ב”ה
בענין תשובה של שוגג בעבירות דרבנן.
רמב”ם הלכות תשובה פ”א ה”א:
כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה–כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר “איש או אישה כי יעשו … והתוודו את חטאתם אשר עשו” (במדבר ה,ו-ז); זה וידוי דברים, ווידוי זה מצות עשה.
הלכות תשובה פ”ז ה”ג: תשובה על כל דבר, גם על דעות,
“ואל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה. כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מהן: מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן התחרות, ומן ההתל, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות, וכיוצא בהן–מן הכול צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות, קשין מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש. וכן הוא אומר “יעזוב רשע דרכו, ואיש אוון מחשבותיו” (ישעיהו נה,ז).”
“על הכל צריך לעשות תשובה” ואילו עברות דרבנן לא הזכיר הרמב”ם. אמנם הזכיר בדברים המעכבים את התשובה בפרק ד’ ה”ד את החולק על דברי חכמים, והמבזה את רבותיו.
ואולי יש לומר משום שלדעת הרמב”ם על כל דרבנן יש איסור של לא תסור, ע’ הלכות ממרים פרק א’ הלכה ב’ (ושם כתב על כל גזירות תקנות ומנהגות) אלא שהקשו כולם על הרמב”ם דא”כ כל איסור דרבנן מדוע הולכים לקולא והרי בכל יש חשש של לא תסור? ותרצו שכך תקנו חכמים מלכתחילה שאסרו רק על ודאי ולא על ספק. ואם כן לגבי תשובה הרי אמנם על כל איסור דרבנן יהיה דאוריתא של לא תסור ולכן הרמב”ם לא כתב את זה. ועדיין צריך עיון מדוע לא כתב.
האחרונים החמירו בתשובה על איסורי דרבנן: ע’ רמ”א סוף סימן של”ד שכתב שבספק סכנה אפר לכבות דליקה, הוסיף:
ודוקא לכבות הדליקה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ויש סכנה אם לא יכבה, אבל אסור לחלל שבת כדי להציל (ממון), ואם עבר וחילל צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי, ולא ישתה יין ולא יאכל בשר, ויתן במקום חטאת י”ח פשיטים לצדקה; ואם ירצה לפדות התענית, יתן בעד כל יום שנים עשר פשיטים לצדקה (פסקי מהרא”י סימן ס’) . ועיין בטור י”ד מהלכות נדה סימן קפ”ה.
כתב על זה המשנה ברורה סי’ שלד ס”ק ע”ז – ע”ח:
“צריך להתענות – אפילו בתחומין דרבנן [מ”א] וכן על טלטול נר דלוק כדי להציל ממון מצדד ג”כ בספר דגול מרבבה שצריך להתענות אך שנראה להקל בזה בתענית ג’ ימים בה”ב ואולי גם בתחומין שהחמיר להתענות ארבעים יום מיירי שלא היה כ”כ מורא והפסד רב”. מ”ם יום וכו’ – ויכול לדחותם לימי החורף [מ”א] וכ”ז הוא בין שעבר על איסור דאורייתא או על איסור דרבנן [א”ר] ומיירי כשעבר בשוגג. ואפילו כשעבר במזיד היה מחמת שחפר גומא להטמין מעות מפני האנסים וכיו”ב אבל העובר בשאט נפש למלאות תאותו צריך כפרה יותר ויותר כי הוא חייב סקילה או עכ”פ כרת ולכן צריך תשובה שלמה [ח”א]. מי שחילל שבת משום פקוח נפש א”צ לכפרה כלל ומה שנהגו נשים המדליקות הנר בשביל יולדת בשבת להתענות אח”כ הוא הוללות וסכלות [נזר ישראל בשם זכור לאברהם]
ומשו”ע חו”מ סימן רל”ד סעיף ג’ הוכיחו האחרונים, שהעובר על איסור דרבנן בשוגג אינו צריך תשובה:
אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו, ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום. הגה: מכר לו מבהמה שלא נבדקה כראוי, הוי כאיסור מדברי סופרים, שהרי הבדיקה היא מדברי סופרים (ריב”ש סימן תצ”ט) .
