ב"ה

מחלוקת בעל המאור והרמב"ן לגבי הפייסות – התייחסות לדברי רמב"ן במלחמות ריש יומא בענין תרומת הדשן:

ביום הכפורים כל העבודות כשרות רק בכהן גדול. שני סוגי עבודות עובד כהן גדול ביום הכפורים, העבודות השייכות לכל יום ומועד, ועבודות הקשורות ליום הכפורים. והנה, המשניות בפרק ב' ביומא עוסקות בפייסות. בדבר זה נחלקו בעל המאור והרמב"ן אם הפייסות הללו שייכים ביום הכפורים, שהרי כל העבודות ביום הזה נעשות רק על ידי כהן גדול. מחלוקת זו היא מחלקות בין נוסחי סדר העבודה, נוסח אמיץ כח ונוסח אתה כוננת.

כתב בעל המאור:

והוי יודע כי בעלי הקרובו"ת שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבעה פייסות טעו כולן במשנתנו ולא הבינו כי הפייסות החשובים במשנתנו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכפורים לפי שכל עבודת היום אינה כשירה אלא בכהן גדול.

אבל הרמב"ן במלחמות ה' כתב:

אמר הכותב גם בעיני יפלא אבל אף בסדר עבודת הבבלי אשר מימי רבותינו כתוב בו פייסות וכן בדברי הפייט הראשון ר"א ברבי קליר ובקרובות הגאונים וחכמי הישיבות ורבני ספרד האחרונים ז"ל ואי אפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו ולבעל המאור הזה לבדו נתנה חכמה ואין לזרים אתו.

אלא שגם לדעת בעל המאור צ"ע אם אכן כהן הגדול עשה את הכל, לא רק את השחיטה וזריקת הדם אלא האם עשה בעצמו גם את ניתוח האברים והעלאה למזבח ולא היה מי שעזר לו בזה? והרי רק לנתח ולקחת למזבח חמש עשרה בהמות, או בשבת שבע עשרה בהמות קשה לקבל שכהן הגדול הפשיט את העור ועשה הכל! (וע' במקדש דוד סימן כד שחידש שכל עבודה שנעשית על ידי שני כהנים אינה צריכה להעשות על ידי כהן גדול, ויידון להלן)

א. גדר תרומת הדשן:

הפיס הראשון הוא תרומת הדשן כתב הרמב"ן שתרומת הדשן היא עבודת לילה ולכן אינו בכהן גדול.

ובסוגיה יומא דף כז ע"ב מפורש שתרומת הדשן היא עבודה שכשירה בלילה והיא עבודת לילה:

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר את המערכה חייב כיצד הוא עושה פורקה וחוזר וסודרה מאי אהני ליה אלא פורקה זר וסודרה כהן מתקיף לה רבי זירא וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר ולא והרי אברים ופדרים סוף עבודה דיממא היא והרי תרומת הדשן תחלת עבודה דיממא היא דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש מתחלת עבודה ואלא קשיא אלא כי איתמר הכי איתמר אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב הואיל ועבודת יום היא מתקיף לה רבא אלא מעתה תיבעי פייס אשתמיטתיה הא דתניא מי שזכה בתרומת הדשן זכה בסדור מערכה ובסדור שני גזירי עצים למימרא דעבודת יום בעיא פייס עבודת לילה לא בעיא פייס והרי אברים ופדרים סוף עבודה דיממא היא והרי תרומת הדשן משום מעשה שהיה.

(מעשה שהיה, ע' במשנה ריש הפרק ובגמרא כג ע"א ואכמ"ל.

הרמב"ן הביא להלן את דעת הרמב"ם פ"ד ה"א שיש רק פייס אחד לתרומת הדשן:

סדר כל המעשים שביום זה, כך הוא: בחצות הלילה, מפיסין לתרומת הדשן; ומסדרין את המערכה ומדשנין את המזבח, כדרך שעושין בכל יום על הסדר שביארנו עד שיגיעו לשחיטת התמיד."

לדעת הרמב"ם תרומת הדשן נעשית כל יום שהיו מוציאים מעט מן הדשן בכל יום ומניחים אותו על רצפת העזרה ממזרח לכבש המזבח (ע' רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב' הלכה יב)

הלכה י

הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנאמר והרים את הדשן, והיא עבודה מעבודות כהונה, ובגדי כהונה שתורם בהן הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהם בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן, אינו אומר אחרים שיהיו בגדי חול אלא שיהיו פחותין מן הראשונים, לפי שאינו דרך ארץ שימזוג כוס לרבו בבגדים שבישל בהם קדרה לרבו.

