ב"ה אכילה ביום הכפורים – הקל הקל
יומא פ"ג ע"א: "תנו רבנן מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה טבל ושביעית שביעית. טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה. בן תימא אומר תרומה ולא טבל. אמר רבה היכא דאפשר בחולין דכולי עלמא לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה. כי פליגי בדלא אפשר בחולין מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה מר סבר טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן. ומר סבר תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוניה. אפשר בחולין פשיטא לא צריכא בשבת. בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן הוא הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב דרבנן. מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה".
רא"ש פ"ח סימן יד, שאלו את הראב"ד וכו'. ונראה שזה רבנו ברוך המובא בהגהות מרדכי פרק יז בשבת (דף פ"ב ע"א).
ומה שכתב הרא"ש שמא יש קטן בסוף העולם: ע' שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן פה: "ועיין מה שכתב רא"ש שלהי מס' יומא ע"ש הראב"ד דלהכי אין נותנים לי' נבילה משום דאיכא קטן א' בסוף העולם יע"ש, ואין שחר לדבריו אלו. ופירושו נ"ל, דאיכא קטן א' בעולם שנימול היום ונדחה שבת באיסור חבורה ונדחה נמי בשחיטה לחולה שהיא חבורה ושוב כיון ששחטנו לצורך החולה הלז נאמר הואיל ואידחי שבת לצורך נדחה נמי בבישול ומשו"ה אע"ג שמצינו נבלה שחוטה נשחט ונבשל בשבת וצ"ע". וגם דברי החת"ס קשים, כי מה שייך הואיל והותרה בשבת. ורק ביום טוב מצאנו הואיל והותרה הוצאה וכו'.
ונ"ל ההסבר בדברי הרא"ש שיש קטן בסוף העולם: שהרי שאלתו של הראב"ד היתה, לא אם עדיף איסור נבילה על איסור סקילה, אלא השאלה היתה כיון שבאיסור נבילה החולה עצמו יעבור, ואילו בשחיטה אנו נעבור. ועל זה כתב הרא"ש שאיסור שבת ניתן לידחות, פירוש: שהרי בע"כ לא החולה בלבד יעשה את כל המלאכות, ואם כן הרי חילול השבת מוטל גם עלינו ולא על החולה. ועוד שהרי ודאי שיש קטן בסוף העולם שהוא חולה, ובודאי שבקטן הרי אנו צריכים לחלל שבת עבורו שהרי אינו יכול בעצמו, ומכאן ראיה שחילול שבת לצורך חולה מוטל עלינו ולא על החולה.
ובעצם סברא זו, שחילול שבת מוטל עלינו, כתב שו"ת רדב"ז חלק ד סימן קל: "(אלף ר) שאלה שאלת אם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה בשבת דברים שאין בהם צורך כל כך: "תשובה דבר זה מחלוקת בין הפוסקים ואני מן המקילין מדקאמרינן דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות ואם כן יהיה מותר לעשות לו אפי' דברים שאין בהם צורך. הא ליתא ודאי דאין כאן צד סכנת נפשות אבל בדברים שיש בהם קצת צורך אפשר שאם לא תעשה לו הדברים שיש בהם קצת צורך יבוא לדברים שיש בהם צורך הרבה והדבר ידוע דאפילו ספק ספקא דוחה את השבת. תדע שהרי שוחטין לחולה בשבת אעפ"י שאפשר להאכילו נבלה דאין בו אלא איסור לאו משום דילמא ידע שהיה נבלה ויקוץ בה ויסתכן. עוד אני אומר בטעמו של דבר כי אין דיחוי שבת מוטל על החולה אלא על כל ישראל העומדים עליו וכיון שכן אינן רשאים להאכילו בידים דבר איסור כדי להקל חילול שבת מעליהם שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. ויצא לנו משני הטעמים שאם החולה בעצמו בא לפקח על עצמו כגון שאין שם אחרים ויודע בעצמו שלא יקוץ בנבלה מוטב שיאכל נבלה או יאמר לעכו"ם לנבל ולא ישחוט הוא בידו דהכא איסור לאו והכא איסור סקילה. ומה שכתב הר"ן ז"ל בטעמו של דבר זה לא נתיישב אצלי וכבר השבתי בטעמו של דבר בתשובה אחרת /עיין תשובה ס"ו/ והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' זמרא:"
ועל פי זה נראה סברת הרא"ש כמ"ש, שהביא ראיות שזה מוטל עלינו מקטן בסוף העולם. (וע' פחד יצחק, ערך פקוח נפש בתשובה שם שתמה על זה).
