ב"ה השלכת יונה לים, על פי ההלכה גדרי רודף
יונה פרק א
(יב) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם: (יג) וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם: (יד) וַיִּקְרְאוּ אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמְרוּ אָנָּה יְקֹוָק אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא כִּי אַתָּה יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ: (טו) וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ:
מצאנו דיני רודף:
משנה סנהדרין:
ואלו הן שמצילין אותן בנפשן, הרודף אחר חברו להרגו, אחר הזכור ואחר הנערה המאורסה. אבל הרודף אחר הבהמה, והמחלל את השבת, והעובד עבודה זרה – אין מצילין אותן בנפשן".
הגמרא בברכות נח ע"א מספרת על רב שילא שאמר על השלטון שהם חמורים דכתיב בשר חמורים בשרם, ומספרת הגמרא:
חזייה דקאזיל למימרא להו דקרינהו חמרי, אמר: האי רודף הוא, והתורה אמרה: אם בא להרגך – השכם להרגו, מחייה בקולפא וקטליה.
ובשו"ע יש דיני מסור, דהיינו יהודי שעומד למסור למלכות אחרים שיש בו דין הבא להרגך השכם להרגו.
יש לברר גדר של רודף שאין כוונתו לרדוף, אלא ממילא הוא הופך לרודף ואינו על ידי מעשה, האם מותר להורגו. דוגמא: אדם שמדרדר עם רכב במורד, האם מותר לגרום שיפול לתהום במקום לסכן אנשים אחרים. האם הוא מוגדר כרודף?
וכן תתכן השאלה לגבי אדם שחולה במחלה מדבקת קשה, האם מותר להמנע מלתת לו עזרה רפואית בבית חולים משום שממילא הוא יחשב לרודף שם.
דוגמא לרודף פסיבי שאין בכוונתו לרדוף אבל מסכן אחרים מצאנו לגבי יולדת. בגדר יולדת כתב הרמב"ם הגדרה בהלכות רוצח שיש לה גם השלכה להלכות שבת: עיין הלכות רוצח פ"א ה"ט "שזהו טבעו של עולם".
הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמי שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.
אין הפשט שבדבר שקרה והוא טבעו של עולם אסור להתערב ועל זה לא נאמר "ורפא ירפא" כיון שמשמים נגזר. ע"ז כתב באבן האזל על הרמב"ם בהלכות שבת פרק ב:
כשעושים דברים אלו, אין עושין אותן לא על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם; אלא על ידי גדולי ישראל, וחכמיהם. ואסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם. הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול ואסור, עליהם הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם, חוקים לא טובים; ומשפטים, לא יחיו בהם" (יחזקאל כ,כה).
עמ"ש הרמב"ם "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא חסד ורחמים ושלום בעולם" באר הגרא"ז שנקמה הוא העונש כמבואר בפ"ח הלכות תשובה. "ההנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר "היכרת תיכרת הנפש ההיא, עוונה בה" (במדבר טו,לא). וזה האובדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל, באר שחת ואבדון ותופתה ועלוקה; וכל לשון כלייה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה לעולם וההפסד שאינו חוזר לעולם". וא"כ יאמר אדם שם קרה לו מקרה של פק"נ בשבת, הרי זה עונש משמים, ועל זה לא נאמר ורפא ירפא, לכן אומר הרמב"ם שאין משפטי התורה לשם עונש וחייב לחלל שבת גם על "טבעו של עולם".
בסברא זו משמש המגיד משנה להסביר את הרמב"ם בפ"ב הלכות שבת הי"א שכל שאפשר לשנות ביולדת משנים: "היולדת, כשכורעת לילד, הרי היא בסכנת נפשות, ומחללין עליה את השבת קוראין לה חכמה ממקום למקום, וחותכים את הטבור, וקושרין אותו. ואם הייתה צריכה לנר בשעה שהיא מצעקת בחבליה–מדליקין לה את הנר, ואפילו הייתה סומה: מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר, ואף על פי שאינה רואה. ואם הייתה צריכה לשמן וכיוצא בו, מביאין לה. וכל שאפשר לשנות, משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה, כלי תלוי בשיערה; ואם אי אפשר, מביאה כדרכה". וכתב המגיד משנה ששינוי זה לא הזכיר הרמב"ם לגבי חולה שיש בו סכנה, והטעם הוא מפני שיולדת הוא דבר טבעי וכ' עיי"ש במ"מ, ונראה מקורו מהלכות רוצח.
