ב"ה
דין תינוקות ביום הכפורים
רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה א
מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי שנאמר (ויקרא ט"ז, ויקרא כ"ג) שבת שבתון הוא לכם, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר (במדבר כ"ט) ובעשור וגו' כל מלאכה לא תעשו, ומה הוא חייב על עשיית מלאכה ביום זה, אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.
ובספר החינוך מצוה שי"ג כתב:
לצום ביום העשירי בתשרי, והוא הנקרא יום הכיפורים, שנאמר [ויקרא כ"ג, כ"ז] בעשור לחדש וגו' ועניתם את נפשותיכם, ובא הפירוש בספרא, עינוי שהוא איבוד נפש. ואי זהו, זה אכילה ושתיה, וכמו כן פירשוהו זכרונם לברכה בגמרא [יומא ע"ד ע"ב]. ועוד באה הקבלה עליו שהוא אסור ברחיצה ובסיכה, בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ולשון ספרא, מנין שיום הכיפורים אסור ברחיצה ובסיכה [ובנעילת הסנדל] ובתשמיש המטה, תלמוד לומר [שם, שם ל"ב] שבת שבתון, כלומר כי כפל השביתה יורה על שביתה מהעסקים אלה ושביתה ממזון הגוף.
אלא שלגבי שאר העינויים מלבד אכילה ושתיה נחלקו הראשונים אם הם מן התורה או מדרבנן.
בגמ' יומא ע"ח ע"ב:
תנו רבנן תינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל מאי שנא נעילת הסנדל דאמרי אינשי עבדו ליה הנך נמי אמרי אינשי עבדו ליה רחיצה וסיכה אימר מאתמול עבדי ליה סנדל נמי אימר מאתמול עבדי ליה סנדל לא אפשר דמאתמול עבדי ליה דאמר שמואל האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסים מסאני וליגני והא מותרין לכתחלה קתני אלא הנך דלאו רביתיהו גזרו בהו רבנן הנך דרביתייהו הוא לא גזרו בהו רבנן.
ופרש"י:
אינשי עבדו ליה – גדולים עשו לו והתורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור, כדאמרינן במסכת יבמות (קיד, א): לא תאכלום, לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים.
לא אפשר מאתמול – ויהא ישן כל הלילה והם ברגליו.
הא מותרין לכתחלה קתני – שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו ורחוץ אותו, והאי שפיר ידע דהיום עשאו לו.
אלא שאם אכן יש בעיה של "לא תאכילום" להזהיר גדולים על הקטנים מדוע באמת מותר לכתחילה? בגמרא משמע שמשום שדברים שהם ריביתייהו לא גזרו בהם רבנן, ואם כן הרי זה משום ששאר ענויים הם מדרבנן.
וכתב הר"ן על הרי"ף בריש פרק יום הכפורים:
לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל ענויי דכתיבי בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מרבויא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שביתת עשור דכולהו מדאוריי' נינהו אלא דלא מיחוורא לי הא דתניא לקמן [דף עח ב] התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרוחצן ולסוכן וכמו שנפרש עלה דההיא בס"ד והא הני ודאי לתענוג עבדי להו ואי מנעין הני מנייהו חד יומא לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ועוד מדפסיק ותני התינוקות מותרין ולא אשכחינן בשום דוכתא חינוך בהני כדאשכחן בתענית משמע שעד שהגיעו לפרקן מותרין בכולן ואפילו על ידי גדולים ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצרכו של תינוק אף על פי שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן ואפילו בידים וכדמוכח בפרק יוצא דופן (דף מו ב) גבי קטנה שנדרה בעלה מפר לה וכמו שכתבתי בפרק בתרא דר"ה בס"ד אלא אי אמרת מדאורייתא נינהו היכי שרי:
תירוץ לשאלה זו מצאנו בכסף משנה הלכות שביתת עשור פרק א' הלכה ה':
ול"נ דאפילו לדעתו דאפילו הגיעו לחינוך מותרים בכולם איכא למימר דלא קשה מידי דאע"ג דאסירי מדאורייתא כיון דלא מפרשי בהדיא בקרא והם דברים המסורים לחכמים ראו שלא להחמיר על התינוקות בכך דכיון דאכילה ושתיה דכתיבי בקרא בהדיא מותר להאכילם ולהשקותם בידים כ"ש שאר דברים ואע"פ שבשהגיעו לחינוך צריך לחנכן באיסור דאכילה ושתיה לא ראו לחנכן לדברים אלו מאחר שאינם מפורשים בכתוב וכיון דרביתיה דינוקא נינהו לא גזרו בהו רבנן.