והרשב"א בתשובה תרפ"ט כתב על שאלה זו שזה תלוי אם שבת הותרה או דחויה: "שאלת עוד שאודיע לך דעתי במה שנשאל הראב"ד ז"ל ונסתפק בו הרמב"ן ז"ל. בחולה שיש בו סכנה שמותר לשחוט לו בשבת. אם יש שם נבלה מי נאמר כיון שיש שם נבלה לא נשחוט לו. או מתירין לשחוט ולא נאכילנו לו נבלה. ואני כבר נשאלתי על זה והשבתי ואמרתי שאכתוב לך. תשובה שמעתי מאחד מגדולי הרבנים שהעיד משם הרב רבי מאיר מרוטנבורק. שהורה להתיר לשחוט אפילו במקום שיש שם נבלה להאכילו. אלא שהטעם שאמרו לי משמו חלוש מאד על כן איני כותבו לך. והוא הרב שהגיע /שהגיד/ לי כן דעתו. וטעמו משום דאם אין שוחטין לו יבא לידי סכנה שימנע מלאכול הנבלה וימות. ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה. אם נאמר שבת הותרה אצל חולה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה. ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו. וכדרך שאמרו בטומאה למאן דאמר טומאה הותרה בציבור שאם נטמא הכוס אפילו יש שם כוס אחר נותן לטהור אפילו מן הכוס שנטמא. אבל למ"ד דחויה היא מאכילין לו הנבילה שהוא צריך לאכול ואין אנו עוברין לשחוט לו. שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה את השבת. וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה היא ולא הותרה. מכל מקום כל שאין שם נבילה אמרינן לגוי לשחוט כיון שהיא דחויה אצלו. ותדע לך שהרי שנינו בברייתא אין עושין דברים הללו לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל."
ובגמ' מצאנו גדר הותרה ודחויה לגבי טומאה, בפסח. וע' כסף משנה הלכות שבת ריש פ"ב שזה תלוי בזה.
ולכאורה צריך עיון: הרי אם אנו אומרים ששבת הותרה, עדיין משום מה להעדיף לשחוט, והרי גם איסור נבילה הותרה? (אלא אם נאמר שם כאן נסמך הטעם שהוא קץ בנבילה). (נפ"מ יכולה להיות לגבי שאר איסורים אם הותרה או דחויה, במי שנפצע בפנים ויש בדבר סכנה. וכדי שאפשר יהיה לתפור יותר יפה ללא צלקות, צריך לגלח, ואפשר רק בתער. הרי אם הותרה משום פקו"נ הרי יהיה מותר לגלח בתער).
ושאלה זו אם הותרה או דחויה תלוי בלימודים בסוגיה ביומא פ"ה ע"א ע"ב עי"ש. וע' לשון הרמב O"הלכות שבת פרק א' הלכה א "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות" ובהלכה ג' כתב הרמב"ם "ואסור להתמהמה כו' שנאמר וחי בהם…" ואם כן "וחי בהם שייך לכל התורה, ולא רק לשבת. (ומ"ש הרמב"ם שאין משפטי התורה נקמה וכו' ע' אבן האזל).
ובסברת הותרה מובן מה כתב הרא"ש בשם רבנו מאיר, שהואיל והותרה מותר גם לשחוט.
ואם כן שוב חוזרת הקושיה: מה ההבדל שבין שבת לבין נבילה לגבי גדר הותרה או דחויה.
שמואל א כא,א "ויקם, וילך; ויהונתן, בא העיר. ויבוא דויד נובה, אל אחימלך הכוהן; ויחרד אחימלך לקראת דויד, ויאמר לו מדוע אתה לבדך, ואיש, אין איתך. ויאמר דויד לאחימלך הכוהן, המלך ציווני דבר, ויאמר אליי איש אל יידע מאומה את הדבר אשר אנוכי שולחך, ואשר ציוויתיך; ואת הנערים יודעתי, אל מקום פלוני אלמוני. ועתה, מה יש תחת ידך חמישה לחם תנה בידי; או, הנמצא. ויען הכוהן את דויד, ויאמר, אין לחם חול, אל תחת ידי: כי אם לחם קודש יש, אם נשמרו הנערים אך מאישה. }פ{ ויען דויד את הכוהן ויאמר לו, כי אם אישה עצורה לנו כתמול שלשום, בצאתי, ויהיו כלי הנערים קודש: והוא, דרך חול ואף, כי היום יקדש בכלי. וייתן לו הכוהן, קודש: כי לא היה שם לחם, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה', לשום לחם חום, ביום הילקחו."
