שעיר המשתלח

ב”ה

בענין כפרת שעיר המשתלח

בפסוקים ובמשנה מדובר על יום הכפורים בלשון רבים ואילו בגמרא ובשלחן ערוך שגרו המונח יום כיפור, ומסתבר שזה משום שבזמן הבית יש כמה כפרות, יש היום, יש שעיר המשתלח ופרים. ואילו כיום יש רק כפרה אחת והיא יום הכפור עצמו (קונטרס עבודת יום הכפורים לגרי”ד עמ’ סט).

ע’ רמב”ם הלכות תשובה פרק א’ הלכות ב,ג: הלכה ב: שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות, ומה הן הקלות ומה הן החמורות, החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר אע”פ שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות, ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות. הלכה ג: בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה אין שם אלא תשובה, התשובה מכפרת על כל העבירות, אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו שנאמר רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, ועצמו של יום הכפורים מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם.

לשעיר המשתלח יש תפקיד כפול: גם כמכפר על עברות בני ישראל, וגם כחלק מעבודת היום. וראיה מדברי המדרש שהביא הגר”א שפרשת אחרי מות לגבי אהרון הכהן עוסקת לאו דוקא ביום הכפורים, אלא כל השנה אהרון היה יכול להכנס. וע’ בגר”א שיישב בזה כמה שאלות קשות בפרשה. והרי אם לא ביום הכפורים אין לשעיר גדר של מכפר אלא רק חלק מסדר היום (וע’ גם קוטרס עבודת יום הכפורים עמ’ סט).

ויש לדון לגבי כפרת שעיר המשתלח: האם השעיר הוא עצם כפרת יום הכפורים, ואין יום הכפורים נפרד מהשעיר. או שגדר השעיר הוא כפרה נפרדת מכפרת יום הכפורים. ולכן כשאין שעיר יום הכפורים בעצמו מכפר. וכשיש שעיר הכפרה תלויה בשעיר. האם בזמן המקדש גם כן יש כפרת שעיר וכפרת יום הכפורים או שזה אחד? ועוד יש לברר האם שעיר המשלח נקרא קרבן או לא? הרמב”ם בתחילת הלכות יום הכפורים לא מנה את המשתלח בכלל הבהמות הקרבות ביום הכפורים ומנה חמש עשרה בהמות שאינם כוללות את שעיר המשתלח. ואם כן משמע שאינו קרבן, אך יתכן הרמב”ם מנה את אלו שמקריבים בפועל במקדש ולכן שעיר המשתלח לא נמנה בכללם. ועוד יש להוכיח מגמ’ יומא ס”ו עיתי ואפילו בטומאה איש להכשיר את הזר, ואם כן לכאורה אם לא צריך כהן הרי שאין זה קרבן.

ויש להעיר שבגמ’ זבחים קי”ג ע”ב על המשנה בריש פרק פרת חטאת שכתוב ששעיר המשתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שאין ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו, אומרת הגמ’: “שעיר המשתלח: ורמינהי (ויקרא יז) או קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן שנאמר (במדבר לא) ונקרב את קרבן ה’ תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביאו מי שראוי לבא באהל מועד יצאו קדשי בדק הבית שאינן ראוין אוציא את אלו שאינן ראוין ולא אוציא את שעיר המשתלח שהוא ראוי לבא אל פתח אהל מועד תלמוד לומר לה’ לרבות שעיר המשתלח שאינו מיוחד לה’ לא קשיא כאן קודם הגרלה כאן לאחר הגרלה. אחר הגרלה נמי האיכא וידוי אלא אמר רב מני לא קשיא כאן קודם וידוי כאן לאחר וידוי” ופשטות הסוגיה שם משמע שכל קדשים נקראו קרבן, ורק השאלה מהו קרבן לפני ה’. אלא שאין שאלתנו בגדר קרבן שנקרא גם קדשי בדק הבית, אלא האם זה אמנם קרבן לה’.