אבל קשה, שהרי מכל מקום אכילה ושתיה ודאי הם דאוריתא, ואם כן מה שמותר להאכילם זה ודאי רק משום שזה צרכם. וע' רמב"ם בסוף פרק ב' הלכה יא: " קטן שהוא פחות מבן תשע אין מענין אותו ביום הכפורים כדי שלא יבא לידי סכנה". ואם כן כיון שעקרונית הרי איסור לא תאכילום שייך לגבי איסור יום הכפורים כפי שעולה מתוך הסוגיה, הרי לתת להם ממתקים בשקית כדי שיהיו עסוקים בזה בשעת התפילה, הרי אסור?
ואכן במנחת חינוך אוסר לתת לתינוק מה שאינו צריך מצוה שיג – אות יח:
ונראה דאף בקטן שיכול להתענות לשעות בשעה שהוא יכול להתענות אסור להאכילו, דבשעה שאינו צריך לאכול הוי ליה כמו כל האיסורים. ואין לומר כיון דבלאו הכי אינו מתענה א"כ מותר להאכילו אף בזמן שאינו צריך לאכול, דביום הכיפורים לא שייך זה דבכל שעה ושעה רביע איסור עליו, ואפילו אם חולה שיש בו סכנה דמותר לאכול מ"מ אם אוכל בשעה שאינו צריך בודאי חייב רק בזמן שצריך מותר, א"כ בקטן נמי. ועיין ר"ן יומא ריש פרק יום הכיפורים [ג' ע"א מדפי הרי"ף] וברש"י שם פ"ב ע"א ד"ה מתני', כתב התינוקות אין מענין דאין אנו חייבים למנוע מהן מאכל, ועיין ר"מ כאן פ"ב ה"י. ונראה לי דאף בקטן גמור תיכף ממש בשעה שנולד אסור להאכילו רק הצריך לו אבל לא יותר, אך בקטן כזה אי אפשר לצמצם, אבל קטן פחות מבן שמונה אף דאין מענין אותו מ"מ בידים אסור להאכילו אם אכל היום ויכול לסבול אסור להאכילו בידים, כן נראה לי ברור, עיין בתוס' ישנים שם, ובסי' שמ"ג [במג"א סק"ג]:
וע' כף החיים סימן תרט"ז אות כה שהביא את דברי המנחת חינוך.
אבל מצאתי קולא בענין זה במשנה ברורה, ע' שו"ע תרט"ז סעיף ב':
קטן (הבריא) בן ט' שנים שלימות, ובן י' שנים שלימות, מחנכין אותו לשעות; כיצד, היה רגיל לאכול בב' שעות ביום, מאכילין אותו בשלשה; היה רגיל לאכול בג', מאכילין אותו ברביעית; לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות ( וה"ה לקטנה הבריאה) (טור). בן י"א, בין זכר בין נקבה, מתענין ומשלימין מדברי סופרים, כדי לחנכן במצות. הגה: ויש אומרים שאינן צריכין להשלים מדרבנן, כלל (ר"ן וא"ז והגמי"י בשם ה"ג ורוקח ורא"ם), ויש לסמוך עלייהו בנער שהוא כחוש ואינו חזק להתענות (תה"ד סימן קכ"א) וכל מקום שמחנכין אותו באכילה, מחנכין אותו ברחיצה וסיכה (טור).
