ב”ה
בענין גדר הלל ואמירת הלל ביום העצמאות
הקדמה:
הניסים שנעשו לנו עם תקומת מדינת ישראל אנו רואים בהם אתחלתא דגאולה[1]. האם ההלל תלוי בהשקפת אתחלתא דגאולה? ע’ ספר הלכות יום העצמאות עמ’ קמ בדבריו של הרב גורן[2]. לדעתי יש מקום לבירור הלכתי גם לדעת הסוברים שאין להתחייחס לתקופתינו כתקופת אתחלתא דגאולה[3], הרי ודאי שנעשו ניסים, לכן יש מקום לדון האם על ניסים שנעשו לכלל יש לומר הלל.
מסכת פסחים דף קיז עמוד א
אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה – משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
בגמ’ זו משמע שיש הבדל בין שיר ובין הלל: “שיר שבתורה… והלל זה מי אמרו…”. וכן משמע מתחילת הסוגיה:
תנו רבנן: הלל זה מי אמרו? רבי אליעזר אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים, הם אמרו (תהלים קטו) לא לנו ה’ לא לנו, משיבה רוח הקודש ואמרה להן (ישעיהו מח) למעני למעני אעשה. רבי יהודה אומר: יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען, הם אמרו, לא לנו ומשיבה וכו’. רבי אלעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא. הם אמרו: לא לנו ורוח הקודש משיבה ואומרת להם למעני למעני אעשה. רבי אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסייעתו אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סנחריב. הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו’, רבי עקיבא אומר: חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע, הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו’. רבי יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע, הם אמרו: לא לנו ומשיבה וכו’. וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.
פשטות הגמרא לכאורה שעל הים, ויהושע וכו’ יחד עם שירה אמרו גם הלל: “לא לנו ה’ לא לנו…”.
אבל בגמ’ ראש השנה ל”ב ע”ב וערכין י’ ע”ב משמע שכל הלל נקרא שירה:
אמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה:”
וע’ רמב”ם הלכות חנוכה שראש השנה ויום הכפורים לא אומרים הלל לפי שהם ימי יראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, הרי שהבין את הגמרא שמדובר על ההלל.
וכן בפסחים צה ע”ב משמע שהלל הוא שירה:
הראשון טעון הלל באכילתו וכו’ מנא הני מילי אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אמר קרא (ישעיהו ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון הלל לילה שאין מקודש לחג אין טעון הלל.
הרי שהלל הוא שירה. ומוכח שרק ביום שאסור בעשית מלאכה אפשר לומר בו הלל. וראית הגמ’ בערכין י’ ע”ב שאומרת שרק במועד שאסור בעשית מלאכה אומרים הלל מהפסוק בישעיה ל’:
(כט) הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר יְקֹוָק אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל:
על כורחינו שיש שני סוגי הלל, יש הלל שהוא שירה ויש הלל שהוא נס. וכן משמע בגמ’ ערכין י’ ע”ב:
ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדיש בעשיית מלאכה דכתיב (ישעיהו ל) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא משום דר’ אבהו דאמר רבי אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר”ה וביום הכפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר משום ניסא.
ולפי זה אומרים הלל רק ביום שיש בו איסור מלאכה ולכן בראש חדש אין הלל. ובחנוכה יש הלל בגלל הנס. ויתכן לומר שיש הלל שיסודו מדין שבח ויש הלל שהוא בגדר של הודאה. הלל של שירה הוא הלל של שבח ויש הלל שהוא בגדר הודאה שהוא מדין שירה (ר’ דורון מושקוביץ הי”ו).
אם אכן יש שני סוגים של הלל, מובנת הגמרא המובאת לעיל שממנה משמע שיש שני סוגים של הלל ע’ בפסחים (קיז ע”א) שהובאה לעיל:
אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה, משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן…
הרי ששיר והלל אלו שני דברים שונים[4].
