חולה ביום הכיפורים

דין חולה ביום הכפורים

בשו"ע תרי"ח מובא:

סעיף ז': כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור; הלכך מאכילין אותו  כב' שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים; והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו.

סעיף ח: וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית; ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו (מיד).

הגרי"ז בחידושיו על הרמב"ם הלכות שביתת עשור כתב:

והנה אאמו"ר הגאון זצ"ל היה מורה ובא בכל חולה שיש בו סכנה כגון מכה של חלל וכדומה שיאכילו אותו ביוה"כ כל צרכו ולא פחות מכשיעור ו א מ ר  הטעם דכיון שהוא כבר חולה שיש בו סכנה הרי יוה"כ נדחה לו לכל המועיל יותר לרפואתו שבכלל זה גם חיזוק גופו וכיון דשיעור שלם יותר טוב להחולה ממילא דגם זה בכלל פקו"נ שדוחה יוה"כ ודברי השו"ע דמאכילין אותו פחות פהות מכשיעור קיימי רק על חולה שעדיין אין בו סכנה רק שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביוה"כ יכבד עליו החולי ויסתכן כלשון השו"ע בתחלת הסימן שם[1] דנמצא דכל הסכנה היא רק מחמת מניעת האכילה בלבד ובזה כיון דאפשר למנוע סכנה זו גם ע"י פחות מכשיעור אסור להאכילו שיעור שלם אבל בחולה שכבר יש בו סכנה כל מה שמועיל יתר להחולה לקירוב רפואתו ולחיזוקו להסיר ולמעט סכנת מחלתו הכל בכלל סכנה ופקו"נ שדוחה שבת ויוה"כ ואין אנו צריכין לדון כלל אם מניעת האכילה תזיקהו ותביאהו לידי יותר סכנה עכ"ד.

לפי דבריו מיושבת קושית האחרונים משו"ע סימן שכ"ח סעיף ד':

מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול; אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו אף על פי שהיא מכה של חלל.

וע' מגן אברהם שם ס"ק ד' שכתב:

כל שרגילין. משמע אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא [מ"מ ב"י] ועמ"ש סי"ח וסט"ז וכ"כ רדב"ז ח"א ס"ל:

ולשון המגיד משנה בהלכות שבת פרק ב' הלכה ה', היא בשם הרמב"ן:

וכתב הרמב"ן ז"ל פי' מכה של חלל דקא אמרינן אינה צריכה אומד לומר שאפי' אין שם בקיאים וחולה נמי אינו אומר כלום עושים לו כל שרגילין לעשות לו ממאכלים ורפואות ומחללין שבת ואין נשאלין כלל. אבל כשיודעין ורגילים באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חלול ודאי אסור לעשות לו וכ"ש בחולה או ברופא אומרין אינו צריך דאין מחללין אף על פי שהיא מכה של חלל הא במכה שאינה של חלל נשאלים בבקי או בחולה ואין מחללין עד שיאמר אחד מהם צריך הוא לחלול זה או שנעשה אצל אחד מהם ספק נפשות עכ"ל:

וכן בית יוסף שכ"ח הביא את לשון הרמב"ן[2], ואת דברי המגיד משנה.

כדעת המגיד משנה פסקו גם התשב"ץ (ח"א סנ"ד, הובא בביאה"ל שכ"ח ד' ד"ה כל שרגילים), המגן אברהם (שכ"ח ס"ק ד') הגרי"ז הנ"ל, הגר"י אברמסקי (חזון יחזקאל תוספתא שבת טז, יב), וכן פשט הבית יוסף והשו"ע.