עפ"ז יש להעיר על מ"ש ברמב"ם פרנקל, לגבי הקל הקל: בהלכות מאכלות אסורות פי"ד הט"ו כתב "עוברה שהריחה…" ובהלכה טו כתב הרמב"ם "וכן החולה שהריח…"
עוברה שהריחה מאכל אסור, כגון בשר קודש או בשר חזיר–מאכילין אותה מן המרק. אם נתיישבה דעתה, מוטב; ואם לאו, מאכילין אותה פחות פחות מכשיעור. ואם לא נתיישבה דעתה, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה. ]טו[ וכן החולה (כת"י תימן: הבריא) שהריח דבר שיש בו חומץ וכיוצא בו מדברים שמערערין את הנפש, דינו כעוברה.
ולכאורה קשה: לדעת המגיד משנה שיש הבדל בין חולה לבין יולדת, מדוע צריך לשנות בחולה שיש בו סכנה. הרי רק ביולדת אמרו שיש לשנות בשבת, וא"כ גם לגבי פחות מכשיעור צריך להיות הדין כן? אלא עיין ברמב"ם פרנקל שכתב בשינויי נוסחאות בצד:
וכן החולה, כ"ה בדפוסין בלבד… אבל בכל כתה"י ובראשונים שלפנינו שהעתיקו לשון רבנו ה"ה הרמב"ן בתורת האדם שער הסכנה ובר' מנוח שביתת עשור פ"ב ה"ט… וכן הבריא.
וצריך עיון שיקול דעתו של ר"ש פרנקל שלא לשנות את הגרסא בפנים אלא רק בצד כשכל הראשונים גרסו "וכן הבריא". ולפי זה אדרבא מוכח כמ"מ, ששינוי צריך רק בבריא ולא בחולה. וכמ"ש שבחולה שיש בו סכנה אין צריך שינוי. וכן יתכן שלדעת הרמב"ם דין הקל הקל הוא רק דין במי שאחזו בולמוס ולא בחולה שיש בו סכנה. ואכן כך כתב הרב מבריסק בשם הגר"ח לגבי פחות מכשיעור. (גרי"ז על יומא, ובחידושי הגרי"ז על רמב"ם הלכות שביתת עשור, וע"ע באנציקלופדיה תלמודית ערך חולה, כרך יג בהערה .)352
יש לברר גדר של רודף שאין כוונתו לרדוף, אלא ממילא הוא הופך לרודף ואינו על ידי מעשה, האם מותר להורגו. דוגמא: אדם שמדרדר עם רכב במורד, האם מותר לגרום שיפול לתהום במקום לסכן אנשים אחרים. האם הוא מוגדר כרודף?
וכן תתכן השאלה לגבי אדם שחולה במחלה מדבקת קשה, האם מותר להמנע מלתת לו עזרה רפואית בבית חולים משום שממילא הוא יחשב לרודף שם.
משנה ספ"ז אהלות, מ"ו:
האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש.
משנה תרומות פ"ח מי"ב:
וכן נשים שאמרו להם נכרים, תנו לנו אחת מכם ונטמאה, ואם לאו, הרי אנו מטמאים את כולכן, יטמאו את כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
וכן נשים… ה"ה ברציחה, ע' ר"ש מתוספתא וירושלמי. תוספתא תרומות ז,כג:
סיעה של בני אדם שאמרו להם נכרים תנו לנו א' מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולן יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל אבל אם ייחדוהו להם כגון שיחדו לשבע בן בכרי יתנוהו להם ואל יהרגו א"ר יהודה בד"א בזמן שהוא ]מבפנים והן[ מבחוץ אבל בזמן שהוא מבפנים והם מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להן ואל יהרגו כולן וכן הוא אומר (שמואלב כ) ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו' אמרה להם הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ר"ש אומר כך אמרה ]להם[ כל המורד במלכות ]בית דוד[ חייב מיתה.
ושם בירושלמי מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש:
תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפי' כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי.
ויתכן שמחלוקתם אם הא דאין רציחה דוחה פק"נ הוא מסברא או מקבלה. אם מסברא, הרי כאן לא שייך מאי חזית ואם מקבלה יש לומר שלא יהרגו אותו או ימסרו אלא א"כ חייב מיתה.