יש להביא לשני דיני ההלל מר”ן בפרק ערבי פסחים כו ב’ ברי”ף[5] שהובא לעיל:
אבל רבינו האי גאון ז”ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר”ג אומר וכו’ ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו’ לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אלו דברי הגאון ז”ל.
וכן הרמב”ם בפרק ח’ הלכות חמץ ומצה פסק שאין לברך על ההלל בליל פסח וכן מנהג התימנים. אמנם לדעתו ההלל שהוא נאמר כשירה הוא הלל של ליל פסח. אבל לאור הגמרא הנ”ל שיש הלל ביום שאסור במלאכה ויש הלל שהוא על נס כמו חנוכה[6].
ויתכן נפ”מ כאן גם לגבי הלל ביום העצמאות, אם אפשר לומר גם בלילה. ע’ להלן שהלל של ליל פסח הוא שירה. כידוע הרב גורן אמר הלל גם בלילה וכן נהוג היום בבית הכנסת שלו (ראה הערה בסוף). משום שהלל בליל פסח הוא בגדר שירה, כפי שכתב ר”ן בפרק ערבי פסחים כו ב’ ברי”ף[7]:
אבל רבינו האי גאון ז”ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר”ג אומר וכו’ ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו’ לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אלו דברי הגאון ז”ל.
הרב גורן מבין שהלל הוא בגדר שירה ויכול להאמר בלילה. לדעתו מברכים על הלל בלילה. לדעתו ג”כ אין אומרים הלל ביום ירושלים, כיון שיש כאן שירה על אתחלתא דגאולה, והלל על זה כבר נאמר ביום העצמאות[8].
אבל בתשובות חיים שאל ח”ב סימן י”א כתב שלא תקנו הלל בלילה, ואין ללמוד מהלל בליל פסח:
ובין לדעת הרמב”ן ובין לדעת הרמב”ם עיקר מצות הלל הוא בימים שגומרים ההלל בי”ט וחנוכה ולא תקון לומר הלל בלילה א”כ אפוא לא נכון לצבור זה שנעשה להם נס לומר ההלל בלילה. ואל תשיבני ממנהגנו שאומרים הלל בליל פסח אחר ערבית והוא ע”פ מסכת סופרים דהתם יש סוד גדול על דרך האמת והוא מוכרח לומר הלל הגדול בעת ההיא כידוע לאשר הריחו בסוד ה’ ומגויית האר”י רדה דבש.
על פי גמ’ זו כתב שו”ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קסא:
כיון דאמרינן בפ”ק דמגילה [י”ד ע”א] דאנשי כנסת הגדולה למדו ק”ו השתא מעבדות לחרות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ”ש והרי ק”ו דאורייתא הוא והתורה ניתנה לדרוש בי”ג מדות, הרי חיוב ההלל בפורים גם כן דאורייתא וקרייתה זו הלילא, נמצא ספק קריאה ה”ל ספק דאורייתא וקורין בשניהם.
וכן כתב חתם סופר בשו”ת חיו”ד סוף סימן רלג שקביעת יום מועד על נס הוא דאוריתא הק”ו הוא במגילה יד ע”א: “ת”ר ארבעים ושמנה… ומה מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כל שכן”. וז”ל חת”ס:
…כי כבר כמה כרכורי’ כרכר בפר”ח א”ח סי’ תצ”ו בקונטרס מנהגי איסור שלו אות י”ד על המקומות שעושים י”ט ביום שנעשה להם נס מהא דאמרי’ פ”ק דר”ה קמייתא בטיל אחרינייתא מוסיפי’ בתמי’ [ובמקומו טרחתי הרבה לקיים מנהג עיר מולדתי ק”ק פפד”מ העושים פורים ביום כ’ אדר א’] ומנהג מצרי’ ביום כ”ג אדר שלפע”ד דאמרי’ הוא מהאי ק”ו משעבוד לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ”ש אבל לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש”ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה רק מניעת הספד ותענית מנהגא הוא וטעמי’ גופא לא ידענא.