הקושיות, ראה פרשת דרכים עמ' 158 זמן המעשה: מנחות צ"ה ע"ב נחלקו אם בשבת או בחול. דעת רד"ק שהעדיף לתת לחם הפנים מאשר תרומה שהיתה מצויה בנוב עיר הכהנים.
זה היה בשבת, גמ' מנחות צה היה שם לחם הפנים לאחר זריקה (והוא דרך חול, גמ' שם), לחם הפנים על שלחן (ואף כי היום יקדש בכלי), ותרומה.
כהן גדול לוקח ד' או ה' מלחם הפנים – גמ' יומא יז ע"ב.
סיכום בפרשת דרכים עמ' .169
מראי מקומות:
יומא פ"ג ע"א "ת"ר מי שאחזו בולמוס…" עד "לימא כתנאי" בעמוד ב'. יומא פ"ה ע"א "וכבר היה ר' ישמעאל" עד המשנה. מנחות ס"ד ע"א "בעי רבא" (בסוף העמוד). רא"ש פרק שמיני סימן יד (החלק הראשון). ר"ן על רי"ף יומא (ד' ע"ב באלפס) ד"ה וגרסינן בגמ' שו"ת רשב"א סימן תרפ"ט. שו"ת רדב"ז ח"ד סימן קל. רמב"ם הלכות שבת פרק ב' הלכה א' משנה ברורה סימן שכ"ח ס"ק יד שו"ע שכ"ח סעיף טז
איסור טבל: מיתה בידי שמים: רמב"ם הלכות מאכלות אסורות י,כב והאוכל כזית מן הטבל, קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל … והשיאו אותם עוון אשמה" (ויקרא כב,טו-טז). ]כ[ אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר, ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות, ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני הרי זה לוקה משום אוכל טבל; ואין בו מיתה, שאין עוון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר.
איסור תרומה לזר, בין טמא ובין טהור, בין תרומה טמאה ובין טהורה חייב מיתה בידי שמים: רמב"ם הלכות תרומות פרק ו' הלכה ו': "זר שאכל תרומה בזדון, בין שהיה טמא בין שהיה טהור, בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל טמאה חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ומתו בו, כי יחללוהו" (ויקרא כב,ט). ולוקה על אכילתה; ואינו משלם דמי מה שאכל, שאינו לוקה ומשלם. ואם אכל בשגגה מוסיף חומש, שנאמר "ואיש, כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו …" (ויקרא כב,יד)."
טהור שאכל קודש לאו ומלקות, רמב"ם הלכות מעשה הקורבנות פי"א ה"ח: ]ח[ זר שאכל כזית מבשר קודשי קודשים בעזרה אחר זריקת דמים לוקה, שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם … וזר לא יאכל" (שמות כט,לג): במקום שהכוהן אוכל, ובעת שראוי לאכול אם אכלו שם הזר, לוקה. אבל אם אכל הזר בשר קודשי קודשים בחוץ לוקה משום אוכלם בחוץ, לא משום זר שאכל קודש: שהרי אינם ראויין שם לכוהנים. וכן אם אכלם בעזרה קודם זריקה לוקה משום אוכל קודם זריקה בלבד, לא משום זרות. טמא שאכל קודש חייב כרת: רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יח הלכה יד: "]יג[ כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש, שאכל כזית מן הקודשים, בין בקודש טהור, בין בקודש טמא, במזיד הרי זה חייב כרת, שנאמר "והנפש אשר תאכל בשר, מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו, עליו ונכרתה" (ויקרא ז,כ); ואם אכל בשגגה, מביא קרבן עולה ויורד."
איסור קודם הקרבת מתירין, גמ' מעילה י' ע"א: "זה הכלל כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא עד שיקריבו מתירין וכל שאין לו מתירין כיון שקידש בכלי חייבין עליו משום נותר וטמא ופיגול אין בה:". וע' רמב"ם סנהדרין פרק יט
סיכום: סדר עדיפות בטהור: לחם הפנים לאחר הקטרה (לאו של זרות), לחם הפנים קודם הקטרה (מעילה), תרומה (מיתה בידי שמים).
סדר עדיפות בטמא: לחם הפנים קודם הקטרה (אין חיוב טומאה), תרומה (מיתה בידי שמים) לחם הפנים לאחר הקטרה (כרת).