“אבל המוכר לחברו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים… ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום”. ותמה הנתיבות, הרי אם מכר לו איסור, המקח בטל והוי כמזיק ולמה לא יחזיר לקונה מה ששילם, והקונה ישלם רק כמזיק? וכתב הנתיבות בביאורים רל”ד ס”ק ג’ שאף שבאיסורי תורה אפי’ אוכל שוגג צריך כפרה, מכל מקום באיסור דרבנן א”צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי. וכתב שהוי כאילו אכל כשירה (!):
ואין המוכר מחזיר לו כלום. בש”ך ביו”ד סימן קי”ט [סקכ”ז] פסק דאפילו המותר משויו א”צ להחזיר ע”ש. ולכאורה אינו מובן, כיון דהמקח בטל הוי כמזיק או כאוכל שלא במקח ולמה יצטרך לשלם יותר משויו. ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מ”מ באיסור דרבנן א”צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי.
תדע, דהא אמרינן בעירובין דף (מ”ז) [ס”ז ע”ב] בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ואילו היה נענש על השוגג היאך היה מניחין לו לעבור ולקבל עונש, אלא ודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא להאוכל כאילו אכל כשירה, והרי נהנה כמו מן הכשירה, ומש”ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כמו בזה נהנה וזה חסר מועט, דכללא הוא דצריך לשלם כפי מה שנהנה, משא”כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו.
ראית הנתיבות מגמ’ עירובין ס”ז ע”ב. ומשום כבוד רבו סמכו על זה שלא לשאול אלא לעשות.
ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי אמר ליה אביי והא לא ערבינן אמר ליה נסמוך אשיתוף אמר ליה הא לא שתפינן נימרו ליה לנכרי ליתי ליה אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא
ובשו”ע יורה דעה רמב, כב
…הרואה רבו עושה מעשה, ויש לו להקשות על זה, אם הוא איסור דאורייתא יקשה לו קודם המעשה, ואם הוא איסור דרבנן, יניחו לעשות המעשה ואח”כ יקשה לו, הואיל ואינו יודע ודאי שעובר, אלא שיש לו להקשות על זה (תא”ו נתיב ב’).
ומוכיח הנתיבות, כיון שהוא שוגג, הרי אינו עובר איסור בכלל, ולכן לא צריך למחות בידו.
(על פי גמ’ זו יש להבין ביצה ל”ו ע”ב:
בי רחיא דאביי דלוף אתא לקמיה דרבה אמר ליה זיל עייליה לפוריך להתם דלהוי כגרף של רעי ואפקיה יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחלה אדהכי נפל בי רחיא דאביי אמר תיתי לי דעברי אדמר)
מכל מקום מסקנת הנתיבות שבדרבנן לא צריך כפרה לשוגג והוי כאילו אוכל כשירה, זה חידוש.