ואם כן יש אסמכתא אפילו דאוריתא לומר הלל בגלל ק”ו ואכן החתם סופר בתשובה קצא כתב על סמך זה שבני מקום רשאים לתקן יום טוב על נס שאירע להם. אבל בפשטות אין זה ממש ק”ו אלא אסמכתא לחזק את הענין, וכן ודאי שגם בפורים אין חיוב מגילה דאוריתא משום שקריאתה זו הלילה.
אבל הנצי”ב בהעמק שאלה פרשת וישלח, שאילתא כו, כתב שרק ביום עצמו שבו נעשה הנס הוא מן התורה. דאל”כ איך בטלו את מגילת תענית והרי החיוב הוא מן התורה. “ולא כמש”כ הגאון וצדיק חתם סופר”.
מכל מקום מובא בגמרא פסחים שנביאים הראשונים תקנו הלל על כל פרק ופרק וכו’
ועוד אסמכתא חזקה לחיוב לומר הלל יש מדברי השאילתות בראשית פרשת וישלח שאילתא כו:
שאילתא דמיחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנ’ דמתרחיש להו ניסא דכתיב הללו את יי’ כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו אטו משום דגבר עלינו חסדו הללו את יי’ כל גוים אלא הכי קאמר הללו את ה’ כל גוים מה דעביד עימכון וכל שכן אנן דגבר עלינו חסדו וכד מטי דוכתא דאיתרחיש להון ניסא כגון מעברות הים ומעברו’ הירדן ומעברי נחלי ארנון ואבני אלגביש בבית חורון ואבן שזרק עוג מלך הבשן למשה ואבן שישב עליה משה כשעשה מלחמה בעמלק ואשת לוט וחומות יריחו שנבלעו במקומן כולן הרואה אותן צריך ליתן הודאה ושבח לפני המקום.
אמנם בבה”ג (סימן טו – הלכות לולב עמוד רט) משמע שרק כשנעשה הנס לכל ישראל, ע’ הלכות לולב ויו”ט:
ויחיד דקאמרינן וגומר בהן את ההלל, לאו יחיד ממש קאמרינן, אלא כל היכא דלא כניפין כולהון ישראל יחיד קארי להון, והאי דקא מפיק להון בלשון יחיד, משום דכד כניפין כלהון ישראל ובעי למימר הלל כל יומא על כל צרה שנגאלין ממנה, אמרי,
אבל דעת המאירי שגם כל יחיד יכול לומר, בית הבחירה למאירי פסחים קיז ע”א – אמנם בלא ברכה:
כל יחיד שאירעתהו צרה ונגאל הימנה רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה אלא שאינו מברך עליו וכן הדין בכל ציבור וצבור כך היה יסוד נביאים לאמרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה:
ובשו”ת חיים שאל שם כתב:
שאלה עיר אחד שנעשה לישראל נס אחד שניצולו מצרתם ותקנו שיתענו עשרה יחידים ובלילה יאמרו כל הקהל הלל גמור אחר י”ח וכן ביום אחר חזרת עמידה ונשאלתי מגדולי הק”ק אי שפיר למעבד הכי ושכמ”ה [שכרו כפול מן השמים].
ושמענו שהרב הכולל ח”ק כמהר”ר יוסף פייאמיטה ז”ל תיקן בקהל עדתו שיאמרו הלל כשניצולו מצרתם. ונראה דסמך על פשטא דשמעתא דפסחים (כי הרב המאירי הוא בכ”י ולא נמצא שם). אמנם לדעתי הקצרה לא מוכח מהפוסקים ז”ל הכי ולא סברי כהרב המאירי ז”ל. והכי נקיטי רבני ישראל מדורות ראשונים ואחרונים שלא תקנו לקרות ההלל בתשועת ה’. שוב ראיתי בתוס’ סוכה סוף דף מ”ד ובסמ”ג ה’ חנוכה דמפורש בדבריהם שתקנת הנביאים היתה בתשועת כל ישראל כגון ישראל על שפת הים וכשניצולו מכל מלכי כנען.
