי מצוות הן. ומכל מקום לא עשה ולא כלום משום שלא הגיע זמנו. ושעיר מוסף יוכיח כנ"ל.
(ועי"ש בתירוצו).
וכוונתו להקשות מבריתא שם:
תנו רבנן שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ עד שלא הגריל עליהן חייב על שניהם משהגריל עליהן חייב על של שם ופטור על של עזאזל. עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם למאי חזו אמר רב חסדא הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ. ומאי שנא לשעיר הנעשה בפנים דלא דמחוסר הגרלה לשעיר הנעשה בחוץ נמי לא חזי דמחסרי עבודת היום קסבר רב חסדא אין מחוסר זמן לבו ביום.
וקושית אבני נזר, שמבואר בגמ' שלגבי איסור שחיטה בחוץ, הרי זה ראוי ואין מחוסר זמן לבו ביום, אבל עצם ההקדמה פוסלת משום שהוא אכן מחוסר זמן, ולכן זה מעכב ולא משום שזו מצוה אחת.
ועוד יש להקשות: שהרי גם מוסף קודם עבודת היום מעכב כמו שמפורש ברמב"ם פרק ה' הלכה ג' ומקורו במשנה ס' ע"א. ואם כן הראיה לגבי יום הכפורים נפלה (ע' מצות המלך עשה מט).
ויש לחקור: האם ביום הכפורים התמידים והמוספים הם דברים נפרדים אלא שהכל נעשה בכהן גדול מדין יום הכפורים שהוא המצריך שהכל יעשה על ידי הכהן הגדול, אבל העבודה מצד עצמה היא עבודת הרגלים. או שהכל שייך לסדר העבודה מהותית. נפ"מ האם סילוק בזיכין והקטרת בזיכין בשבת יוה"כ צריך להיות בכה"ג דוקא. אם יש דין שכל עבודת היום ביוה"כ בכה"ג אם כן גם אלו. אם זה דין בסדר העבודה, יתכן שלא משום שאלו לא שייכים לסדר העבודה.
סיוע לסברא ראשונה שזה דין ביום הכפורים לעשות הכל על ידי כהן גדול, ולא דוקא בעבודה, היא שיטת הראשונים המובאת במגיד משנה פ"א הלכה ב' שמדאוריתא רק העבודות של סדר העבודה בכהן גדול. וא"כ ודאי שאלו עבודות שונות. אלא שלרמב"ם משמע שהכל מן התורה. ע' מגיד משנה פ"א הלכות עבודת יום הכפורים הלכה ב' שהביא בשם הרמב"ן (וטעות שם לגרוס רמב"ם, ע' אבן האזל. משום שהריטבא שם כתב קודם כתב "ומורי הרב ז"ל תירץ, וזהו הרא"ה, ואח"כ כתב "ובשם רבינו הגדול רבו ז"ל אמר לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכה"ג אלא בעבודת היום ממש", וברור שזה הרמב"ן שהרי הרמב"ם לא היה רבו של הרא"ה).
ראיה מתרומת הדשן: ויש לומר עוד, שתלוי בשאלה לגבי הפייסות, ע' להלן. לדעת הרמב"ן בפיס הראשון היה תרומת הדשן, וכן כתב הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכפורים פרק ד' הלכה א'. אבל לראשונים אחרים גם תרומת הדשן אינה אלא בכהן גדול אף שהיא בעצם שייכת ללילה ולא ליום הכפורים משום שהיא שייכת לעבודת אתמול. ואם גם זה צריך להיות בכהן גדול, הרי יש להוכיח מכך שזה דין ביום הכפורים ולא דין בעבודה שצריכה להיות בכהן גדול.
ראיה מהאיל: ולכאורה יש להוכיח ממחלוקת רבי ורשב"א יומא ע' ע"ב שהכל נחשב לסדר העבודה וגם המוספים מקבלים שם של עבודת יום הכפורים, ממה שנחלקו רבי ור' אליעזר בר' שמעון, אם האיל האמור כאן הוא האיל האמור בחומש הפקודים. ולכאורה אם זה אותו איל, הרי ראיה שזו פרשה אחת. ולכאורה אם אנו מוצאים שהאיל הוא אותו איל, הרי ראיה שהמוספים הם מהותית מסדר העבודה.
אבל יתכן ההסבר כמו שכתב הגר"א שהפרשה אמורה לאהרון גם לא ביום הכפורים ובעצם האיל אינו איל המוספים ולפי זה אין ראיה מכאן.
וע' לשון הרמב"ם לגבי היחס שבין האיל לבין המוספין: בפרק ב' הלכה ב' "ומקריב שעיר חטאת של מוסף היום ואילו ואיל העם" ולא כתב "ומקריב שעיר חטאת ואיל העם של מוסף" משמע שהאיל הוא אחר. ובפרק ד' הלכה ב': "ועושה השעיר הנעשה בחוץ שהוא מכלל קורבנות מוסף היום ומקריב אילו ואיל העם", שוב משמע שהאיל אינו מכלל המוספים. ומאידך בפרק ה' הלכה ג' "איל ושעיר המוספים שעשה אותן קודם עבודת היום" הרי שהאיל אינו עבודת היום. אם כן האיל הוא גם שייך למוסף וגם שייך לסדר העבודה.
ויש להוסיף (ע' מקדש דוד סימן כד בס"ק ז' – עבודת יום הכפורים) לגבי מחלוקת ר"א ור"ע אם מוספין קודמים לחובת היום או חובת היום קודמת למוספים, גמ' ע' ע"א. וכתב הירושלמי שטעמא דר"א דס"ל דעבודת היום קודמת משום דס"ל כב"ש בתדיר ומקודש דמקודש קדים וה"נ דעבודת היום מקודש יותר ממוספים. ע' ירושלמי ל"ז ע"א: "א"ר יוחנן זו דברי ר"א ור"ע אבל דברי חכמים כולהן היו קריבין עם תמיד של בין הערביים ר' חונה בשם רב יוסף אתיא דר' לעזר כב"ש כמה דב"ש אמרי תדיר מקודש מקודש קודם כן ר' ליעזר אומר תדיר מקודש מקודש קודם".
אבל לדידן אין זה מקודש יותר מזה, ע' בגמ' מנחות "איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש ואף על גב דמוספין קדישי. אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי".
ע' אור שמח הלכות עבודת יום הכפורים. ומגמ' זו יש לדחות מה שכתב במועדים וזמנים ח"ו סי' לז שכוונת הריטב"א שכתב ששאר עבודות יכולות להיות שלא בכהן גדול, היינו רק על תמידים ולא על מוספים. ולפי גמ' זו אין הבדל בין התמידין לבין המוספים.