הלכה יא

אימתי תורמין הדשן בכל יום, משיעלה עמוד השחר, וברגלים מתחלת שליש אמצעי של לילה, וביום הכפורים מחצות הלילה.

הלכה יב

כיצד תורמין, מי שזכה לתרום טובל ולובש בגדי הרמה, ומקדש ידיו ורגליו ואומרים לו הזהר שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך, ואחר כך לוקח המחתה ושל כסף היתה, והיא היתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח במערבו של כבש, ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ, והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים, במקום שנותנים מוראת העוף ודשון המזבח הפנימי והמנורה, וחתיה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום.

ויש גם הוצאת הדשן שהיא הוצאתו של האפר המצטבר על המזבח אל מחוץ לירושלים, והיתה נעשית כשהיה האפר רב על המזבח (וע"ש ברמב"ם) לדעת הרמב"ם הוצאת הדשן היתה נעשית בכל יום אבל לא היה לה פייס כמבואר בהלכה יד שם:

כל מי שירצה מן הכוהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה, ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן; ואין להוצאת הדשן לחוץ פיוס, אלא כל הרוצה. ומעולם לא נתעצל כוהן, מלהוציא את הדשן.

אבל דעת רש"י על התורה פרשת צו ו,ד שתרומת הדשן היא צבירת הדשן באמצע המזבח וכשהוא רבה ואין מקום במערכה מוצאים אותו, ואין הוצאת הדשן בכל יום חובה, וכן התוספות בדף כז ע"ב ביומא כתבו שהוצאת הדשן נעשית רק כשרבה הדשן.

והנה, הרמב"ן הקשה:

ועוד, שאם היה כהן גדול תורם הדשן א"כ כבר היה צריך לטבול ולקדש וללבוש בגדי זהב כדתנן בתמיד מי שהוא רוצה לתרום את המזבח יורד וטובל … וקי"ל נמי כר"י דאמר בעיא בגדים ואם אתה אומר תרומת הדשן בכ"ג נפישי להו טבילות וקידושין, ועוד כשבא לקרוץ את התמיד למה הוא טובל ומקדש והרי כבר טבל לתרומת הדשן ולסדור מערכה והיאך שנינו הביאו לו בגדי זהב והרי הוא לבוש אותן מחצות.

הרמב"ן לא מזכיר כאן את העובדה שבגדים שתרם בהם תרומת הדשן אינו עובד בהם והרי כתוב בפרשת צו ו,ד: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" וכתב רש"י "בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהם". וברמב"ן משמע שהן אותם בגדים.

אלא שיש מחלוקת ראשונים אם החלפת בגדים נעשית רק בהוצאת הדשן או גם בתרומת הדשן. שיטת רש"י יומא יב ע"ב ד"ה את השחקין:

את השחקין – שאף השחקין כשרים לעבודה, ואני שמעתי: להביא שחקים דוקא, משום בגדים שבשל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו, ואין נראה בעיני, דבשלמא גבי הוצאת הדשן אמרינן לקמן (כג, ב) הכי – מפני שהבגדים מתבזים ומתלכלכין בהן, אבל תרומת הדשן שאינו אלא מלא מחתה ליום, כדאמרינן במסכת תמיד (ד, א) ואין שם לכלוך בגדים.

ולכן הרמב"ן לא הזכיר כאן שצריך להחליף בגדים בתרומת הדשן. אבל דעת הרמב"ם בפרק ב' הלכות תמידין ומוספין שגם בתרומת הדשן יש דין זה:

ונראה שלכן לרמב"ם תרומת הדשן על ידי כהן אחר ולא כהן גדול, כיון שצריך בגדים, וכיון שאין אלו בגדים שעושה בהם את התמיד לדעת הרמב"ם, אם כן אם כהן גדול עושה את זה הרי נפישי להו טבילות וקידושין.

אם כן מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן היא בגדר תרומת הדשן. וע' מצות המלך עמ' קסח. וע"ש שהרמב"ם הביא בהלכה הנ"ל פסוק שלא כתוב "נאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן". והרי כתוב "והוציא את הדשן" ולא "והרים" אלא שלרמב"ם תרומת הדשן והוצאה היא דבר אחד. ולכן צריך בגדים אחרים בשניהם. וכ"כ הכסף משנה שם עיי"ש שהוי כאילו כתיב והרים את הדשן, ואותו הדין לגבי הוצאת הדשן והרמת הדשן. ולכן לרמב"ם גם הוצאת הדשן היא כל יום כיון שזו אותה מצוה עם תרומת הדשן.