…באופן דלדעתי הקצרה אף אם ירצו לומר הלל לא יאמרוהו אחר תפלת י”ח. ושבח אני את רבני ליוורנו ז”ל יע”א שכאשר אירע להם שנת תק”ב לתפ”ץ צרת הרעש וניצולו. תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קדש לומר הלל הגדול כ”ו כל”ח במקום שתקנוהו רז”ל בזמירות בנעימה וניגון יפה. ולא תקנו לומר הלל וכן ראוי לעשות והנלע”ד כתבתי.
אלא שגם אם נאמר שאומרים רק על נס שקרה לכל ישראל, יש לומר על פי משנה במסכת הוריות ג’ ע”ב “ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל” כלומר שרוב יושבי א”י דינם ככלל ישראל. וע’ במנחת חינוך (קומץ המנחה למצוה רפ”ד וע’ ספר הלכות יום העצמאות עמ’ קפ”ח) שהטעם למי שאומר שאין אומרם שירה על נס שבחוץ לארץ (מגילה יד ע”א) משום שישראל שחו”ל אין עלהם תורת ציבור[9].
אבל דעת רבנו תם, מובא ברבנו יונה ברכות פרק היה קורא ח’ ע”א שלא כדעת המאירי שגם יחיד יכול לומר הלל, אלא שתלוי אם נעשה הנס לכל ישראל:
ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל דכתיב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם וגו’ אבל בנס שנעשה ליחיד לא התקינו לומר הלל ומה שאמר יחיד לא יתחיל רוצה לומר כשנעשה נס שלא בכנופיא [דכל] ישראל לא יתחיל לברך על ההלל ואם התחיל ובירך מתחלה חותם ג”כ בברכה ואומר דאפי’ צבור נקראין יחיד דכל היכא דלא הוו בכנופיא דכל ישראל יחיד מיקרו וכן נמצא כתוב בהלכות גדולות.
וע’ תשובות חיים שאל ח”ב סימן י”א. שם מהסס בענין ההלל משום שהרי”ף והרמב”ם לא הביאו גמ’ זו. ורצה לומר שלא הביאו משום שדוקא כשנעשה לכל ישראל.
ומה שכתב שהפוסקים לא הביאו יש להעיר שחיי אדם בהלכות ראש חדש הביא את הגמ’ הנ”ל, כלל קיח סעיף ט’:
מצות עשה מדרבנן לקרות ההלל בימים שנעשו ניסים לישראל, ונהגו לקרות גם בראש חודש. אלא שהימים שחייבו חכמים, סימנם בבט”ח, ואז גומרין ההלל, דהיינו ב’ ימים ראשונים של פסח, ב’ של שבועות, ט’ של סוכות, ח’ של חנוכה. ובראש חודש ובשאר ימי פסח, קורין הלל בדילוג, ומכל מקום מברכין תחלה וסוף.
החיי אדם עצמו בסוף הספר כתב שאפשר לעשות ‘פורים’ על יום שאירע נס, אלא ששם לא הזכיר אפשרות של הלל חיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קנה סעיף מא:
מי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר, יכולין לתקן בהסכמה עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות אותו יום לפורים (והפ”ח בסי’ תצ”ז חולק עליו בסעי’ י”ד). ונראה לי דאותה סעודה שעושין בשביל הנס, היא סעודת מצוה אף לפי דבריו, כמו שכתב ביש”ש ב”ק סי’ ל”ז דכל סעודה שעושין לזכר נפלאות ה’ היא סעודת מצוה ע”ש, דלא כמש”כ הפ”ח דהוי סעודת רשות, שלא ראה דברי היש”ש, שלא נדפס בימיו.
