השאלה אם יש מצות כיבוש בזמן הזה, לכאורה תלויה במחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמב"ן בהוספות לספר המצות (מצוה ד'), אם יש למנות את מצות ירושת הארץ במנין המצות. מלשונו של הרמב"ן שם משמע שלדעתו יש לא רק מצות ישוב ארץ ישראל אלא גם מצות כיבוש: "…וזו שחכמים קוראים אותה מלחמת מצוה", "הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות", ועוד משמעויות בקטע זה.
לעומת זה הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ה' הלכה א מנה רק שלש מלחמות מצוה: "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו". הרי שלרמב"ם יש רק שלש מלחמות ואין מלחמה על כיבוש ארץ ישראל. וזאת אף אם נאמר שיש ציווי לירושת הארץ גם לרמב"ם.
יש לברר: א. לדעת הרמב"ן וסייעתו, שהוסיף מצות ירושת הארץ לחשבון המצות, האם בנוסף למצות ישוב ארץ ישראל האם כיבוש הארץ הוא חלק ממצות ישוב הארץ וגם הכיבוש מצוה, או שהכיבוש הוא רק הכשר מצוה לישוב הארץ? (שאלה זו נוגעת לכמה דעות גם לשאלת נתינת שטחים במצב של פקוח נפש). ב. אם יש מצוה לכיבוש ארץ ישראל, האם המצוה היא כיבוש לשם התיישבות או תתכן גם מצות כבוש גרידא אף כשלא תהיה היכי תימצי להתיישב שם (למשל כיבוש עזה מחדש או חברון הערבית, כשברור שהתושבים המקומיים ישארו ואי אפשר יהיה לרשת אותם, האם יש מצוה לכבוש או לא?
השאלה האחרונה נוגעת גם לשאלת קריעה על ערי יהודה, האם כל זמן שהיו בשליטתנו היה חיוב קריעה, או כיון שהשלטון היה שלנו אין חיוב קריעה? אם נאמר שיש מצוה בכיבוש ללא התיישבות, יתכן שיש מעלה במצב זה ואם כן יתכן שגם לענין קריעה הדין הוא כך. וע' בית יוסף סימן תקס"א "והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהם יישוב כלל אבל אם יש בהם יישוב אף על פי שהם בידי עו"ג היה נראה לכאורה דא"צ לקרוע ואפשר דכל שהם בידי עו"ג אע"פ שיש בהם יישובה בחורבנן מיקרי וכן עיקר". לפי התירוץ הראשון הרי תלוי בישוב יהודי ולא בשלטון, ולפי תירוץ שני זה תלוי בשלטון. (כתב הרב זוין ב"המועדים בהלכה עמוד שע"א בסוף הפרק על הצומות, שמסתבר שעם שחרוררן של ערי יהודה משלטון נכרים והקמת מדינת ישראל בטל דין הקריעה על אותן הערים. ולאחר מלחמת ששת הימים פסקו הרבה פוסקים שאין צורך לקרוע על ערי יהודה). אבל לשני התרוצים בבית יוסף, אין מצב של שלטון ישראל וישוב גוי שבו נדון אם חייב קריעה. וגם אם תלוי בשלטון, הרי מסתבר שזה בנוסף לישוב יהודי.
וע' בחוות בנימין בתשובת הרב ישראלי לרב עובדיה יוסף שכתב נגד הרב עובדיה שהזכיר בדבריו שכיבוש שאין בו ישוב יהודים אין לו חשיבות של כיבוש.