הסבר דברי הנתיבות כתבו האחרונים (תורת חסד לסימן ל”א אות ה’ יביע אומר ח”א יו”ד סימן יד ואתוון דאוריתא כלל י’) שאיסורי תורה הם איסורי חפצא. ולכן מובן, שגם שוגג צריך כפרה משום שאכל דבר אסור וכיו”ב. אבל איסורי דרבנן הם איסור גברא ולכן אין צריך כפרה משום ששוגג לא עשה כלום, וז”ל ר’ יוסף ענגיל בספרו אתוון דאוריתא כלל י’:
והנה קצת האחרונים הוסיפו לחדש עוד דשוגג באיסור דרבנן א”צ כפרה וסליחה שאינו דומה לשוגג באיסור תורה שבכל איסורי תורה המעשה בעצמותה עבירה ואיסור וכן המאכל בעצמותו במאכלות האסורוח וע”כ גם בשוגג אף שלא הית’ שם מחשבת עבירה עכ”ז הרי נעשתה מעשה עבירה וע”כ צריך כפרה וסליחה משא”כ בדרבנן שאין המעשה או המאכל בעצמותו איסור כלל לפי ההנחה דאיסורים דרבנן רק איסורי גברא נינהו וע”כ רק אם האדם בזדון לבו עובר על דברי חכמים ה”ז עבריין ורשע אבל כשהי’ שוגג בדבר אז לא הוי עבירה כלל וא”צ כפרה וסליחה עכת”ד
ולענ”ד סברא זאת צריכא עיונא רבא מש”ס חולין ד”ו ע”א ר’ זירא ור’ אסי איקלעו לפונדקא דיאי אייתי לקמייהו בצים המצומקות ביין ר’ זירא לא אכל ור’ אסי אכל א”ל ר”ז לר”א ולא חייש מר לתערובות דמאי א”ל לאו אדעתאי א”ר זירא אפשר גזרו על תערובות דמאי ומסתייע מילתא דר’ אסי למיכל איסורא (בתמי’) השתא בהמתן של צדיקים וכו’ עכ”ל הגמ’.
והנה מפורש פה דגם שוגג באיסור דרבנן נחשב לעבירה דהא דמאי רק מדרבנן אסור ור”א בשוגג הוא שאכל ואעפ”כ חשיב לי’ ר”ז תקלה וקמתמה השתא בהמתן של צדיקים כו’ ולכאורה יש ליישב דשאני דמאי דאף שהאיסור הוא מדרבנן עכ”ז הרי האיסור דרבנן הוא מחשש איסור תורה דשמא לא עישר העם הארץ וה”ל טבל ואסור מה”ת אלא דמדאוריית’ לא חיישי’ להכי דרוב מעשרין הן ועכ”ז כיון דמדרבנן חיישי’ להכי שיש בו איסור תורה ע”כ שפיר הוי החשש הזה איסור חפצא ושפיר חשוב עבירה גם בשוגג.
לכאורה הדברים קשים לפי מה שכתבנו לעיל על פי הרמב”ם בהלכות ממרים שלדעתו בכל דרבנן יש לא תסור. אלא שיש ליישב על פי דברי הקרית ספר בהלכות ממרים שם. לדעתו יש לא תסור לי שמורד בסמכות חכמים ועשה במזיד כיון שחולק על סמכותם, אבל אם הוא עושה לתיאבון אין כאן לא תסור כיון שאינו מורד בסמכות חכמים. וז”ל קרית ספר הלכות ממרים פרק א’:
אבל לא יהיה עובר על לאו ועשה זה כי אם בהיותו חולק ומכחיש עיקר הדבר שדרשו או שלמדו או שגזרו שאינו אמת אצלו.
ואם כן יש לומר ששוגג באיסור דרבנן, גם לרמב”ם לא עבר על לא תסור. וע’ גם משך חכמה על לא תסור שאומר כך.
ראיה לחילוק שבין חפצא וגברא בענין זה יש להביא מירושלמי פרק האורג הלכה ד”
חברייא בעון קומי רבי יוסה לא כן אמר רבי יוחנן בשם ר’ שמעון בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח (אם כן מדוע הקורע בשבת על מת יצא ידי קריעה). אמר לון תמן גופה עבירה. ברם הכא הוא עבר עבירה. כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח.
מוכח בירושלמי שאין מצוה הבאה בעבירה במצוה שאין בה איסור חפצא אלא ש”הוא עבר עבירה”.