האם החיוב הוא רק על נס גלוי? ע”ש בספר הלכות יום העצמאות ויום ירושלים, במאמרו של הרב משה צבי נריה, עמוד קצג, שדעת מהרי”ץ חיות שזה חיוב רק על נס גלוי שנעשה, ועי”ש פשט בגמ’ שבת כא “מאי חנוכה”. וע’ עמוד קצה שדחה מדברי הק”ו שבגמ’ מגילה. ויש לומר עוד שיש לדחות משום שבגמ’ פסחים לא כתוב שזה דוקא על נס אלא שאומרים אותו על גאולתן.
מכל מקום כיון שהרי”ף הרמב”ם והרא”ש לא הביאו גמ’ זו, אנו אומרים הלל בלא ברכה ביום העצמאות ויום ירושלים (החלטת הרבנות הראשית תש”י, תשי”א, תשי”ד. הובאו בספרו של נחום רקובר ‘יום העצמאות ויום ירושלים’). מבין הפוסקים האחרונים רק בספר חיי אדם הנ”ל הובא הדבר להלכה.
יום עצמאות שלא בזמנו:
וע’ בהחלטות הרבנות שבסוף ספר הלכות יום העצמאות ויום ירושלים, שביום העצמאות הלל בלי ברכות, וביום ירושלים הלל בברכה. ולכאורה אם אומרים ביום ירושלים בברכה, ע”כ שביום העצמאות יש פקפוקים אחרים שבגללם לא אומרים הלל.
מכל מקום, דיון בפני עצמו הוא השאלה האם ביום העצמאות שנדחה יש לומר הלל בה’ באייר או שיש לומר ביום שנקבע על ידי הממשלה.
עיון בלוח העברי של ר’ ע.צ. מלמד שעד שנת תש”פ לא תחגוג מדינת ישראל את יום העצמאות בה’ באייר אלא תקדים אותו או תאחר אותו. לשון אחר, היא תדחה אותו על מנת שיום הזיכרון לא יחול ביום ראשון או תקדים אותו על מנת שיום העצמאות לא יחול ביום שישי.
הרב יעקב אריאל שליט”א במאמרו שמופיע בתחומין ח, פסק שיש לומר הלל עם ברכה ביום העצמאות מוקדם או מאוחר, אם ב-ד’ אייר ואם ב-ו’ אייר, בניגוד לעמדת הגר”ש גורן שפסק שיש לאומרו בזמנו בה’ באייר גם עת המדינה חוגגת בפועל ביום אחר[10].
הרב גורן מבסס את דבריו באופן הבא:
- הרבנות הראשית, שהתקינה את יום העצמאות כיום חג והודיה לקב”ה, קבעה את יום ה’ באייר כחג. כל השינויים שהזכרנו לעיל הם שינויים מאוחרים ואין בהם כוח לבטל את תחולת החג מיום ה’ באייר. 2. רק ביום הנס יש חובת אמירת הלל. בכל יום אחר פקעה חובת ההודאה. 3. השוואה לדין פורים משולש. בפורים שחל בשבת מקדימים את קריאת המגילה ליום שישי מתוך חשש לטלטול המגילה ברשות הרבים; אבל שאר חובות החג נותרו בשבת.
ונראה שאין לדמות את יום העצמאות לפורים, משום שפורים נתקן בעיקרו ליום. שהרי מלכתחילה נתקן גם יום טוב כפי שאומרת הגמרא, אלא שיום טוב לא קבלו עליהם
לכאורה השאלה היא האם ההלל הוא הלל על היום או שההלל הוא על הנס. אם ההלל הוא על הנס, יש ליישב מה שהתקשה בו הרב גורן לגבי תוספת של יום טוב, על פי הרמב”ן בדברים שיש בעיה של בל תוסיף בהוספת יום, וז”ל:
ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ”א יב לג), עובר בלאו. וכך אמרו (מגילה יד א) לענין מקרא מגלה, מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו’. ובירושלמי (מגילה פ”א ה”ז) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר, אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה’ את משה, אלו המצות שנצטוו מפי משה, כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם, ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר, לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב”ה עיניהם וכו’. הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם, א”כ היא בכלל לא תוסיף עליו, אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר “אלה המצות” אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה. ומה שתקנו חכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצוה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב”ה בתורה:
דווקא אמירת הלל לא ביום קבוע מדגישה את ההלל על הנס ולא על עיצומו של יום ובזה סר פקפוקו של הרב גורן במאמרו “הסמכות לקביעת הלל בזמן הזה” שנדפס גם בספרו של נחום רקובר “הלכות יום העצמאות ויום ירושלים” בנוגע לדעת הרמב”ן בפרשת ואתחנן שיש בל תוסיף בהוספת יום חג.