ע’ בסוגיה שבועות בדף יג ע”א ומהסוגיה עולה התייחסות לשתי השאלות:

א. בסוגיה מבואר שהשאלה האם שעיר המשתלח הוא מכפר בלי תשובה, תלוי במחלוקת רבי ורבנן האם יום הכפורים מכפר בלא תשובה או רק עם תשובה. ומשמע בגמ’ שיש זהות גמורה בין יום הכפורים לבין שעיר המשתלח, וזו אותה כפרה. שהרי הגמ’ פותחת בבעית תשובה עם שעיר ומסיימת בתשובה ויום הכפורים. על כורחנו שהשעיר הוא חלק מעצומו של יום הכפורים שמכפר. ב. משאלת הגמ’ “זבח רשעים תועבה” על שעיר המשתלח מוכח שיש לו גדר של קרבן ולכן צריך להיות דינו כקרבן של רשעים שלא מקריבים.

אלא שדבר זה תלוי בשלש דעות בתוס’ שבועות יג ד”ה דעבד:

דעבד סמוך לשקיעת החמה – אבל לאחר שילוח שעיר לא מצי לאוקומה שהוא מכפר כל היום ואף על גב דמשמע לעיל (דף ח:) שאין קרבנות מכפרין על עבירות של אח”כ אפילו בו ביום דאמר נפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה שאני שעיר המשתלח דכתיב ביה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע דכל היום יכפר אי נמי היום עצמו בלא שעיר המשתלח מכפר קצת ואין כאן כרת גמור וכה”ג אשכחן בפרק קמא דזבחים (דף ו. ושם) דעולה מכפרת על היורש מקופיא ולא מקיבעא כלומר לגמרי והשתא אתי שפיר דלא קאמר כגון שמת קודם שנשתלח השעיר או כגון דליכא שעיר המשתלח כדאמר לעיל (דף ח:) ונפקא מינה היכא דלא עבד חיצון וי”מ דיום הכפורים בלא שעיר המשתלח מכפר לגמרי ונפקא מינה דשעיר מכפר מיד ויום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכפורים כדתניא חומר בשעיר מביום הכפורים שהשעיר מכפר מיד ויום הכפורים עד שתחשך חומר ביוה”כ מבשעיר שיום הכפורים מכפר בלא קרבן מה שאין כן בשעיר והא דנקט כגון דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא הוא הדין שמת בו ביום ולרווחא דמילתא נקטה אי נמי אפילו לא מת בו ביום אלא אחר כמה ימים וכגון דעבד סמוך לשקיעת החמה.

לדעה הראשונה בתוס’ יש זהות מוחלטת בין יום הכפורים לבין שעיר המשתלח. ואילו לתירוץ אחרון, גם בזמן המקדש יש כפרת יום כפורים יש כפרת שעיר ואלו שני דברים לגמרי נפרדים.

ואולי ניתן לומר שהשאלה האם שעיר המשתלח הוא קרבן גם היא תלויה בשאלה הזו: אם שעיר ויום הכפורים הם דבר אחד, הרי על כורחנו הכפרה של שניהם היא בסוף היום כתי’ ראשון של תוס’, ואם כן השעיר אינו קרבן, שהרי לא יתכן קרבן שמכפר על מה שנעשה לאחר ההקרבה. אבל לתי’ אחרון של התוס’ ששעיר המשתלח ויום הכפורים אינם אחד. כתבו שאמנם מה שעושה אחר שילוח השעיר אינו מתכפר בשעיר אלא מתכפר ביום הכפורים, ואם כן הרי דינו של השעיר כדין קרבן שמכפר רק על מה שנעשה קודם ההקרבה שלו.

הרמב”ם כתב ששעיר המשתלח מכפר על הקלות בלא תשובה. והאחרונים תמהו על הרמב”ם שזה לא כמו הבבלי, שמשמע שלרבנן צריך תשובה עם כל העברות, אלא מקורו של הרמב”ם הוא בירושלמי, וכל האחרונים דנו בזה. ונראה לומר: שהרי הוידוי של הכהן הגדול הוא וידוי בשביל כל ישראל ובשליחותם (וע’ במנחת חינוך מצוה שס”ד אות ח’) ויש לומר שלכן בוידוי של הכהן הגדול אין קבלה לעתיד, משום שזו לא שייכת כשאחד מתודה על חטאיו של האחר.