אבל קשה בדעת הרמב"ן, שהרי להלן לגבי דישון מזבח פנימי כתב הרמב"ן שאם כהן גדול מדשן, הרי ע"כ היה צריך להחליף בגדים לבגדים פחותים, ואם כן היאך שנינו הורידו כ"ג לבית הטבילה לבש בגדי זהב וקדש ידיו ורגליו, והלא צריחך לדשן קודם קריצת התמיד. ואם לרמב"ן לא צריך להחליף בגדים לתרומת הדשן במזבח החיצון מדוע מדבר על החלפת בגדים בתרומת הדשן של מזבח הפנימי, וצ"ע.

אלא שלדעת הרמב"ם קשה, והרי לא מצאנו שהכהן הגדול יוצא מחוץ לעזרה כדי להוציא את הדשן, והרי הוצאת הדשן לרמב"ם נעשית בכל יום? יש לומר על פי הרמב"ם שם בהלכה טו:

ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ עבודה, אין בעלי מומין מוציאין אותו.

ואם אינה עבודה, יש לומר שאכן היא נעשית על ידי כהן אחר ולא על ידי כהן גדול. ואין צריך פייס כפי שבכל יום אין צריך פייס לעבודה זו.

ומה שתרומת הדשן נעשית בכהן הדיוט ניתן להסביר גם באופן אחר כפי שמביא הריטב"א ביומא דף יב:

ריטב"א על מסכת יומא דף יב/ב

ואיכא למידק לפום האי שטת' דהא לקמן במכילתין קתני תנא ד' פייסות שהיו במקדש וכיון שכל עבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול מה ענין פייסות ביום הכפורים. ומורי הרב ז"ל תירץ דפייסות השנויות לקמן במכלתין לא נשנו אלא לענין שאר ימות השנה ואיידי דאיירי בתרומת הדשן שבכל יום ויום ושהיו מפיסין עליו סיימנהו לכולהו ארבע פייסות. ובשם רבי' הגדול רבו ז"ל אמר לי שהיה סובר דמדאורייתא אין חובה בכהן גדול אלא בעבודת היום ממש אבל תמידין ועבודות של כל יום ויום כשרות אפי' בכהן הדיוט אלא דמצוה בכהן גדול טפי. ורבנן שוו חובה בכהן גדול אף בתמידין ולא התירו אלא דברים שאינם עיקר עבודה כאותה שאמרו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וכגון להפך במזלג ולהזמין איברים להעלותן. והיכא דכהן גדול חלוש עושין עבודת תמידין אף בכהן הדיוט והיינו דקא תני תנא דיני פייסות במכילתין".

ואם כן יש לומר שגם תרומת הדשן היא דבר שאינה עיקר עבודה ולכן כשרה גם בכהן הדיוט.

לפי הריטב"א, אם כהן חלש ואחר עושה את העבודה בשבילו, א"כ בצרי להו טבילות וקידושים? כן העיר בתפא"י למשניות ובחזו"א יומא, וכתב החזו"א:

נראה דאין מצוה מיוחדת בי' קידושין, והא דהוצרכה הלכתא כבר פירשו תוס' ד"ה גמירי, דמניה ידעינן דקראי לא על הסדר נאמר והלכתא סימנא בעלמא היא ללמדנו דה' פעמים משנה מעבודה לעבודה.

ואם כן לפי הריטב"א ענין הפייסות שהוזכרו במשניות ביומא הוא: שאם הכהן הגדול הוא חלש, שאר העבודות נעשות בכהן הדיוט ונעשה על ידי פיס.

ויתכן שמחלוקת הראשונים אם כל עבודות היום הם בכהן גדול מן התורה או שמן התורה רק העבודות המיוחדות לכהן גדול, דבר זה תלוי בדברי הגר"א בפרשת אחרי מות. אם פרשה זו לא נאמרה ביום הכפורים דוקא הרי ברור שמן התורה יש מקור רק לעבודות היום שהן בכהן גדול. אבל אם הפרשה מיירי בכל יום כפורים, הרי יתכן לומר שכל העבודות הנעשות ביום צריכות כהן גדול, ואכמ"ל.