על פי ירושלמי זה כתב בתורת חסד חלק או”ח סימן ל”א אות ה’ שכיון שבכל איסורי דרבנן האיסור הוא רק איסור גברא, משום שחכמים יכולים רק לצוות על האדם ולא להפוך את האיסור לאיסור חפצא, לכן שוגג בדרבנן אין צריך כפרה, ואפילו לרמב”ם שיש לא תסור על דרבנן:
והעיקר מה שי”ל בזה דאף שהתורה צותה בלאו דלא תסור שלא לעבור על ד”ס מ”מ איסור זה הוא אקרקפתא דגברא שאסור לו לעבור ע”ד חכמים. אבל לא איסור חפצא. דבאיסור תורה כמו חלב ודם שהדבר עצמו אסור מה”ת דאיסורי תורה הוי איסור חפצא כמבואר ברש”י בכריתות די”ד ע”א ד”ה איסור הנייה וע’ בתשו’ הרשב”א סי’ תרט”ו. ואף שמבואר בר”ן בנדרים די”ח ע”א דמצות הוו אגברא ולא אחפצא היינו במ”ע אבל באיסורים הוי שפיר איסור חפצא. ומש”ה אף שאכלו בשוגג צריך כפרה שהרי אכל דבר איסור בשוגג. אבל באיסור דרבנן אין איסור תורה על הדבר בעצמותו אבל הוא רק על האדם העובר ומש”ה כל שהיה שוגג ולא כיון לעבור ע”ד חכמים לא עבד איסורא כלל. וא”ש. ובזה יש לבאר בכמה דוכתי. ואכמ”ל.
אלא שהסבר זה צריך עיון מכמה נקודות:
א. הרבה אחרונים כתבו שגם איסורי תורה שתלויים בזמן הם איסורי גברא ולא איסורי חפצא כמו איסור עשיית מלאכה בשבת. וראיה מירושלמי הנ”ל. ואם כן הרי יצא שגם איסור דאוריתא בשוגג אין צריך כפרה והרי על שוגג יש חיוב חטאת. אלא ברור שבדאוריתא המעשה מאוס אף שזה איסור גברא. אם כן אין החילוק בין גברא לחפצא, אלא שבדרבנן המעשה אינו מעשה מאוס.
מכל מקום יתכן שבאמת יש כח לחכמים לעשות איסור חפצא מדרבנן. דוגמה לכך יש לומר לראשונים שסוברים שקטן נחשב מחוייב דרבנן ולא שאביו חייב לחנכו. אף שאינו בר חיובא הטילו עליו חיוב. ואם כן יתכן שאמנם יש אפשרות לבית דין לעשות איסור דרבנן בחפצא. (ע’ סוגי הדרבנן ברמב”ם הלכות ממרים פ”א הלכה ב’. וכן בהקדמת פירוש המשנה ד”ה והחלק הרבעי, וד”ה והחלק החמישי (רבינוביץ ע’ מ-מא).
ראיה לנתיבות מרמב”ם הלכות מעשר שני פ”ב הי”ג (אתוון דאוריתא כלל י’) שאיסור דרבנן ואפילו טומאה דרבנן הם על גברא בלבד ולכן מועיל תנאי כשנכנס לירושלים. רמב”ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ב הלכות יב-יג
פירות מע”ש שנטמאו בירושלים ופדאן אם נטמאו בולד הטומאה אסור להוציאן, אלא יאכלו בפנים מפני שולד הטומאה מדבריהם, ואם נטמאו באב הטומאה או שנטמאו בחוץ ואפילו בולד הטומאה אף על פי שנכנסו לירושלים הרי אלו נפדין ונאכלין בכ”מ.
בד”א כשהכניסן ע”מ שלא תתפשם המחיצות, אבל אם לא התנה הואיל ונכנס הרי הוא טהור מן התורה [שאין ולד מטמא שני מן התורה] וכבר קלטוהו מחיצות ואינו יוצא.