ונראה, שהוידוי של הכהן הגדול, חייב להתייחס לקלות בלבד (דהיינו לא תעשה שאין בו כרת ועשה), שהם מכפרות בלא תשובה. כי אם הוידוי הוא לכל העבירות, הרי שם הם מכפרות רק בתוספת תשובה, והרי יסוד התשובה לרמב”ם היא שישוב החוטא לפני ה’ ויתודה, ע’ בכותרות ובהלכה. ואם כן הרי עם ישראל כבר התודה, ולכן ע”כ כהן הגדול מתודה עבור כל ישראל רק על עשה שמכפר על הקלות בלא תשובה, ויש לומר שזו הסיבה שהרמב”ם נקט שקלות בלא תשובה, וכדעת הירושלמי. משום שרק כך ניתן להבין את הוידוי של הכהן הגדול.

והטעם הפנימי שהשעיר בלא תשובה על עשה, משום שהוידוי של הכהן הוא עבור כל ישראל, והם ערבים זה לזה, אבל בעבר על עבירות שיש בהם כרת שעל ידי כך ניתק את עצמו מכלל ישראל, ע’ באריכות בכלי חמדה על המועדים סימן פו.

לגבי השאלה האם השעיר הוא קרבן? לכאורה הוא טעון ודוי כמו כל שאר קרבנות שכתב הרמב”ם שצריכים וידוי. ואף על פי כן במשנה כל היום כשר וכו’ במגילה ב,ה כתוב: “כל היום כשר לקריאת המגלה, ולקריאת ההלל, ולתקיעת שופר, ולנטילת לולב, ולתפלת המוספין, ולמוספין, ולודוי הפרים, ולודוי המעשר, ולודוי יום הכפורים, לסמיכה, לשחיטה, לתנופה, להגשה, לקמיצה ולהקטרה, למליקה, ולקבלה, ולהזיה, ולהשקית סוטה, ולעריפת העגלה, ולטהרת המצורע.” הרי שנפרד וידוי פרים מוידוי יום הכפורים, ומשמע שאלו שני דברים. ולא כמו שכתבו התוס’ שזה אותו הדין.

ע’ גמ’ בשבועות י”ב ע”ב שם דנה אם שעיר מכפר עם תשובה או בלא תשובה, ואומרת הגמ’ “אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה” ואם כן הרי משמע שזה קרבן ולכן יש קושי של זבח רשעים תועבה.

אבל לכאורה הרי בקרבנות ציבור אין בעיה של זבח רשעים תועבה, שהרי אם כן אין מקום לכל קרבנות ציבור ? ונראה להסביר על פי מה שכתבנו לעיל, שבעצם הוידוי של הכהן הגדול מתייחס בעיקרו לעשה שמכפר בלא תשובה. אבל שאר עבירות ששעיר מכפר רק עם תשובה, הרי שעיר מכפר עם הוידוי של היחיד. וכיון שהשעיר מכפר עם ודוי של יחיד לכן חוזרת בעית זבח רשעים תועבה.

אך האם עקרונית שעיר המשתלח הוא קרבן: משנה ס”ב ע”א “שני שעירי יוה”כ, מת משהגריל…ויפלו דמיו לנדבה” זה מוכיח שהוא קרבן. ע’ רמב”ם מעה”ק פי”ח הי”א מחלוקת רמב”ם וראב”ד עד מתי חייב עליו משום שחוטי חוץ, לרמב”ם עד שלא התודה, ולראב”ד עד הגרלה:

שני שעירי יום הכפורים ששחטם בחוץ, אם עד שלא התודה עליהם חייב כרת על שניהן הואיל וראויין לבוא לפני השם לוידוי, ואם אחר שהתודה פטור על המשתלח שהרי אינו ראוי לבוא לפני השם.

השגת הראב”ד: שני שעירי וכו’ עד אם לא התודה. א”א אני שונה בברייתא עד שלא הגריל עליהם חייב על שניהם ופירש רב חסדא הואיל וראויים לשעיר הנעשה בחוץ משהגריל עליהם חייב על של שם ופטור על של עזאזל אלמא אפילו קודם שהתודה כיון שהגריל ועלה עליו הגורל לעזאזל פטור עליו בחוץ אע”פ שעתיד להתודות עליו שאין ראוי לבא לפתח אהל מועד ויהא מיוחד לשם אלא שיהא ראוי לזריקה ולהקטרה שנאמר לה’ וחיי ראשי שמעתא דזבחים הטעהו שלא ירד לפירושה ומצאה משובשת.

