כל נדרי

ב"ה

כל נדרי

בליל יום הכפורים אומרים יחד עם הש"ץ כל נדרי, ומסיימים שלש פעמים "ונסלח לכל עדת בני ישראל", מאמירת הפסוק משמע שאנו מתייחסים לדברים שקבלנו על עצמינו ועכשיו אנו זקוקים לכפרה ולעקירת הנדר. וז"ל הטור סימן תרי"ט:

ערבית נכנסין לבית הכנסת ונוהגין באשכנז שקודם שיתפלל מתירין לכל העבריינין כדי להתפלל עמהן ואפי' אם לא יבקשו שיתירו להם דא"ר שמעון חסידא (כריתות ו ב) כל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטרת ואומרין בזה הלשון בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינין ומוציא ס"ת השליח ציבור ואוחזה בחיקו ואומר כל נדרי ואסרי וכו' די נדרנא ודי אשתבענא ודאחרימנא מי"ה שעבר עד י"ה הזה שמכוונין להתיר הנדרים והחרמות והשבועות אולי עברו עליהן וכדי לינצל מן העונש

הנוסח של הקדמונים, אנו רואים בראשונים, שלא היה ברור, ולהלן נדון בשאלה האם יש כאן דברים על שעבר או דברים להבא. ועל הנוסח המשובש עמד הלבוש והתמרמר:

וא"כ רוב נוסח של כל נדרי אשר נדפס במחזורים אין בו ממש, ואין לו שום פירוש אלא הניגון בלבד, ואינם יודעים ואינם מבינים מה אומרים, ואם איישיר חילי אתקננה, וכמה פעמים רציתי לתקנו וללמדו לחזנים כהוגן, ולא היו יכולים לשנות בעת תפלתם מפני הרגל הניגון שבפיהם, על כן אומר אני הרוצה לדקדק יאמרנו לבדו בחשאי וכאשר תקנתיה, ולא יסמוך על הש"ץ לומר אחריו מלה במלה, כי ודאי נוסח של טעות הוא מה שאומרים ואינו תנאי לא לש"ץ ולא לקהל רק צפצוף דברים בעלמא כמו העופות שמצפצפין ואין בהם דיבור.

ובערוך השלחן סימן תרי"ט סעיף ג' כתב:

ואח"כ עומד הש"ץ ואומר כל נדרי בניגון ג' פעמים וכבר בארנו ביו"ד ס"ס רי"א דאין זה מועיל לשום דבר לא מיבעיא בנדר ושבועה שנשבע לאחרים שהרי לא על דעתו נשבע אלא על דעת המשביעו וכ"ש בשבועות שנשבעים למלך המדינה שאין ביכולתם להתיר כלל אלא אפילו בשבועות ונדרים השייכים רק לו לעצמו כגון נשבע או נדר שלא יאכל בשר או שיתענה וכיוצא בזה אין זה מועיל אלא במתנה על להבא שכל נדר שידור יהא בטל וישכח זה בשעת הנדר וכיון שעתה היא נוסחא קבועה לא שייך שכחה על זה והיא רק תפלה ככל התפלות ומרמזת שתקובל תפלתינו כמבואר מתוך דברי הזוהר הנדפס במחזורים קודם כל נדרי וכל התפלה מכונה בשם תפלת כל נדרי:

אכן, בזמן הגאונים לא היה מנהג ברור לומר כל נדרי, וכפי שכותב הרא"ש והובא בטור תרי"ט:

רב נטרונאי כתב אין נוהגין לא בב' ישיבות ולא בשום מקום להתיר נדרים לא בר"ה ולא בי"ה אלא שמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרי אבל אנו לא ראינו ולא שמענו מאבותינו דמה מועיל התרה למי שמתנה אחר נדרו שיהא בטל הלכך אין אנו סוברין ולא נוהגין לעשות כן וכ"כ רב האי אין מתירין נדרים לא בר"ה ולא בי"ה ולא שמענו מרבותינו שהיו עושין כן כל עיקר אף אתם החמירו כמותינו ואל תשנו ממנהג הישיבות וכבר פשט המנהג בכל המקומות לאומרו.