וע' הרב מרדכי הלפרין, רפואה מציאות והלכה, סימן א' פרק ה', תיקון מפרק הירך בשבת שכתב שאמנם המאירי חולק, אבל מלשונו גם למדנו קולא, וז"ל:

המאירי על פי דעת המשנה ברורה אמנם חולק לכאורה על המ"מ ואוסר לחלל שבת עבור צרכים לא רפואיים של חולה שיב"ס אך גם הוא מתיר לחלל שבת עבור כל פעולה שממהרת היא בחיזוק איבריו ואין משהים שום דבר תועלת לגמור רפואת החולה גם אם אין בה צורך למהירות והיה מקום לומר שנמתין לה כדי שלא יתחלל.

ולכן כתב לגבי ניתוח מפרק הירך, שאמנם אפשר לדחות לאחר השבת, אבל כיון שזה נחשב חולה שיש בו סכנה, אמנם לא מיידית, אבל ניתן גם על פי המאירי לנתח את החולה בשבת.

והקשו האחרונים שלכאורה ישנה סתירה בין הלכות שבת לבין הלכות יום הכפורים: אם עושים כל מה שרגילים לעשות לו בחול, מדוע בחולה ביום הכפורים מאכילים אותו פחות מכשיעור. ולדבריו מובן: יש חולה שיש בו סכנה, היינו שיתכן שיכבד עליו החולי ויהיה בסכנה, ואין עושין לו כל שרגילים לעשות לו בחול, אלא רק הקל הקל, וביום הכפורים פחות מכשיעור. אבל חולה שהוא עכשיו מסוכן עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול, ולדברי הגר"ח, אף ביום הכפורים לא מאכילים אותו פחות מכשיעור אלא נותנים לו כל צרכו.

בסוף תשע"ז, התקיים כנס של הלכה ורפואה במכון לב בירושלים, ושם אמר הרב מרדכי הלפרין הבדל זה לגבי יום הכפורים: שחולה שיש חשש שיכנס לסכנה אם יצום, צריך לצום פחות פחות מכשיעור, אבל חולה שעכשיו הוא בסכנה, לא צריך לאכול פחות מכשיעור. ובלשונו של הרב הלפרין: "חולה שיש חשש שיכבד עליו חוליו, צריך לשאול אם מותר לו לאכול. אבל חולה שהוא עכשיו בסכנה, צריך לשאול אם מותר לו לצום". (לכאורה נראה לי שאם הוא עכשיו בסכנה צריך לשאול אם מותר לו לצום אבל יאכל לשעורים, ואין כוונתו לפסוק כגרי"ז).

על פי חילוק זה ניתן להסביר את דעת החינוך במצוה שי"ג שכתב:

ולפיכך מי שהוא חולה אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט כשיעור שאמרנו, ונותנין ריוח בין אכילה ושתיה של פעם אחת לפעם אחרת כדי שיעור אכילת פרס, שהן שלש ביצים כדעת רוב המפרשים, כדי שלא יצטרפו האכילות ותהיה נחשבת כאכילה אחת ושיעור אחד.

והקשה המנחת חינוך:

נראה מדברי הרהמ"ח דיש חילוק בין כשיעור דאין מאכילין אלא במקום סכנה ופחות משיעור מאכילין אף במקום שאין סכנה ובאמת לא ראיתי חילוק זה בשום מקום דודאי אין שום איסור תורה הותר באין סכנה ואף איסור דרבנן בדרך אכילה דעת הראשונים דאסור לחולה שאין בו סכנה…[3]

ויש להסביר על פי הנ"ל, שהחינוך מדבר בחולה שאין בו סכנה עכשיו אבל הוא חלש ועלול להגיע לסכנה, הוא אוכל פחות מכשיעור, אבל כשיש בו סכנה עכשיו אוכל כשיעור, וכמ"ש הגרי"ז (וע' נשמת אברהם סי' תרי"ח שציין למקראי קדש לרב פראנק סימן מב, ויביע אומר ח"ב יו"ד סי' יב).