ועוד ראיה שהוא קרבן, ממשנה יומא ס”ב ע”א שאם מת השעיר לעזאזל יביא זוג נוסף ויגריל, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ועיין קונטרס עבודת יום הכפורים לגרי”ד עמוד ע”ב שכתב שהפניית דמי השעיר לנדבה מוכיח שדינו כקרבן.

אלא ששאלה זו היא גם מחלוקת ראשונים מפורשת בסוגיה בשבועות יג התוס’ רא”ש שם כתב: “דעבר סמוך לשקיעת החמה – אבל לאחר שילוח השעיר לא מצי למימר שהרי הוא מכפר כל היוס, אע”ג דאמרינן לעיל שאין הקררבנות מכפרין על עבירות שאחר הקרבתן שאני שעיר המשתלח דכתיב ביה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע שכל היום מכפר, וגם שעיר המשתלח לאו קרבן הוי, א”נ כפרה גמורה אינו מכפר אח”כ אבל קצת מכפר ואין כאן כרת גמור, וכה”ג מצינו בפ”ק דזבחים בעולה שמכפרת על היורש מקופיא אבל לא מקיבעא. ונראה נמי לרבי דאמר דמכפר על שאינם שבים לא מקיבעא אלא מקופיא ולא כמו על השבים שמכפר כפרה גמורה כדאיתא בסוף יומא.”

אבל בחידושי הרשב”א שם כתב:

חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויה”כ אינו מכפר עד שתחשך וחומר ביה”כ מבשעיר שיה”כ מכפר בלא קרבן משא”כ בשעיר שאינו מכפר בלא קרבן. ונ”ל דה”פ דיה”כ בלא שעיר המשתלח משא”כ בשעיר שאינו מכפר אע”פ שהגרילו עליו אלא א”כ נשתלח, ושילוחו קרי קרבן, לפי ששניהם שוים הקרב בפנים והמשתלח שבפנים קרבן לד’ והשני משלח לעזאזל. וא”נ יש לי לפרש שיה”כ מכפר בלא קרבן שעיר הנעשה בפנים משא”כ בשעיר שאינו מכפר אלא א”כ קדם של שם שנעשה בפנים, וזה נ”ל יותר מדקאמר שאין מכפר בלא קרבן ואלו לפי’ הראשון לא ניחא שאין שלוחו קרוי קרבן.

ומדברי התוס’ רא”ש מוכח כמו שכתבנו, שהשאלה האם יום הכפורים והשעיר הם דבר אחד, והשאלה האם הוא קרבן תלויות זו בזו. שהרי התוס’ רא”ש תירץ כמו תוספות ששעיר המשלח מכפר כל היום מכם דכתיב כי ביום הזה וכו’ “וגם שעיר המשתלח לאו קרבן הוי”. הרי שאם השעיר ויום הכפורים הם מכפר אחד, על כורחנו שאינו קרבן שהרי קרבן אינו מכפר לאחר ההקרבה. אבל אם אלו שני מכפרים, אם כן מה שעשה אחר השעיר אינו מכפר כדין כל קרבן שאינו מכפר לאחר שהוקרב, ואז יתכן לומר שאכן יש לו גדר של קרבן.

נקודות נוספות לבירור: הקשר בין שאלת גדר קרבן בשעיר עם השאלה האם פרה אדומה היא קרבן (ואולי גם קשור לעגלה ערופה). ע’ עוד בשימ”ק השמטות תמורה ו’ עע”ב ששעיר המשתלח שהומם ושלחו לצוק דהיינו הקרבתו עובר משום הלאו דכל אשר בו מום לא תקריבו.

האם המכפר בשעיר הוא אמנם השילוח לעזאזל או הוידוי: שיטת ר”ש במשנה שבועות ב’ ע”ב שהוידוי הוא המכפר. ולכאורה ר”ש לשיטתו ביומא מ’ ע”ב שיעמד חי לר”י צריך לעמוד עד שעת מתן דמים של חברו, ור”ש עד שעת וידוי דברים. וע’ מקדש דוד בענין עבודת יום הכפורים. וע’ גבורת יצחק על רמב”ם הלכות תשובה פ”א ה”ג. ומתוס’ שבועות יג משמע שהשילוח הוא המכפר שהרי דנו על מה שנעשה לאחר שילוחו.