וז”ל הר”י ענגיל:
ולכאורה הדברים מחוסרים טעם דממ”נ אי מהני טומאה דרבנן לשלא יקלטו המחיצות לא ליבעי תנאי כלל ואי לא מהני א”כ גם תנאי ראוי שלא יועיל כמו שאינו מועיל תנאי בטהור גמור אולם לדעת האחרונים הנ”ל דכל דרבנן הוא אך אגברא לא אחפצא ניחא דשפיר בעי תנאי בדרבנן כיון שהמעשר בעצמותו היתר ויש למחיצות מה לקלוט ועכ”ז התנאי שהאדם מתנה שפיר מועיל כיון שהאדם יש לו מניעה אמיתית מדינא מלאכלו כיון שעליו מוטל האיסור דרבנן משא”כ בטומאה דאוריתא שהמעשר בעצמותו אסור ע”כ לא בעי תנאי כלל דבלא”ה אין למחיצות מה לקלוט כלל כיון שהמעשר בעצמותו אסור ובטהור גמור לא מהני תנאי של האדם דכיון דאין לו מניעה מן הדין מלאכול א”כ ה”ל מתנה עמש”ב משא”כ בטומאה דרבנן דהמעשר בעצמותו מותר ויש למחיצות מה לקלוט ע”כ שפיר בעי תנאי ועכ”ז שפיר מועיל תנאי כיון שעל האדם מוטל האיסור דרבנן וא”כ התנאי שלו הוא כפי הדין ושפיר מהני ודו”ק:
לפי דברי נתיבות יש להבין ענין גזירה לגזירה שלא גוזרים, ע’ זכרון שמואל (לרבי יהודה מודרן) בסוף גיטין, והוו”ד במנחת אליעזר ח”ג סימן י”ב. עיי”ש כל דבריו על פשט התוס’ בגיטין נה. והוכיח את דבריו מהא דאין גוזרים גזירה לגזירה, כגון חלת חוץ לארץ נאכלת עם הזר על השלחן, ואין חוששים שמא יאכל הזר, שאכילת חלת חו”ל גופה גזרה היא משום אכילת חלת הארץ ואין גוזרים גזרה לגזרה.
וז”ל שו”ת מנחת אלעזר חלק א סימן לז:
והנה כ’ האחרונים הטעם דלא גזרינן גזירה לגזירה דבאמת איך שייך למיגזר בכל דוכתי משום שיהי’ סבור שגם זה מותר דלו יהא כן הא דעת הט”ז דאומר מותר שוגג הוא. אך ז”א דהא גם בשוגג איסורא קעביד דשוגג צריך כפרה והנה נודע דעת הנתיבות דאסור דרבנן בשוגג א”צ כפרה וא”כ שפיר ניחא לפי”ז דלא שייך למיגזר גזירה לגזירה דאיך נעשה משמרת להגזירה דרבנן דהא גם אם יעבור על הגזירה ויהי’ אומר מותר שוגג הוא ושוגג א”צ כפרה באיסור דרבנן.
לכאורה ראיה שלא כנתיבות מגמ’ שבת ד’ ע”א על המוציא ידו לרשות הרבים מלאה שבדרבנן יש לגזור. ולכאורה מוכח שלא כנתיבות. אלא שבירושלמי עירובין פ”ב ה”ח “רב שימי בעי דבר מדבריהם קונסים לו בשוגג”. ומשמע שיש סברא שלא לגזור בכלל בדרבנן.
לכאורה יש נפ”מ מדברי הנתיבות האם יש חיוב לאפרושי מאיסורא משוגג דרבנן. בשו”ע יו”ד סימן ש”ג לגבי הלובש כלאים דרבנן שאין צריך להודיעו אלא משום כבוד הבריות. ומשמע שבלאו הכי צריך להודיעו. ואם כן מוכח שיש איסור גם בדרבנן בשוגג.
“הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו מעליו מיד ואפילו היה רבו (וי”א דאם היה הלובש שוגג אין צ”ל בשוק דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו משוגג) (טור בשם הרא”ש) ואם היה של דבריהם אינו קורעו מעליו ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו (וכן בבית המדרש אין צריך למהר לצאת) (טור) ואם היה של תורה פושטו מיד”
ויש לדון בדברי הפ”ח בדין המיקל אם יכול לתת למחמיר לאכול, אם יהיה באיסור דרבנן, האם מותר “להכשיל” אותו לפי דעתו, כיון שהוא שוגג.