וגם ברמב"ם אין כל נדרי, וע' בית יוסף סימן תרי"ט שכתב:

והריב"ש בתשובה (סי' שצד) האריך בענין כל נדרי ובסוף דבריו כתב שטוב הדבר שלא לאמרו כלל ושכך הוא מנהג קטלוניא עכ"ל ועכשיו נהגו לאמרו:

מה שאנו עושים לכאורה הרי זה התרת נדרים, ולכאורה מה ששנים עומדים ליד השליח ציבור זה משום ששלשתם בית דין והם המתירים לציבור. אלא שיש להוסיף, מ"ש הלבוש, שהרי בכל תענית ציבור צריכים שנים לעמוד ליד החזן, ע' שו"ע תקס"ו סעיף ז':

בתענית צבור יעמדו שנים אצל שליח צבור, מזה אחד ומזה אחד, שיאמרו עמו סליחות.

אלא שאם זה התרת נדרים קיימים כמה קשיים על אפשרות של התרת נדרים באופן כולל כגון בעית ההיתר בלא לפרט את הנדר.

ולומר שזו התרת נדרים של מה שידור להבא, זה לא יתכן משום שאי אפשר להתיר את הנדר לפני שחל. ופשטות הדברים שדין זה הוא מן התורה. קל וחומר בנדר שעדיין לא נדרו אותו שאי אפשר להתירו. וזכורני בהיותי בישיבת קול תורה שיום אחד בתחילת השעור בבוקר, הרב יונה מרצבך זצ"ל דפק בדלת והפסיק את השעור ומחה על כך שיום קודם שלשה בחורים התירו נדר לבחור שנדר להתענות למחרת.

מאידך יש ראשונים שאומרים שכל נדרי זו מסירת מודעה להבא שכל הנדרים יהיו בטלים, וגם אפשרות זו יש לברר האם היא תקפה רק אם אנו זוכרים את ה"כל נדרי" בשעת הנדר או דוקא כשאין אנו זוכרים. ובכלל האם רצוי בציבור לעסוק באפשרות שכל מה שנאמר לא יהיה תקף. שתי אפשרויות אלו להבנת כל נדרי הן מצויות בנוסח שאנו אומרים שהוא כולל את שתי האפשרויות: "מיום כפורים שעבר עד יום כפורים זה ומיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה". והרי לשעבר זו התרת נדרים ולהבא הרי זו מסירת מודעה.

הנוסח שאנו אומרים הוא ארמי, אבל דוקא בטור מובא בשם רב סעדיה גאון נוסח בעברית:

ובסיגנון זה כתב רב סעדיה וז"ל יש שעושין כן עומד ש"צ בליל צום כפור ואומר כל נדרי וחרמי ואסרי ושבועי וקונמי שנדרנו ושהחרמנו ושאסרנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשותינו מי"ה שעבר עד י"ה זה שבא עלינו כלומר חזרנו בנו לפני אבינו שבשמים ואי נדרנו אין כאן נדר ואם אסרנו אין כאן איסר אם חרם החרמנו אין כאן חרם אם שבועה נשבענו אין כאן שבועה בטל הנדר מעיקרו בטל האיסר מעיקרו בטלה השבועה מעיקרה בטל הקיום מעיקרו אין כאן לא נדר ולא שבועה ולא איסר ולא חרם ולא קיום יש בכאן מחילה וסליחה וכפרה כמו שכתוב בתורתך ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה.

יסוד הדברים הוא דברי התוספות בנדרים דף כג ע"ב בשם רבנו תם שתמה על הנוסח שלנו, והובא גם ברא"ש ובטור סימן תרי"ט. וז"ל התוספות בד"ה ואת דרשת:

מתוך שמעתין מוחק ר"ת מה שכתוב במחזורים בכל נדרי מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה וסבורים הם שמתירין נדרים משנה שעברה וטועין חדא בכל התרת נדרים בעי חרטה מעיקרא לכל הפחות והרי אין אנו פותחין בשום חרטה ועוד דבעי יחיד מומחה או ג' הדיוטות וליכא ועוד שהלכה כרב פפא דהוא בתראה דאמר פרק השולח (גיטין דף לה:) צריך לפרט הנדר ואנן לא עבדינן הכי ועוד דנודר עצמו אי אפשר לו להתיר.