וכתב המגן אברהם ס"ק ב:
מחנכין אותו – פי' ר"י כל חינוך קטן לא שייך אלא באב ע"ש בתוס' (הג"מ) ומ"מ נ"ל דלא תתן להם לאכול דהוי כמאכילו נבילות בידים ול"ד לסוכה שרשאים ליתן לו לאכול חוץ לסוכה דהתם באכיל' אין איסור והיא נותנת לו ומה לה אם יאכל בסוכה או חוץ לסוכה ואינה מחוייבת להכניסו לסוכה משא"כ כאן דהאכילה בעצמ' אסור והוי כנותנת לו נבילה אלא כשאוכל א"צ להפרישו עסי' שמ"ג ועוד דהתם הוי מ"ע עסי' רס"ט: מה שאין מדקדקין בזמן הזה להתענות תינוק בשנת י"ב משום דהכל לומדים והוי כחולים ועוד דסתמא חשיבי חולים [ב"ח]:
והמשנה ברורה בס"ק ה' הביא את דברי המ"א שלספות לו אוכל בידים אסור לכ"ע אף לאחריני כמו שאר דבר איסור שאסור להאכילו. אבל כתב בשער הציון אות ח':
ולעניות דעתי אין דברי המגן אברהם מוכרחין, דלא שייך לומר כן אלא באיסור גמור בין דאורייתא ובין דרבנן, כגון בבן י"א וי"ב דמדרבנן על כל פנים צריך להתענות ולהשלים, ולא כן הכא שאין בזה איסור כלל לקטן, ואדרבה הלא מחוייב להאכילו לאחר ג' שעות על כל פנים, ומוכח דאין שייך על אכילתו שם אסור, רק הוא מצוה על אביו לחנכו במצות, ובמקום שאין מצות חינוך כגון באחרים, אפשר דגם בספי לה ליכא איסורא. וכן מצאתי כעין סברא זו ברבנו מנוח לחלק בין חינוך דהשלמה שהוא עצם האיסור לחינוך דשעות שאינה כי אם מצוה בעלמא על האב, עיין שם באורך:
ואם כן לפי זה במקום שלא שייך מצות חינוך, כגון בקטן בן יומו או בקטן בשעות שמותר להאכילו, אין בכלל איסור לספות לו בידים. ולכן יש מקום להתיר לתת לקטנים ממתקים ביום הכפורים. והרב אשר וויס שליט"א אמר בשעור שלגבי קטן שלא שייך בכלל בעינוי של יום שלם אין בכלל איסור להאכילו משום שהוא לא שייך בכלל בזה ורק עינוי של יום שלם נחשב לעינוי.
להמשך דיון:
האם מדברי הרמב"ם בסוף פרק ב' שביתת עשור עולה שכל ההיתר לתת לקטן הוא משום פיקוח נפש?
דעות האחרונים שבעשה אין איסור לא תאכילום. ע' אחיעזר ח"ג סימן פא אותיות י' ויא, ע' חלקת יואב, וע' שו"ע הרב בשו"ת בסוף סימן מא.
דברי מגן אברהם לגבי האכלה קודם קידוש שבאיסור זמני, אמנם דרבנן, אין לא תאכילום. לברר בהקשר זה ענין האכלה מחוץ לסוכה.
האם עינוי של יום הכפורים נחשב עשה והלאו "כל הנפש אשר לא תעונה" רק לחזק את העשה או שזה נחשב ללאו.
ע' ספר אב"י יושבי אוהל.
וע' תקליטור כותר, מאמר במוריה בענין קטן ביום הכפורים.
אור שמח הלכות מאכלות אסורות פרק יז
ודע דכפי הנראה מסוגית הגמרא (יבמות קי"ד ע"א), דלמ"ד דב"ד מוזהרין להפרישו הוי דבר תורה, כן לדידן דקיי"ל דאין מוזהרין להפרישו, רק שאין מאכילין אותו בידים, הוי גם כן ד"ת, וילפינן מתלתא קראי דדם ושרצים וטומאת כהן באיסורי תורה, הוא הדין באיסורים דלית בהו לאו רק כעין עשה מוזהרין מה"ת שלא לספות לקטן בידים, ומנא אמינא לה מהא דפריך (שם) מהא דתניא יונק תינוק מבהמה טמאה כו', ולא יאכילנו נבילות וטריפות כו', ומכולן יונק מהן, ומייתי ראיה דב"ד אין מצווין להפרישו, ומאי ראיה דילמא בכה"ת כולה ב"ד מוזהרין להפרישו, ורק תינוק יונק חלב בהמה טמאה, משום דחלב אינו לוקה עליהן, כמוש"כ רבינו ז"ל פ"ג ה"ו, אבל לא יאכילנו נבילות וטריפות. וא"ת דדייק מהא דאמר לא יאכילנו נבילות, מוכח דדוקא להאכילו בידים אין רשאי, הא להפרישו אינו זקוק, דא"כ מאי משני דסתם תינוק מסוכן אצל חלב, דאכתי קשה דיוקא דלא יאכילנו, ולכן ברור דל"ש בין לאוין לאיסורי עשה וכי"ב מה"ת. ודוק היטב בכ"ז:
אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, [חנוך] טור קצט
דבר שאין איסורו אלא משום ביטול מצות עשה, כתבו ראשונים שאינו אסור להאכילו לקטן[1]556, שאף על פי שהאיסור להאכיל לקטן נאמר אף בדבר האסור באסור-עשה*[2]557, יש לחלק בין איסור הבא מכלל עשה לבין ביטול ופגם מצות עשה[3]558, ומטעם זה כתבו שמותר להאכיל קטן בשבת לפני קידוש[4]559. והוא הדין באיסור אכילת מצה בערב פסח, שהוא כדי שיהא היכר לאכילתה בערב[5]560, שמותר להאכיל לקטן מטעם זה[6]561, אלא שאם יש בו דעת להבין מה שמספרים בלילה מיציאת מצרים, אין להאכילו מצה בערב פסח, שהרי אמרו בהגדה*: בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך[7]562, ואם ימלא כריסו מן המצות לא שייך לומר בעבור זה, שאין המצה חידוש לו[8]563. ויש מן האחרונים שכתב הטעם שמותר להאכיל קטן לפני קידוש, לפי שהוא לצורך הקטן, כדרך שכתב, ראשונים שמותר להאכילו איסור דרבנן לצרכו[9]564, ושיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור[10]565, וכן מותר להאכילו לפני התפלה מטעם זה[11]566.
לקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד פ ענין ב
העתקתי ממה"ר יודא אוברניק יצ"ו שהעתיק ממה שגנבו מן הגאון ר"ג הזקן מוהרר"י המכונה איסרלן זצ"ל: נראה (עי' תה"ד סי' קכ"ה) למורי יצ"ו דשרי להאכיל הקטן מצה בע"פ אע"ג דלא ספינן לקטן איסור בידים, הנ"מ איסור לאו, אבל ביטול מצות עשה לא. וכעניין זה יישב מהר"ם בברכותיו המנהג שנהגו להטעים התנוקת (מן הקידוש) בב"ה בע"ש. (אמנם) נראה למורי דאם הגיע הקטן לכלל דעת שיוכל להבין מה שיספרו לו מנסים ונפלאות מיציאת מצרים, אז אין להאכילו כו'. עיין בפ"ג במיימוני (סק"ב ובפ"ו סק"ט הביא מעשה ברבינו מנחם שהתיר לעשות עוגה לבנו בע"ש לאכילה בי"ד שחל להיות בשבת אחר חצות) דר' מנחם אפה עוגה לבנו בע"פ שחל בשבת ע"ש.
-
556 . הל' ברכות למהר"ם, הובא בהגמ"י שבת פכ"ט אות מ ובתרה"ד סי' צד וסי' קכה. ↑
-
557 . עי' יבמות קיד א בתרומה טמאה, וע"ע אסור עשה, כרך ב, וע' קטן אוכל נבלות. ↑
-
558 . תרה"ד סי' קכה. ועי"ש סי' צד שאין סתירה מכאן למ"ש לעיל ציון 519 בשם תו"י שאין חינוך אלא למ"ע, שמ"ע צריכה אזהרה יותר מאיסור לאו, אע"פ שאיסור לאו חמור מאיסור עשה. ↑
-
559 . הל' ברכות למהר"ם, הובא בהגמ"י שם ותרה"ד שם ושם, ובב"י סי' רסט, לענין קידוש בבהכ"נ שנוהגים ליתן הכוס לקטן, לפי שאין קידוש אלא במקום סעודה. ועי"ש בשו"ע א ומג"א ס"ק א, ולהלן ציון 564. ועי' לעיל ציון 198 על חינוך קטן בקידוש. ↑
-
560 . ע"ע אכילת מצה, כרך א: איסור אכילתה בע"פ. ↑
-
561 . תרה"ד סי' קכה; רמ"א תעב ב. ועי' לעיל ציון 301 על חינוך קטן במצה. ↑
-
562 . ע"ע הגדה, כרך ח עמ' קפא. ↑
-
563 . תרה"ד שם; מג"א שם ס"ק ז; מ"ב ס"ק יג. ↑
-
564 . עי' לעיל ציון 548. ↑
-
565 . מג"א רסט ס"ק א. ↑
-
566 . שם קו ס"ק ג. ועי' לעיל ציון 238 להאכילו חוץ לסוכה, וציון 389 להאכילו ביוהכ"פ. ↑