אלא שעל ההלכה הנ"ל בהלכות שבת כתב המשנה ברורה שם בס"ק יד:

כל שרגילים וכו' – ממאכלים ורפואות [רמב"ן] ומשמע אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא כיון שהחולי יש בו סכנה ויש בהדבר צורך קצת ורגילין לעשות לו בחול עושין גם בשבת [מ"מ] ועיין בביאור הלכה שהבאנו מכמה פוסקים דס"ל שאפילו במקום שצריך חילול אין מחללין ע"י ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יכבד עליו חליו ויוכל להסתכן אבל כל שברור שאין במניעת אותו דבר חשש סכנה אף על פי שמ"מ צריך הוא לו ורגילין לעשות לו אין עושין אותו בשבת אלא ע"י א"י כדין צרכי חולה שאין בו סכנה וע"כ בודאי מהנכון להחמיר באיסור של תורה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בסוף דברינו:

ולכאורה לדבריו יש לומר שאין כלל סתירה בין הלכות יום הכפורים להלכות שבת. כיון שגם לגבי שבת עושים רק דבר שהכרחי ולא אם אפשר להמנע מהדבר.

ולכאורה שאלה זו, מה היקף ההיתר בפיקוח נפש, הוא גם מחלוקת המחבר והרמ"א בסימן שכ"ח סעיף יב:

כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י א"י וקטנים ונשים אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת. הגה:  וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי; ואם אפשר לעשות ע"י א"י בלא איחור כלל, עושין ע"י א"י (א"ז) וכן נוהגים; אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הא"י, אין לעשות ע"י א"י (תוספות ור"ן).

אלא שאם דברינו נכונים, הרי שיצא שעל פי הגרי"ז אין גם מה להחמיר בחולה שהוא עכשיו מסוכן ולעשות על ידי שינוי, אלא אין צריך שינוי אלא בחולה שיש חשש שיכנס לסכנה.

אלא שיש לדחות, שאין קשר שהרי הרמב"ן עצמו, לעיל הבאנו את המגיד משנה שמביא את הרמב"ן בתורת האדם שעושים ככל שרגילים לעשות לו בחול, והרי הרמב"ן עצמו כתב שמה שכתוב ביולדת שמשנים, הוא הדין לכל חולה, ע' מגיד משנה פרק ב' הלכה יא:

וכל שאפשר לשנות משנין וכו'. שם מבואר השנוי הזה ואמרו כמה דאפשר לשנויי משנינן. וכתב הרמב"ן ז"ל ושמעינן מינה דכל צרכי חולה אף על פי שיש בו חולי סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשנוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין והוא שלא יתאחר צרכו של חולה כלל בשנוי זה, ותנן נמי גבי מילה (שם דף קל"ג) ונותנים עליה אספלנית וכמון לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וכו'. וש"מ אף על פי שסכנה היא לו אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין המלאכות בשינוי בדבר שהוא משום שבות ובלבד שיעשה כל צרכו של חולה בזריזות עכ"ל.

אמנם יש אפשרות נוספת לחלק בין שבת לבין יום הכפורים: יום הכפורים הוא איסור אכילה, וכיוצא בזה במאכלות אסורים שכתב רמ"א ביו"ד סוף סימן קנ"ה:

וכל חולה שמאכילין לו איסור צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה. (שם כלל נ"ט). ואין מתירין שום דבר איסור לחולה, אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אף על פי שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר. (בית יוסף ותשובת הרשב"א סוף סימן קצ"ד /ח"ג סי' רי"ד/).

כאן וביום הכפורים אסור משום שמדובר בחולה שאוכל דבר אסור. אבל אם האיסור הוא על גברא אין צריך לחפש לעשות את הדבר בדרך שתמעט איסור.