אשר לדעתו של הרב גורן, הרי ידוע שדעתו שונה מהוראות הרבנות ומהמקובל: החל מאמירת הלל בלילה, דרך ברכה על ההלל (דבר שלא נתקבל בהחלטות הרבנות הראשית) וכלה בדעתו על אי אמירת הלל ביום ירושלים. אגב, שאלתי אותו בזמן שהיה רב ראשי, באחד מימי ירושלים בהם בא לתת שיעור בישיבת אור עציון מדוע הרבנות קובעת לומר הלל ביום ירושלים והרי דעתו שלא לומר הלל, וענה שאינו רוצה לשנות את המנהג הקבוע. לדעתו כל ניסי מלחמת ששת הימים כולם נכללים ביום העצמאות. ולכן כשמביאים בחשבון את דעתו יש לשים לב גם לעובדות אלו.
הרב גורן במאמרו שם בתורת השבת והמועד פוסק שלא לשנות את זמן ההלל. וע'”ש שדעתו שקבעו יום טוב וכתוצאה מכך יש חיוב הלל. עיי”ש עמ’ 463 שאין בכוחן של החלטות מאוחרות לעקור את יום העצמאות מיום הנס עצמו. וע”ש שהביא ראיה מפורים המשולש.
על זה חלק הרב יעקב אריאל בתחומין ח’ עמ’ 65 וכתב שהחלות היא על ידי החלטה של כל דור.
אבל כל זה אם ההלל נתקן על יום טוב. אבל אם הלל נתקן על הנס, נראה לי שאין קושי לשנות וכפי שאפשר לומר בשעות שונות במשך היום כך ניתן לאומרו על אותו הנס גם לא באותו היום שקרא הנס, ויש להוסיף הערה נוספת:
מדינת ישראל קמה בו’ באייר! אמנם נכון הוא שהכרזת המדינה נעשתה בה’ באייר, אולם כפי שלמדנו מספרי ההיסטוריה, המנדט הבריטי בארץ ישראל הסתיים רשמית בחצות הלילה שבין 14 במאי ל-15 בשנת 1948 למניינם (בשעה זו הוריד הנציב העליון את דגל בריטניה מנמל חיפה), היינו בליל שבת קודש ו’ באייר תש”ח. הכרזת המדינה הוקדמה ליום שישי במכוון, אולם במבחינה פורמאלית להכרזה זו לא היה תוקף כל עוד לא פג תוקפו של המנדט. היום הראשון בחייה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית רשמית הוא אפוא ו’ באייר.
איננו רוצים להרהר אחר התקנה לחגוג את יום העצמאות בה’ באייר. הרי ההחלטה האמיצה (כנראה על חודו של קול!) להכריז על המדינה למרות הסכנות היא עצמה נס גדול שיש להודות עליו. ברם לא נראה לי שיש לחוש שלא בנוח עם קריאת ההלל ביום ההולדת האמתי של מדינת ישראל – ו’ באייר.
הערה:
בשנת תש”ע מסר לי האברך שייקה רוטפלד הי”ו בשם חמיו ר’ דוד רוקח שהוא גבאי בית הכנסת של הרב גורן בתל אביב “קוממיות אברהם” שהם אומרים הלל בברכה בלילה וביום ביום ה’ באייר גם כיום העצמאות נדחה או הוקדם, וביום ירושלים לא אומרים הלל, כפי שנהג הרב גורן זצ”ל.