לכאורה עוד נפ”מ, אם יש לפני עור על איסור דרבנן. לכאורה לפי הנתיבות לא צריך להיות בכלל לפני עור על איסור דרבנן אם המדובר בשוגג וע’ בית יצחק או”ח סימן ס”ה הביא תוס’ ע”ז כ”ב ע”א ד”ה תיפוק, שיש לפני עור על דרבנן. ודעת המנחת חינוך בכלל שיש איסור דאוריתא גם על לפני עור דרבנן. ואילו לדעת הנתיבות צריך להיות שאין גם לפני עור על דרבנן.
עוד נפ”מ היא על מצוה הבאה בעבירה בדרבנן, לכאורה מצוה הבאה בעבירה הוא רק כשהחפצא של עבירה, שהרי לגבי סוכה גזולה יש פסוק ולא אוסרים משום מהבב”ע אף שיש עבירה של גזל גם בקרקע וכן הסגת גבול. מכל מקום אין דין מהבב”ע (ויש לדון בדברי התוס’ סוכה ט’ ע”א ול”א ע”א ואכ”מ). ולדעת הנתיבות לא צריך להיות בכלל מצוה הבאה בעבירה דרבנן. ע’ תורת חסד סי’ לא אות ה’.
ועוד ראיה לכאורה נגד הנתיבות, מרמב”ם הלכות ברכות פ”א הי”ט שמי שאוכל איסור דרבנן לא חייב בברכה לאחריו, ואף האוכל בשוגג:
“כל האוכל דבר האסור, בין בזדון בין בשגגה, אינו מברך עליו לא בתחילה, ולא בסוף. כיצד, הרי שאכל טבל, ואפילו טבל דדבריהם, או שאכל מעשר ראשון שלא ניטלו תרומותיו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך; ואין צריך לומר, אם אכל נבילות וטריפות, או שתה יין נסך, וכיוצא בהן.
ולדברי הנתיבות הרי בשוגג דרבנן אין שום איסור והוי כאוכל כשירה ואם כן למה לא יברך? אמנם יתכן לומר שאינו מברך משום בוצע ברך ניאץ ה’.
וכן מפשטות כמה סוגיות משמע שיש איסור גם בשוגג דרבנן וגם הוא מאוס: ע’ חולין ו’ ע”א על רבי זירא ור’ אסי שאקלעו לפונדקא, שהובא לעיל:
“אפשר גזרו על תערובת דמאי ומסתייעא מלתא דרב אסי למיכל איסורא”.
וכן בר”ה י”ח ע”ב:
“מתיב רב כהנא מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד רבי אליעזר ורחץ ורבי יהושע וסיפר. ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם אמר רב יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה”.
וכן שבת י”ב ע”ב עיי”ש.
ובשו”ת יביע אומר חלק א – יורה דעה סימן ד תלה בשאלה זו את מחלוקת הרמב”ם והרשב”א האם מותר לתת לקטן איסור דרבנן:
והנה מכבר אמרתי להסביר מחלוקת הפוסקים בזה, אי שרי למספי בידים איסור דרבנן… ולפ”ז איכא למימר דבהא קמיפלגי הרמב”ם והרשב”א בדין למספי ליה בידים, דלרמב”ם אף איסור דרבנן הוי איסור חפצא, ומש”ה אסור למספי לתינוק בידים, כיון שהחפץ אסור, ודמי לאיסורא דאורייתא, אבל הרשב”א ס”ל כדברי האחרונים הנ”ל, דאיסור דרבנן הוי איסור גברא, ומש”ה הואיל והתינוק אינו בר חיובא מותר למספי ליה בידים.
סיכום: עדיין קשה להבין את השמטת הרמב”ם בהלכות תשובה את חובת התשובה על דרבנן שהרי במזיד דרבנן ודאי שצריך לעשות תשובה.