סברא זו היתה ה"א אצל הגר"ז אוירבך אבל נראה שלא קיבל את החילוק: ע' שלחן שלמה ערכי רפואה עמ' ר"מ, בנדון פסק הגרש"ז שלא צריך להעיר שכן כדי שיקח אותו לבית החולים אף שזה יחייב יותר חילול שבת, וכן אינו צריך למעט חילול שבת כשזה יעיר חולה סמוך וכד' ע' בשש"כ פרק לה סעיף סה:

ומ"ש הרמ"א ביו"ד סוף סי' קנ"ה: "ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע"פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר מאחר שאין סכנה בדבר במה שממתין", אפשר שהוא דוקא במאכלות אסורות או אפילו לענין אכילה ביוהכ"פ אבל לא באיסור גברא של עשיית מלאכה בשבת וכמו"ש האחרונים בזה אך יותר נראה דה"ה נמי לענין שבת אם הוא סמוך ליציאת השבת ואפשר לשהות עד מוצ"ש דבכגון דא אין השבת נדחית וכמו"ש בשו"ע הרב סי' שכ"ח סעיף י"ג כיון דאין צורך כלל לדחות השבת.

אמנם בחלקת יואב או"ח סימן יד יישב את הסתירה בין הלכות שבת והלכות יום הכפורים וכתב שדברי המגיד משנה מבוססים על כך ששבת הותרה אצל פיקוח נפש, מה שאין כן ביום הכפורים שהיא דחויה ולכן צריך לאכול פחות מכשיעור. וע' מה שכתב הרב אשר וייס שליט"א על דברים אלו בכתב עת בשבילי הרפואה ח נח-עה (נמצא בפרויקט השו"ת, בחלק כתבי עת[4]), שלא מסתבר לחלק בענין פיקוח נפש בין שבת ליום הכפורים בגדר הותרה או דחויה[5].

ולכאורה הרמב"ם עצמו בפירוש כתב לגבי פיקוח נפש בשבת ששבת היא דחויה, ע' הלכות שבת פרק ב':

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום, ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך מחללין עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת.

אלא שכתב כתבו האחרונים שאין ללמוד מלשון הרמב"ם שכתב ששבת דחויה, שהרי הרמב"ם עצמו כתב בהלכה ג' שכל מה שצריך לעשות עושים על ידי גדולי ישראל:

כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר (יחזקאל כ') וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.[6]

ומוכח שלרמב"ם אין צריך לחפש לעשות בהיתר, וגם לגבי שינוי כתב המגיד משנה בפרק ב' הלכה יא בדעת הרמב"ם:

ומלשון רבינו ז"ל נראה שאין חולה שיש בו סכנה בכלל השנוי אלא החיה וזהו שכתב הרי היא בסכנת נפשות ולא הזכיר השינוי בחולי שיש בו סכנה וכתב למעלה כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים וכו'.

הרי שלדעת הרמב"ם השבת היא כחול לגבי חולה שיש בו סכנה, אף שכתב ששבת דחויה. ע"כ שאין ללמוד מלשון זה. ולשון זה של הותרה או דחויה נמצא בש"ס רק לגבי היתר טומאה בציבור שאם הטומאה הותרה, אין צריך ציץ על מצח כהן גדול לרצות, ואם דחויה צריך שיהיה ציץ לרצות.

וכן דעת הרב עובדיה יוסף, שלדעתו סובר המחבר שעושים כל צרכו כהבנת המגיד משנה. ושאלתי אותו לגבי מה שאנו מורים לתלמידים בצבא במצב של פעילות בטחון שוטף שנחשבת כפיקוח נפש כמ"ש האו"ז שמובא ברמ"א סימן שכט סעיף ו', ואנו מורים שיטלטלו דרך מקום פטור. וזה מקשה על ההתנהלות בפעילות הבטחון, ושאלתי אותו בזה"ל: "האם כאשכנזי אני יכול לסמוך על שיטת המחבר לדעתו של הרב ששבת הותרה ואין צריך לחפש דרכי היתר" וענה לי שכמובן אוכל לסמוך. ואיני יודע אם כוונתו היא שכל האשכנזים צריך לנהוג כמחבר ולכן ניתן לסמוך, או שענה על שאלתי ששאלתי בפירוש "כאשכנזי".