[1] ראה בתחומין כרך ט’ במאמר עמדת הרבנים בפולמוס חלוקת הארץ (תרצ”ז) {בעקבות החלטת ועדת פיל לאחר ההתקוממות הערבית בשנת 1936], בהערה 3: וראה עוד מה שאמר הרב י”א הרצוג זצ”ל בהספדו על הרב איסר זלמן מלצר זצ”ל, פורסם ב”קול תורה” שנה ח (כה) חוברת ג-ד:
לסוף לא אמנע מלהביע מלים אחדות בנוגע להתקשרות של נפשו של אותן גאון עולם וצדיק הדור ז”ל לציון בית חיינו. ידוע שהוא היה אחד מראשוני חובבי ציון כבר בהיותו בחור צעיר, תלמיד הישיבה בוולוז’ין, וידוע איך שאחרי חתונתו השקיע הנדוניא שלו ברכישת אדמה בחדרה. מה שאני אספר זוהי חוויה אישית בקשר לצד זה של אישיותו הגאונית המוסרית המופלאה. זה היה מעשה דומני לפני שלש עשרה שנה בערך, כשנשמעה לראשונה הצעה ע”ד חלוקה, ודובר אז על חלק זעום, שכאילו עמדה ממשלת בריטניא להציע לפנינו בתור מדינת ישראל. אני הייתי נגד החלוקה, והצטרפו אלי אישים ידועים בישוב שיזמו לצאת במחאה פומבית גדולה. לשם כך הוצע לכנס ישיבה חשובה של רבנים וב”ב בביתי. לפתע פתאום בא אלי הגאון ז”ל כשהוא רועד, בבקשה נפשית עמוקה שלא להמשיך בתנועה האנטי חלוקתית ההיא. זכורני מקצת מדבריו: דבר שלא היה לישראל – כלומר מדינה – זה קרוב לאלפים שנה, ועתה מציעים זה לפנינו, אם כי במדה זעומה לעת עתה, נא ונא שלא לדחות. ניכר שזה מן השמים וזה סימן של אתחלתא דגאולה.”
לעומת זה הרב חרל”פ במכתב המובא בספר מי מרום ממעייני הישועה פרק מט כתב על החלטת החלוקה “ואין ספק כי אם יגיעו הדברים ויצטרכו חלילה לחתום על כתב חוזה בין לאומי שמשמעו יהיה ויתור איזה שהוא מכל זכותנו על ארץ ישראל נוח יותר להחותמים לקצץ בהונות ידיהם ולא יקצצו בנטיעות גן רוה מציון מכלל יופי אלקים הופיע.” וכפי הנראה שם בפרק מח-מט הוא לא האמין כלל שגם אם נחתום שההסכם יתבצע.
[2] ז”ל של הרב גורן במאמרו (“הלכות יום העצמאות” עמ’ קמ): אמירת הלל ביום העצמאות עוררה בעיה הלכתית והשקפתית מיוחדת בקרב כל חוגי העם בארץ ובתפוצות, כיוון שקריאת ההלל עם ברכה בשם ומלכות לפניה לאחריה היא חלק בלתי נפרד מסדרו של יום, וקובעת חותמו של היום כחג ומועד, והיא היוצרת את האווירה הנפשית חגיגית של הכרת קדושת היום בכל חגי ישראל ומועדיו.
השאלה אינה הלכתית בלבד ההכרעה בשאלה זו אינה תלויה אך ורק בניתוח הלכתי טהור ובפענוח המקורות השונים בנושא זה, כי אם בהשקפה הכללית על מעמדה של המדינה בתקופה זו, לאור התנ”ך והתורה שבעל פה, ובגישתנו לקביעת משימותיה של המדינה והשליחות שהיא ממלאת כיום ושהיא עשויה למלא במערכת הכללית של החזון המשיחי של נביאי ישראל.