ב. שיטת בעל המאור בתרומת הדשן:

אמנם צריך עיון על שיטת בעל המאור, שהרי לשיטתו גם תרומת הדשן נעשית בכהן גדול, שהרי כתב שלא היה פייסות בכלל, והרי בעלי הקרובו"ת כתבו שפיס ראשון היה על תרומת הדשן, וגם על זה חלק בעל המאור וכתב שלא היה פייס על זה. ומקשה הרב סולביצ'יק (עבודת יום הכפורים, הוצאת קאהן עמ' מג), למה צריך לעבודת לילה כהן גדול? וכתב שאולי לדעת בעל המאור יש גזירת הכתוב שכל העבודות השייכות ליום אינן כשרות אלא בכהן גדול. או שלדעת בעל המאור תרומת הדשן צריכה להעשות בכהן גדול משום שהיא תחילת עבודת היום, והרי אם קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן אינו צריך לקדש שוב לתמיד, אם כן הרי זה חלק מן העבודה.

וע' רמב"ן שהקשה על בעל המאור, שהרי ודאי הכהן היה מקדש ידיו ורגליו ולובש בגדים לתרומת הדשן, ואם כן הרי יש יותר מחמש טבילות? וכתב הרב סולביצ'יק (ע' מה) שאף שצריך קידוש ידים ורגלים ודאי שאין הקידוש כאן נעשה כחלק מעבודת היום אלא דין בפני עצמו. ואף שעצם תרומת הדשן צריכה להיות בכהן גדול, אבל לגבי הטבילות והקידושים אין זה שייך לחובת היום.

ג. דישון מזבח הפנימי:

והנה, נוסף לתרומת הדשן של המזבח החיצון יש גם דישון מזבח הפנימי. וגם על דישון מזבח הפנימי כתב הרמב"ן שעליו כתבו בעלי הפייסות שהוא בפייס השני. וכתב הרמב"ן שדישון הפנימי אינה עבודת יום אלא עבודת לילה דומיא דהרמת דשן בחיצון.

ודעת רש"י בתמיד ל"ג ע"ב שדישון מזבח הפנימי נעשה גם קודם תמיד של בין הערבים: "ודע שבין הערבים אי אפשר גם כן בלי דישון מזבח הפנימי ובלי דישון מנורה כמו שזכרנו בבקר". ואם כן יש לשאול האם צריך להעשות דוקא על ידי כהן גדול? (ע' מקדש דוד סימן כד).^{^[1]}

אמנם יתכן שאין צריך כהן גדול לזה, שהרי יש ראשונים הסוברים שדישון מזבח הפנימי אינו צריך בגדי כהונה בכלל. (וכן זר שעשה את העבודה אינו חייב עליה משום שהיא עבודת סילוק). אלא שבכל השנה צריך פייס כמו בשחיטה שאף שכשרה בזר צריכה פייס מפני שהיא תחילת עבודה (ע' תוספות יומא כ"ז ע"ב ד"ה אין לזר).

ובתוספות רי"ד יומא כט ע"א כתב כדעת הרמב"ן שדישון מזבח הפנימי היה נעשה בכהן הדיוט:

וביוה"כ כי אמר ברק ברקאי הורידו כהן גדול לבית הטבילה פי' לא הי' מתחיל כה"ג לעבוד ביוה"כ אלא משחיטת התמיד ואילך אבל הרמת הדשן וסידור המערכה ושני גזרי עצים ודישון מזבח הפנימי והמנורה היו נעשין בכהן הדיוט.

ובכל זאת צריך עיון לדעת הראשונים שיש דישון מזבח פנימי גם בין הערביים, האם נעשה על ידי כהן גדול. וכתב במקדש דוד שמסתבר שכיון שבבוקר אין זו עבודה שצריכה כהן גדול, אם כן גם בין הערביים אינה צריכה כהן גדול.

וע"ע מה שכתב הגרי"ד על דישון מזבח הפנימי, עמ"ש הרמב"ן שאין לו עיקר מן התורה, שם עמ' מה-מו.

ד. דברי הרמב"ן: "ועוד דהא מוכח בהדיא בפ' אמר להם הממונה דכשטובל לקרוץ את התמיד בגדי חול הוא פושט ומש"ה לא בעי קידוש אפשיטה".

ביאור כוונת הרמב"ן היא הם: מתי מקדש – מחלוקת רבנן ורבי מאיר יומא ל"ד ע"ב אם קידוש לפני פשיטה או אחרי פשיטה של בגדים. לר"מ: שני קידושי על לבישה. לרבנן, אחד על פשיטה ואחד על לבישה.