ולכן כתב ר"ת שיסוד התרת נדרים הוא מסירת מודעה להבא, ויסודו בסוגיה בנדרים דף כ"ג ע"ב:

מתני' ר"א בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. גמ' וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתי בהדיה חסורי מיחסרא והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב בו ומדירו נדרי זירוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר רבא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא הכא במאי עסקינן כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע במה התנה והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר נדריה לית ביה ממשא לא אמר על דעת הראשונה אני נודר עקריה לתנאיה וקיים לנדריה רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא אמר ליה רבא תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת ליה בפירקא.

בסוגיה מדובר על אפשרות לומר מודעה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה, אבל מאידך מבואר בסוגיה שאין לדרוש על כך ברבים כדי לא ינהגו קלות ראש. אבל אם מצד זה אין צורך לומר שלש פעמים את כל נדרי ודי בפעם אחת. וכתב רבנו תם:

לכך נראה לו להגיה מיוה"כ זה עד יוה"כ הבא עלינו לטובה ונדרים של שנה הבאה הוא דשרינן וסמך לדבר דתנן הרוצה שלא יתקיימו נדריו כו' ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר ואפילו רבא נמי מודה בזה ואע"ג דעומד אדם בר"ה תנן ואנן ביוה"כ עבדינן אשכחן יוה"כ דאקרי ר"ה כדכתיב ביחזקאל (מ) בר"ה בעשור לחדש ואמרו דזהו יוה"כ דיובל ועוד שהוא סמוך לר"ה ולכך תקנוהו ביוה"כ לומר טפי משום דיוה"כ בטל מכל מלאכות ואיכא כנופיא טובא ואע"ג דשרינן בכל נדרי אף חרמים ושבועות ואנן נדרים תנן לאו דוקא נדרים ה"ה חרמים ושבועות ומשום דבנדרים קיימינן קתני נדרים.

אלא שעל טענות רבנו תם כתב הרא"ש:

מיהו נראה כמנהג הקדמונים דלשון כל נדרי מוכיח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם בשנה שעברה ומתירין אותן כדי להנצל מן העונש לכך אומר אותה ג"פ וגם אומר ונסלח לכל עדת בני ישראל כי צריכין כפרה אותן שעברו ומה שהקשה דבעינן חרטה אנן סהדי שכל מי שעבר על נדרו הוא מתחרט מעיקרו כדי להנצל מעונש ומה שהקשה דבעינן שלשה הדיוטות הרי כל הקהל אומרים אותו איש איש לבדו בלחש וגם החזן נמי הקהל מתירין לו והא דאמר רב פפא צריך לפרט הנדר הני מילי היכא שהנודר בא לפני החכם להתיר לו נדרו אולי נדר על דבר מצוה ולא יתיר לו החכם:

על פי הרא"ש שזו אכן התרת נדרים על שעבר, אם כן צריך להבין שמה שכל אחד אומר את הנוסח של התרת נדרים, זה לא משום שהוא מתיר לעצמו, אלא שבזה הוא מתיר לאחרים. ולכן יישב הרא"ש את השאלה של ר"ת שהחזן מי מתיר לו. ולכן גם כן צריך לומר שלש פעמים כמו שהחכם צריך לומר שלש פעמים מותר לך.

אבל אם זה תנאי הרי כל אחד צריך לומר לעצמו.

בעית פירוט הנדר:

אם כל נדרי הוא התרת נדרים, הרי צריך לפרט את הנדר, ע' שו"ע יו"ד סימן רכח סעיף יד:

קודם שיתירו צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר. ואם לא פרט, אין התרתן התרה.

הטעם לצורך בפירוט אומרת הגמרא בגיטין לה ע"ב משום מילתא דאיסורא, ופרש רש"י שמא הנדר היה עד דבר איסור כדי שלא יעבור עבירה ועכשיו רוצה להתיר כדי שיוכל לעבור העבירה.