הבעיה העיקרית היא, האם המדינה מהווה שלב חיוני לשם הגשמת החזון המשיחי לעתיד לבוא, והאם היא נדונה לפחות כ’אתחלתא דגאולה’, לפי תפיסת התורה. ואולי המדינה אינה אלא הישג מדיני חשוב של העם, וניצחון צבאי מזהיר שהביא בעקבותיו התקדמות החיים העצמאיים של העם, אבל דבר אין לה עם המשימות המשיחיות של ישראל, כפי שהן באות לידי ביטוי בתורה בנביאים ובכתובים, וכפי שנקבעו בפירושי ההלכה והאגדה של חכמי ישראל ומאוריו.
[3] ראה מ”ש הרבי מלובביץ, בדבר מלכות הלכות מלכים סימן יא אות ז’: “הכרזת אתחלתא דגאולה היא ענין של סכנה וזהו הביאור היחידי שלע”ע מצאתי על ענין הקרבנות והחללים באה”ק ת”ו וביניהם אפילו כאלו שניצולו מהשואה וראו נסים גלויים בזה ובכל זה נפלו באה”ק ת”ו וג”כ באופן בלתי טבעי כנ”ל, הי”ד. והביאור הוא על דרך שראו בכל פעם שקם משיח שקר והסית ומשך את מישהו אחריו נסתיים הדבר בקרבנות ר”ל על דרך זה הוא גם בנוגע להרעיון שהגאולה כבר התחילה ועונש המר הוא דנפל עוד חלל בישראל ועוד קרבן באה”ק ת”ו ועוד, הי”ד.”
[4] מדברי הראב”ד על הרמב”ם הלכות חנוכה פרק ג’ הלכה ו’ עולה שהלל הוא שירה:
“ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל.
השגת הראב”ד: אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין. א”א ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי’ ל, כט).”
ולכן צריך לומר לדעתו שהלל של חנוכה הוא שירה דרבנן ולכן יתכן גם ביום שאין בו איסור מלאכה. והנה לדעת הראב”ד גם הלל של חנוכה נחשב שירה, וע”כ שהטעם הוא שזה מדרבנן ולכן לא דוקא ביום שאסור במלאכה.
[5] ע’ באריכות בגרי”ז על רמב”ם הלכות חנוכה.
[6] וכן מגמ’ מגילה יד א, שם לכאורה משמע שהלל ושירה הם שני דברים: “ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן אי הכי הלל נמי נימא לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ היכי אמרינן שירה כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה רב נחמן אמר קרייתא זו הלילא”. ולכאורה משמע שעד שנכנסו לארץ, שירה אפשר לומר בחוץ לארץ אבל הלל לא.
[7] ע’ באריכות בגרי”ז על רמב”ם הלכות חנוכה.
[8] אמנם באגדת בראשית פרשה ס על הפסוק דברים לא כא והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת משמע שגם הלל על נס הוא בגדר שירה: “אמר הקב”ה כאשר תמצאנה לישראל אלו הצרות ואצילם מהן אותה שעה יאמרו לי שירה שנאמר וענתה השירה הזאת וכן אתה מוצא במצרים שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כאותו הלילה שנאמר ליל שמורים”.
[9] ציבור כרוב: רמב”ם בפירוש המשניות בהוריות ובבכורות. ספר יום העצמאות ויום ירושלים עמוד קפ”ז. חידוש הרב נריה שנס שיש לו משמעות לכל ישראל הוי כנס שנעשה לרוב ישראל, עיין שם עמוד קצ”א.
[10] להרחבה ניתן לעיין בגיליון לא (טבת תשס”ח) של כתב העת צוהר, במאמרו של הרב דרור פיקסלר המציע לראות ערך בהפרדת ההיבט הדתי והאזרחי של היום. לדבריו, ההפרדה עשויה לסייע למי שחשים מתח כלפי מדינת ישראל בהווה לחגוג רק את הצד הדתי (נניח בשבת באמירת הלל) ולא לחגוג עם המדינה את הצד האזרחי ביום החול בו ייקבע.