שם ל"א ע"ב:

בשלמא לר"מ היינו דמשכחת עשרה קידושין (לחמש טבילות, שני קידושין לכל לבישה) אלא לרבנן תשעה הוו (שהרי קידוש אחד על פשיטה ואחד על לבישה, וחסר הראשון). אמרי לך רבנן, קידושא בתרא כי פשיט בגדי קדש ולביש בגדי חול עביד ליה התם.

ה. דישון מנורה

הרמב"ן הקשה לדעת הרז"ה שגם זה צריך להיות בכהן גדול, והרי דישון זה נעשה בין שחיטת התמיד לזריקת הדם (עיי"ש שהכריח שכך זה נעשה לשיטת בעל המאור) ואם כן הרי היה צריך לתת את הדם לממרס כדי שלא יקרוש. וע' הערה לשעורי הגרי"ד פרק שני הערה 6 שכתב על פי הסוגיה במנחות כא ע"א שאין קרישת הדם פוסלת אלא בחטאות הפימיות דלגביהן "ולקח ונתן אמר רחמנא, והאי לאו בר לקיחה ונתינה הוא", אך לא בחטאות החיצוניות דלגביהן "ולקח ונתן" והאי בר לקיחה ונתינה הוא. ואם כן ניתן להזות גם אם קרש. אבל יתכן שלכחילה צריך למסור לממרס גם בקרבנות אחרים, שהרי מצאנו גם במשנה בפסחים (ס"א ע"א) שהזכירה ממרס גם לגבי קרבן הפסח, ובמנחות ה' ע"א מובא ממרס גם לגבי חטאת מצורע שהיא חטאת חיצונית. וכ"כ קרן אורה מנחות כא ע"א שלכתחילה צריך למרס, ומובנת שיטת הרמב"ן בקושיתו לגבי לכתחילה שצריך היה להיות ממרס.

ו. עלה ונסתפג:

במשנה נזכר שכה"ג כשהיה טובל "עלה ונסתפג" (פרק ג' משנה ד, ג,ו ז,ג ז,ד וכן במסכת תמיד א,א). וצ"ע מה החידוש שבכך, ע' משנה למלך שמקשה מדוע להזכיר במשניות. וכותב משנה למלך, שיש חשש חציצה על ידי מים בין גופו לבגדיו. וברכי יוסף כותב בהלכות תפילין, שהרי כל דיני חציצה נלמדים מבגדי כהונה, ולכן יש להקפיד אם טובל לפני שחרית יש חשש חציצה בין ראשו ותפילין.

במקדש דוד של בעל צמח דוד, נכד רע"א, מקשה על המשנה למלך, שאין לומר שעלה ונסתפג זה משום חציצה, שהרי בטוי זה נמצא גם במסכת פרה (פרה פרק ג' משנה ח') ושם אין צריך בגדי כהונה. ותירץ במקדש דוד על פי משנה בחגיגה שמדרבנן הטובל צריך להתכוון לשם כך ואם טובל לשם טהרה ולא לשם תרומה צריך לטבול שוב. ושואלת הגמ' בחגיגה בפ' חומר בקדש אם כהן טבל לשם טהרה גרידא ושכח לכוין לשם תרומה, וכתוב שאם לא נסתפג כל צרכו יכול לכוון אחר גמר הטבילה. ואם כן, גם לגבי כהן גדול ביום הכפורים ולגבי הכהן שעוסק בפרה, שניהם יכולים לכוון עדיין כל זמן שלא נסתפג ואמנם מדאוריתא כבר טהור, וחידש הכסף משנה, שהטהרה היא בזמן יציאה מן המקוה, אבל לגבי דין דרבנן יש לומר שהטהרה לא נגמרה עד שעה שגמר להסתפג כל צרכו (משעור של הרב שכטר תשנ"ה)

ז. הפייס הרביעי כתב הרמב"ן שהוא מי מעלה איברים מן הכבש למזבח.

פירש הרמב"ן שהינו איברים שניתותרו מערב יום הכפורים שסודרים אותם על המערכה הרביעית של איברים ופדרים. וכתב הרמב"ן שזו עבודת לילה. מה דעת בעל המאור בדברים אלו? האם רק כהן הגדול היה עושה את זה? ייתכן לומר לדעת בעל המאור שהפייס של איברים ופדרים שייך לפייס של אתמול, ומי שהגריל אתמול על האיברים הוא מי שמעלה אותן שניתותרו, אבל אין צריך פייס ביום הכפורים על זה (ע' הערה 3 בשעורי הגרי"ד פרק שני).