אם אמנם מצות ירושת הארץ היא המצוה והכיבוש אינו אלא הכשר מצוה, ונאמר כן גם בדעת הרמב"ם, ע' להלן, יש להבין את הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה טז שמסביר את ההבדל בין קדושה ראשונה שבטלה וקדושה שניה שלא בטלה: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים, קדושה ראשונה קידשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא קידשה לעתיד לבוא–לפי שקדושת המקדש וירושלים, מפני השכינה; ושכינה, אינה בטלה: הרי הוא אומר "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו,לא); ואמרו חכמים, אף על פי ששוממין, בקדושתן הם עומדין. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות, אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים; וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית–שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה; ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל, ונתקדש בקדושת עזרא השנייה–הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה". והקשה הכסף משנה שם: "איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם כן משנלקחה הארץ מידנו בטלה חזקה, ותו בראשונה משנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש וצל"ע". על פי האמור שעל ידי שלטון לחוד לא מקיימים מצות ישוב הארץ, יש לפרש שגם לרמב"ם יש מצות ישוב הארץ ולכן קדושה שבאה מחמת הכיבוש, כיון שאין קיום של מצות ישוב הארץ על ידי הכיבוש, הרי שזה אינו מקדש עולמית אלא על תנאי שתתקיים ירושה. אבל קדושה שהתקדשה הארץ על ידי חזקה, מלכתחילה לא התקדשה על מנת שיחול תנאי נוסף אחר כן ולכן מיד חלה קדושה עולמית.
אלא שאם אמנם לרמב"ם אין מצוה לכיבוש ארץ ישראל, צריך עיון האם הלכה זו אין בה חסרון במציאות, של כיבוש ארץ ישראל שלא משבעת העממין.
אלא שקודם יש לדון בדעת הרמב"ן, האם כיבוש וישוב הם שתי מצות או אחת. הרב ישראלי בתחילת ארץ חמדה נקט בפשטות שיש ברמב"ן שני חיובים: כיבוש וישיבה. וכן משמע ברמב"ן שחיוב זה הוא לדורות, וכן שחיוב זה הוא אישי לכל אחד: "מתחייב בה כל אחד ממנו ואפילו בזמן הגלות".
וכתב הרב ישראלי שזו מחלוקת בין רש"י לרמב"ן בפרשת מסעי, לג,נג. שלרש"י זו חיוב אחד. אבל צ"ע, שהרי פשטות דברי רמב"ן שם הם שלדעתו יש מצות עשה בפסוק וחלק על רש"י שכתב שזו רק עצה טובה שאם תרשו אז תוכלו להתקיים בארץ ולא מנה למצות עשה. ודעת רש"י כן משמע בכמה מקומות, ע' רש"י תחילת סנהדרין ד"ה במלחמת רשות "כל מלחמה קרי לה רשות לבד ממלחמת יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל" ולכאורה המשמעות היא שמאז אין מלחמת מצוה לכיבוש. וביתר בירור ברש"י עירובין יז, א, שכתב "סתם מלחמת רשות ממלחמת יהושע ואילך שהיא היתה מלחמת מצוה". (עמד ע"ז הרב גורן בתורת השבת והמועד עמוד 347).
אלא שדחה את זה הרב ישראלי שם באות ד' שאם כיבוש אינו מצוה בפני עצמה, אם כן צריך לומר שישוב מתקיים רק על ידי כיבוש, וזה לא יתכן, שאין מצות ישוב בקנין קרקע וכד'.
לכן כתב הרב ישראלי שפירוש המילה כיבוש ברמב"ן אין כוונתו לכיבוש על ידי מלחמה דוקא, אלא לכיבוש במובן של שליטה במקום על ידי התנחלות. וכן מצינו "הרבה כרכים כבשו עולי בבל" והרי הם לא כבשו אלא קנו בחזקה כידוע. וכן יש להוכיח מלשון הרמב"ן עצמו שכתב "וכן אם ברחו באומות ההם מפנינו והלכו להם כמאמרם הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי, נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש…" הרי שרמב"ן מדבר על כיבוש לאחר שברחו. וודאי כוונתו כיבוש היינו השתלטות ולאו דוקא מלחמה.
ובזה ישב הרב ישראלי מה שכתב הרמב"ן שיש מצות כיבוש בכל הדורות, שהרי יש איסור שבועה שלא לעלות בחומה, ואיך כתב הרמב"ן שזה בכל הדורות.