וקשה, הרי אין דוחין נפש מפני נפש? (ובמעיה חותחין, ע' רש"י סנהדרין ע"ב ע"ב שכתב שכל זמן שבמעיה לאו נפש הוא, אבל ברמב"ם כתב בהלכות רוצח פ"א ה"ט שהוא משום שהוא רודף ומשהוציא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש שזהו טבעו של עולם". וע' רע"א למשניות אהלות שהוכיח שגם לרמב"ם אין הטעם משום רודף אלא משום שאין לו גדר נפש) וא"כ מדוע ביחדו מוסרין והרי אין דוחין נפש מפני נפש? ועוד, הרי משהוציא את ראשו, לא מועיל דין רודף כפי שמשמע ברמב"ם
ע' סנהדרין ע"ב ע"ב:
אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה.
וע' רש"י שם שהקשה כן על הא דאם יצא ראשו אין נוגעין בו: "ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי…" ותי' ששם הוא היה נהרג בלאו הכי ולא היה ניצל, או שהוא חייב מיתה משום מורד במלכות.
על פי הגמ' שם ששואלת מדוע כשיצא ראשו לא נגע בו הרי רודף הוא. ותירצה הגמ' "משמיא קרדפו לה". יש לומר: אם כן יש הבדל בין אם הרודף מודע לסכנה שהוא גורם ויכול בעצמו למנוע או שהוא לא מודע לכך.
בדעת רש"י יש להתספק אם קיים מצב של רודף שאין כוונתו להרוג: עיין ב"ק קי"ז ע"ב:
ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא בעי לאטבועי אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע אתא לקמיה דרבה פטריה. אמר ליה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר ליה האי מעיקרא רודף הוה.
וברמב"ם הלכות חובל ומזיק פ"ח הט"ו:
ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם.
אם הרמב"ם למד מדין רודף לגבי משא, א"כ יש גדר של רודף שאינו עושה מעשה. אבל מרש"י ד"ה בעא, משמע שהחמור עצמו הוא רודף על ידי תנועתיו וא"כ הוא רודף ממש.
ובדעת הרמב"ם צריך עיון עוד דברים: בפ"א ה' רוצח ה"ט כתב "שזהו טבעו של עולם" מה כוותנו?
ועוד, בהלכות יסודי התורה פ"ה ה"ה פסק כר"ל שמותר למסור רק כשיחדוהו וחייב מיתה כשבע בן בכרי, והרי היה צריך לפסוק כר' יוחנן לעומת ר"ל? "נשים שאמרו להן גויים, תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה, ואם לאו, נטמא את כולכן–ייטמאו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם גויים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג כולכם–ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להם ואמרו, תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם–אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי, ייתנו אותו להן, ואין מורין להן כן, לכתחילה; ואם אינו חייב–ייהרגו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".
ועוד קשה: שהרי משמע שבהלכות חובל ומזיק שלכובד של ספינה יש גדר של רודף, ואילו בהלכות גזילה ואבידה פי"ב הי"ד כתב הרמב"ם "ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול לטבעה והקילו ממשאה, מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון, ואל ישנו ממנהג הספנים".
ולכאורה הרי המשוי הוא בגדר רודף? וע' ראב"ד בהלכות חובל ומזיק שכתב שמשלמים ואין זה בגדר רודף בכלל. ובמגיד משנה חילק, שבהלכות חו"מ מיירי שטעונה יותר מדאי, ולכן המשאוי רודף. מה שאין כל בהלכות גזילה מיירי שהים סוער, וא"כ המשא אינו רודף.
על פי זה יש לומר שיש לחלק בגדר של רודף. .1רודף שכוונתו לרדוף ולהרוג, ובזה שייך קלב"ם אם שובר כלים, כמבואר בהלכות חובל ומזיק. .2רודף בשב ואת תעשה, ובזה הוא רודף רק אם הוא הגורם הישיר לסכנה ולא אם הוא גורם עקיף.
לכן רק בחייב מיתה כשבע בן בכרי ניתן לראות בו גורם ישיר. לכן מובן ההבדל בין הספינות. השאלה אם הסכנה מחמת המשא או לא מחמת המשא. וא"כ זה ההסבר בהלכות רוצח ששינה הרמב"ם וכתב במקום "משמיא קא רדפו לה" כתב "שזה טבעו של עולם". ועפ"ז יש לדון גם בהשלכת יונה אל הים.
תוספת: ע' ספר חסידים תרע"ט שבני אדם שעוברים בים ועמדה עליהם רוח סערה וכו' ושאר הספינות עוברות בשלום שרשאין להפיל גורלות ומי שיפול עליו הגורל ג' פעמים רשאין להפילו בים !. ולהלן בסימן תש"א כתב שאם הפילו גורל שכשבאה הם רוח סערה אסור לסמוך על הגורל בזה.
ברכות נדה סנהדרין משניות טהרות חי"א. בבא קמא. רמב"ם פרנקל נזיקין זמנים קדושה