ח. משך הזמן לעבודת היום:

תורמים מחצות כדי שיהיה יותר זמן ביום, האם אמנם הזמן ביום היה דחוק לכהן הגדול?

והנה, הראשונים נחלקו לגבי סדר העבודות של הכהן הגדול, לדעת הרמב"ם כהן הגדול הרבית תמיד של בין הערבים בטבילה שלישית לפני הוצאת כף ומחתה שעשה בטבילה רביעית. אבל לשית רש"י עשה את תמיד של בין הערבים לאחר הוצאת כף ומחתה. ולכאורה דבר זה תמוה, איך יתכן שדבר כזה לא כתוב במשנה ביומא?

ובעל בנין שלמה, כתב הגהות על הש"ס שנדפסו בסוף דפוס וילנא. (נכדו אמר שבמשפחה יש מסורת שהוא ידע את הש"ס בעל פה ולא היה צריך לכיון והיה יודע בעל פה. לכן יש טעויות בש"ס וילנא שאין בש"ס אחר, ויש טעות שאופיינית לליטאי שמחליף ש' בס': ע' סבהדרין נב.) וכתב בחשק שלמה על יומא דף ע' ע"ב כתב שבמשנה לא הוזכר תמיד של בין הערבים. שנזכר בפסחים משום שתמיד קרב בשמנה ומחצה (שלש וחצי שעות זמניות לפני השקיעה !).

רמב"ם הלכות תמידין ומוספים פרק א, ה"ב:

תמיד של בין הערביים, שוחטין אותו משיאריך הצל ויוכר לכול שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה, עד סוף היום; ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה, וקרב בתשע ומחצה.

ואם כה"ג זקן לוקח לו הרבה זמן וצריך להקריב בצהרים בשתים וחצי בערך ואם גומר את כל העבודה ונמצא בחלק השלישי צריך לעשות את התמיד בסוף וזה לא היה קבוע מתי עושה את תמיד של בין הערבים.

וז"ל חשק שלמה:

לכאורה הדבר צ"ע דלא הוזכר במשנה הקרבת התמיד של בין הערבים אימתי היה דבין לפרש"י דהיה בטבילה חמישית ובין להרמב"ם ז"ל דהיה בטבילה שלישית אחר אילו ואיל העם וכ"ה בסדר עבודה דאתה כוננת מ"מ הו"ל להזכירו מיהת ונ"ל דדוקא במוסף יוה"כ דאיכא סתירה במקראות בזמן ההקרבה וכמו שכתב הרא"ש לפיכך הוצרכה המשנה לבאר ולהביא דפליגי תנאי בזה אבל בזמן התמיד דלא הוזכר בתורה כלל אצל יוה"כ הדבר פשוט דהקריבו אותו ככל ימות השנה דהיינו בשמנה ומחצה ולא השגיחו כלל אם הוא בטבילת שלישית או חמישית אבל אם נתאחר עד שהגיע טבילה שלישית לח' ומחצה היה נקרב התמיד מיד אחר אילו ואיל העם בטבילה שישית דזמן תמיד של בין הערבים לא נתשנה לעולם זולת בעה"פ וכמו להדיא בפסחים נ"ח ע"ש ודו"ק.

וכתב באנצקלופדיה תלמודית ערך דישון מזבח הפנימי:ב. זמנו. בזמן דישון מזבח הפנימי, נחלקו ראשונים: יש סוברים שלא היה אלא פעם אחת ביום בכל בוקר¹⁴, ויש סוברים שגם בין הערבים היה דישון מזבח הפנימי¹⁵ .
14. רש"י יומא כא א ד"ה ודישון; תוס' שם לג א ד"ה אפילו. וכ"ג מרמב"ן במלחמות יומא פ"ב שכ' שזו עבודת לילה כהרמת הדשן בחיצון ולא עבודת יום.

15. פהמ"ש להרמב"ם תמיד סופ"ו, וכן מבואר מלשון הרמב"ם בתמידין ומוספין פ"ו הי"א כסדר שעושים בכל יום בבוקר עושים בין ערבים חוץ מהרמת הדשן ממזבח החיצון; שו"ת הרשב"א ח"א סו"ס עט. ועי' לעיל: חובתו, מירושלמי יומא פ"ב ה"ב שצריך הקטרה בגופו של מזבח, והקטורת היתה גם בין הערבים. ועי' גבורות ארי יומא כה א ד"ה מי מדשן שנסתפק בדבר. ↑