אכן בנוסח התרת נדרים שעושים בערב ראש השנה אומרים:

וְהִנֵּה מִצַּד הַדִּין, הַמִּתְחָרֵט וְהַמְבַקֵּשׁ הַתָּרָה צָרִיךְ לִפְרוֹט הַנֶּדֶר, אַךְ דְּעוּ נָא רַבּוֹתַי, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְפָרְטָם, כִּי רַבִּים הֵם. וְאֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ הַתָּרָה עַל אוֹתָם הַנְּדָרִים שֶׁאֵין לְהַתִּיר אוֹתָם, עַל כֵּן יִהְיוּ נָא בְעֵינֵיכֶם כְּאִלּוּ הָיִיתִי פוֹרְטָם:

והרא"ש כתב על זה מ"ש לעיל: "והא דאמר רב פפא צריך לפרט הנדר הני מילי היכא שהנודר בא לפני החכם להתיר לו נדרו אולי נדר על דבר מצוה ולא יתיר לו החכם", וכיון שלגבי התרת נדרים בערב ראש השנה אומרים בפירוש:

וְאֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ הַתָּרָה עַל אוֹתָם הַנְּדָרִים שֶׁאֵין לְהַתִּיר אוֹתָם, עַל כֵּן יִהְיוּ נָא בְעֵינֵיכֶם כְּאִלּוּ הָיִיתִי פוֹרְטָם:

ולכן גם בכל נדרי אין הכוונה להתיר נדרים שאי אפשר להתירם ולא מתירים נדרים שהם לדבר מצוה. וכתב תוספות רי"ד בנדרים כג ע"ב על התרת הנדרים של כל נדרי:

ואע"ג דקי"ל דצריך לפרוט את הנדר הנ"מ כשיודעו אבל אנחנו אין אנו מתחרטים על מה שאנו זכורים כ"א על מה ששכחנו וזהו שאנו מסיימים ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה לומר שאנו מבקשים חרטה על השגגות שלא נענש עליהם וחרטה היפה היא שאילו היינו יודעים בעת שנדרנו שנשכח אותו לא היינו נודרים.

ואם כן זה מועיל רק משום ששכחנו את הנדרים. ולכן התרת נדרים זו אינה מועילה אם אדם זכר נדר שנדר, ואת זה צריך להתיר על ידי פתח וחרטה מפורשים (ולא כמו שראיתי משהו שבסוף התרת נדרים שבערב ראש השנה, אגב כל האמור בסידור הוסיף גם נדר פלוני שנדר).

זכירת התנאי או אי זכירת התנאי בשעת הנדר?

אלא שיש לברר, לשיטת רבנו תם שיש כאן מסירת מודעה, האם הנדר שנדור יבטל דוקא אם נזכור את התנאי או דוקא אם לא נזכור את התנאי? בגמרא נדרים דף כג ע"ב שזה מקור הדבר שאפשר למסור מודעה, נאמר שדוקא אם זוכר את התנאי, וע"ש במחלוקת אביי ורבא. דעת הר"ן שם שאין מחלוקת:

רבא אמר כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע ממה התנה – רבא לא אתי לאפלוגי עליה דאביי דמודה הוא דכל שאינו זוכר תנאו כלל בשעת נדרו הנדר בטל אלא דלא ניחא ליה לשבושי לישנא דמתניתין ומש"ה קאמר דלעולם שיהיה זכור קתני והכי קתני הרוצה לבטל נדרו יעמוד בר"ה ויאמר וכו', ובכי האי גוונא איכא תרי דיני דאי אינו זכור תנאו כלל בשעת נדרו הרי הנדר בטל אבל אם הוא זוכר קצת תנאו אבל לא לגמרי…

ולפי זה לכ"ע אם זוכר את התנאי הרי מבטל את מה שנדר ולכן הביטול חל רק אם אינו זוכר כלל את מה שנדר. אבל דעת התוספות שם הביאו דעה אחרת:

ורבא פליג [על] אביי ואמר דוקא זכור בשעת הנדר מועיל כדקאמר רבא אם זכור בשעת הנדר משמע דוקא זכור אבל אם אין זכור כלל נדרו קיים דמסתמא דעתו לקיים נדרו כיון שאינו זכור בתנאי והלכתא כרבא דקי"ל בכולי הש"ס דאביי ורבא הלכה כרבא הלכך אם אינו זכור אינו מועיל ביטולו.