ע"ע הלכה ורפואה ח"ג במאמר מהרב ד"ר דוד אפלבוים הי"ד "הגדרת מצב של חולה שיש בו סכנה".

וע' חוט השני שבת ד' עמ' רנד, לגבי חולה סרטן בטיפולים:

חולי סרטן שנמצאים בטיפולים כגון שהוציאו את הגידול מגופם ומקבלים טיפול ותרופות, שאולי נשארו גרורות בגופם או למנוע שלא ישוב שוב גידול והם מרגישים בטוב והולכים ברחוב כאחד האדם והרופאים אינם יודעים אם התענית תשפיע עליהם להחמרת מצבם היה נראה פשוט שמרן החזו"א היה אוסר עליהם להת

ענות ביום הכיפורים ואל לנו להקל בעניני חששות של פיקוח נפש..

[1] סעיף א: "חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו…"

[2] ב"י שכ"ח: "זה לשון הרמב"ן בספר תורת האדם (שער הסכנה ד"ה בפרק אין מעמידין) פירוש מכה של חלל דאמרינן בגמרא אינה צריכה אומד לומר שאפילו אין שם בקיאין וחולה נמי אינו אומר כלום עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה ומחללים שבת ואין נשאלין כלל אבל כשיודעין ומכירין באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול ודאי אסור לעשות לו"

[3] הגאון ר"ש קלוגר בשלשה מקומות נקט שגם בחולה שאין בו סכנה מותר פחות מכשיעור: האלף לך שלמה סימן ר"ב, חכמת שלמה או"ח שכ"ח, יו"ד קנ"ו.

[4] ועוד כתב שם: "ועיין גם בקובץ הערות יבמות דף ה ע"ב שכתב כעין דברי החלק"י לחלק בין שבת ויוה"כ אך הוסיף בזה להסביר דכיון דשבת הותרה אצל פקו"נ מותר לעשות אף מה שאינו נוגע לפקו"נ דכ"ז שלא נתרפא מחוליו שיש בו סכנה הוי כלא פירש שחוזר אף על ציצין שאין מעכבין את המילה כמבואר בשבת קל"ג ע"ב דאף זה נחשב חלק ממעשה המילה כ"ז שלא פירש וה"נ כ"ז שלא נתרפא מסכנתו הוי כל צרכיו בכלל היתר בפקו"נ וכאילו לא פירש עיי"ש אך גם סברא זו לענ"ד קשה להולמו דמה ענין פקו"נ אצל מילה דבמילה יש גזה"כ דמותר למול בשבת ואמרו חז"ל דכיון דמעשה המילה הותרה ומעשה המילה כוללת בתוכה גם את הידורי המילה דהיינו ציצין שאין מעכבין דאופן המילה לכתחילה הוא שהותרה בשבת א"כ כ"ז שלא פירש ועדיין לא גמר את המילה מותר להוריד אף ציצין אלו אבל בפירש וכבר יצא יד"ח המילה והציצין מילתא אחריתי הן אסור לחזור עליהם אבל בפקו"נ דאין כאן מעשה מסוים שהתירה תורה אלא שאמרה תורה וחי בהם דמותר וחייב לחלל שבת ושאר אי תורה כדי לחיות מנ"ל לחדש דמותר לחלל אף במה שאינו נוגע לוחי בהם ומה ענין פירש ולא פירש שייך כאן"