ולדעתם הרי זו מחלוקת, ולרבא לא מועיל אם אינו זוכר בכלל את התנאי, אף שנזכר לאחר מכן. ויש לומר שזו הסיבה לדעת הגאונים שהבאנו לעיל הסוברים שלא אומרים בכלל כל נדרי.

על פי דברים אלו מובן מה שכתב ברמב"ם הלכות נדרים פרק ב' הלכה ד':

מי שהתנה קודם שידור ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהן או הרי הן בטלים וכיוצא בדברים אלו ואחר כך נדר, אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר הרי נדרו קיים שהרי בטל התנאי בנדר זה, ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אף על פי שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל, ואף על פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם, ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור.

השגת הראב"ד ויש שמורה להחמיר וכו'. א"א יפה הורה זה ולא בזכירת התנאי כמו שהוא סובר אלא בקבלתו וקיומו שאם שהה כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו כבר ביטל נדרו את תנאו לפי שצ"ל בלבו על התנאי אני סומך והיה צ"ל והוא שקבל התנאי תוך כדי דבור אחר שזכר אותו.

לכאורה לדעת הרמב"ם יש מי שמורה שצריך לזכור התנאי תוך כדי דיבור, אבל הראב"ד כתב שתוך כדי דיבור הכוונה לאחר שנזכר ואז רוצה לבטל. ומכל מקום מה שכתב הרמב"ם בשם יש אומרים, הרי דברים אלו מובאים ברמב"ם בפירוש המשניות נדרים שם:

והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה כולה הרי הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר וענינו שבשעה שהוא נודר אם נזכר שכבר הקדים תנאי זה וקיים התנאי בלבו הרי בטל הנדר. אבל אם נזכר את התנאי אחר שנדר כעבור זמן כדי שאילת שלום או שנזכר מיד והחליט אז לבטל את התנאי שהתנה מתחלת השנה וקיים את הנדר הזה הרי הנדר קיים. וכן יכול הוא לומר כל נדר שאני עתיד לידור עד עשר שנים או איזה זמן שירצה.

ושתי הדעות כאן הן תלויות בשאלה האם אביי ורבא חולקים או אינם חולקים.

ולגבי השאלה האם צריך לזכור או אינו צריך לזכור תלויה בשאלה זו. ולראב"ד גם כן הביטול אינו חל ממילא אלא אם כשזוכר את התנאי חושב שיבטל הנדר, אלא שכתב שעל מחשבה זו צריך שתהיה תוך כדי דיבור ולא זכירת התנאי.

דבר נוסף שכתב הרמב"ם בהלכה ו' שם:

יש מהגאונים שאומרים אין כל אלו הדברים נוהגין אלא בנדרים בלבד לא בשבועות, ויש מי שמורה שדין הנדרים והשבועות בעניינות אלו אחד הם, וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים.

ואם כן יש הבדל נוסף בין אם זה התרה או מודעה, שלדעתם מודעה מועילה רק לנדרים ולא לשבועות. אבל בפשטות זה מועיל גם לשבועות.

סברא מעניינת על כך שאנו עושים כל נדרי בפרסום, כתב בצפנת פענח (הובא בספר כל נדרי פר פג הערה ג') שכיון שאין הצדוקים מודים בזה (כמ"ש הרמב"ם פירוש המשניות נדרים סוף פרק י':

וסדר התר נדרים כפי מה שמסרו לנו רבותינו חבורה מפי חבורה עד החכמים, וכפי שראינו כמה פעמים והתרנו בפני אבותינו כמו שהיו עושין הם ז"ל בפני אבותיהם ורבותיהם, לפי שזה אצלינו בערי המערב כלומר התר נדרים מעשים בכל יום, לפי שאין נובעין בערינו מים הרעים כלומר המינות. כך הוא…

ולכן כל דבר שאין הצדוקים מודים בו עושים אותו בפרסום, כמו במנחות דף סה לגבי קצירת העומר ובמצות הערבה ובניסוך המים בירושלמי סוכה פ"ד ה"ו.

מקורות נוספים:

ספר כל נדרי פרקים פב-פה; ע' יעקובזון, נתיב בינה חלק ה' עמ' 190; אב"י יושבי אוהל עמ' 189;