[5] וע' במנחת שלמה חלק א' סימן ז', שלא נוח לו בהבנה ששבת הותרה, ולדעתו אין זה קשור למושגים אלו: " וגם אפשר דהטעם שפסקו בשו"ע סי' שכח סעיף ד דעושין לחולה שיש בו סכנה כדרך שרגילין לעשות לו בחול אף אם אין סכנה במניעת הדבר ההוא לא תלוי כלל אם שבת דחויה או הותרה, רק מפני החשש דשמא יטעו לפעמים וימנעו מלעשות דבר עבור החולה אשר ע"י זה יסתכן עשו הדבר היתר גמור וכל זה נכלל בכלל של פקו"נ דוחה [ואף שהמשנה ברורה שם ס"ק י"ד כתב שנכון להחמיר, היינו מפני שסו"ס כל הפעולה שעושה עכשיו אין בה משום הצלת נפשות] וכלשונו של הטור "שהשבת הוא כחול"."  וכן כתב הרב עובדיה יוסף ביביע אומר חלק י' או"ח סימן ל' שדברי המגיד משנה נכונים אף אם נאמר ששבת דחויה.

אבל ע' הרשב"א בתשובה תרפ"ט כתב שאכן יש דיון לגבי שבת אם שבת הותרה או דחויה: "שאלת עוד שאודיע לך דעתי במה שנשאל הראב"ד ז"ל ונסתפק בו הרמב"ן ז"ל. בחולה שיש בו סכנה שמותר  לשחוט לו בשבת. אם יש שם נבלה מי נאמר כיון שיש שם נבלה לא נשחוט לו. או מתירין לשחוט ולא נאכילנו  לו נבלה. ואני כבר נשאלתי על זה והשבתי ואמרתי שאכתוב לך. תשובה שמעתי מאחד מגדולי הרבנים שהעיד משם הרב רבי מאיר מרוטנבורק. שהורה להתיר לשחוט אפילו  במקום שיש שם נבלה להאכילו. אלא שהטעם שאמרו לי משמו חלוש מאד על כן איני כותבו לך. והוא הרב  שהגיע /שהגיד/ לי כן דעתו. וטעמו משום דאם אין שוחטין לו יבא לידי סכנה שימנע מלאכול הנבלה וימות.  ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה. אם נאמר שבת הותרה  אצל חולה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה. ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו  לעצמנו. וכדרך שאמרו בטומאה למאן דאמר טומאה הותרה בציבור שאם נטמא הכוס אפילו יש שם כוס אחר  נותן לטהור אפילו מן הכוס שנטמא. אבל למ"ד דחויה היא מאכילין לו הנבילה שהוא צריך לאכול ואין אנו  עוברין לשחוט לו. שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה את השבת. וכמדומה שהלכה כמאן  דאמר שבת דחויה היא ולא הותרה. מכל מקום כל שאין שם נבילה אמרינן לגוי לשחוט כיון שהיא דחויה אצלו.  ותדע לך שהרי שנינו בברייתא אין עושין דברים הללו לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי  ישראל."

ב"י שכ"ח: "זה לשון הרמב"ן בספר תורת האדם (שער הסכנה ד"ה בפרק אין מעמידין) פירוש מכה של חלל דאמרינן בגמרא אינה צריכה אומד לומר שאפילו אין שם בקיאין וחולה נמי אינו אומר כלום עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהם יפים לחולה ומחללים שבת ואין נשאלין כלל אבל כשיודעין ומכירין באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול ודאי אסור לעשות לו"

[6] ובאבן האזל כתב: הא למדת, דברי הרמב"ם צריך ביאור ונראה דכוונתו דמצינו במה דאמר הגמ' בב"ק פ"ה ע"א ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות דלא נימא רחמנא מחי ואיהו מסי א"כ אפשר דהחולי בא לשם עונש וא"כ היה אפשר לומר דאסור לחלל עליו את השבת לרפאותו ויהיה השבת סיוע ועזר להעונש שענש ד' להאדם בעבור חטאיו, ולזה אמר הא למדת שאי אפשר שיהיו משפטי התורה עזר וסיוע להעונשין אפי' אם האדם מחוייב בהם, ולשון נקמה הוא עונש כמו בפ"ח מהל' תשובה הל' ה'.