ובסיום סימן א' נראה שם בארץ חמדה שיש גם אפשרות לומר שלרמב"ן כיבוש כולל את שני הדברים, כיבוש מלחמה כשכל ישראל נמצאים בארץ, או השתלטות ל הארץ וזה חיוב על כל אחד.
וחזר על זה הרב ישראלי בעוד שני מקומות: בחוות בנימין ח"א בתשובתו לרב עובדיה יוסף, ואסר להחזיר שטחים גם בחשש פיקוח נפש, כתב (שער ב' סימן יג אות ז): "במיצוי הדברים דלעיל אנו מגיעים למסקנה… וזה אפילו אם נסבור (וכן הוא האמת לענ"ד, וכמ"ש במק"א) שאין לנו כיום מצות כיבוש לכתחילה ע"י מלחמה שכרוכה באבדן נפשות. מכל מקום באותם חבלי ארץ שנפלו לידינו… תרות כיבוש עליהם ועל כן גם לפי אותם יסודות שבדברי הגרע"י עצמם, חייבים לצאת על הגנתם במלחמה, ואין טענת פקוח נפש תופסת בזה".
הרי שאת איסור חזרת שטחים בסס על החיוב לצאת להגנת המקומות שנכבשו במלחמה שנכפתה עלינו. אבל אין חיוב לכבוש. וזה בניגוד לדעת הרצ"י קוק זצ"ל שכתב שאסור להחזיר כיון שיש מצוה לכבוש את ארץ ישראל הרי שפקוח נפש לא דוחה. ע' חוברת "פרקים במשנת הציונות הדתית", י.י. אלישיב, כולל בני אלישע שדמות מחולה, עמוד .22
ועוד חזר על זה הרב ישראלי בנספח ב' שם בחוות בנימין עמוד קה, "אך מצות כיבוש, שראש המדברים בזה הוא הרמב"ן, והוא שדיבר בהרחבה שמצוהזו קיימת בכל הדוקות ומחייבת כל יחיד, אינ המצות כיבוש מלחמה אלא מצות התנחלות והאחזות בארץ, כפי שביארתי בספר ארץ חמדה,. שכן הרי אין לדבר על חובת היחיד לכבוש בדרך מלחמה". ובהמשך כתב "גם אם נראה את מצות כיבוש הארץ כמצוה הקיימת גגם בזמננו וגם ע"י מלחממה, בורר שזו היא מצוה המוטלת על העם כולו… ומאחר שרובו של העם עדיין בחו"ל, ברור שאין לחייב את החלק הנמצא בארץ לקבל עליו את כל העול ואת כל הסיכון שכרוך בזה פשוט איפא שאין כאן מצוה של כיבוש מלחמה.
(ובשנת תשל"ז אמר הרב ישראלי שעור זה במרכז הרב, ולאחר מכן לא היה יכול לתת שעורים בישיבה באותו קיץ)
וכדעת הרב ישראלי ביסס את הדברים, בלא להזכירו, הרב רבינוביץ, דעת הרמב"ן בכיבוש הארץ, תחומין ד' (ויש להעיר שברמב"ן שכתב נשמטו כמה שורות).
מכל מקום, אף אם יש מצות כיבוש גם בזמן הזה, וכפשטות הרמב"ן, ברור שאין זה חיוב על כל יחיד, וכמ"ש הרב ישראלי. ובזה גם מתורץ מה שהקשה המנחת חינוך במצוה תכ"ה על החינוך שכתב במצוה תכה מצות הכרתת שבעת עממים: "ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול הורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו ביטל עשה זה", ושאל המנחת חינוך שם "וצ"ע דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מ"מ מצוה זו התורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהיא סכנה, וא"כ דחויה סכנה במקום הזה ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן, וצ"ע". אבל הפשטות היא שיש מצוה להכרית שבעת עממין גם בתור מלחמה וגם על כל יחיד. אבל אין דין מלחמה על יחיד, ולכן כתב החינוך "מבלי שיסתכן", ופשוט (וביתר הרחבה ע' ארץ חמדה סימן יא).
ובמהלך הדברים על פי הרמב"ם נראה דרך אחרת לגמרי: כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק פרק ה' הלכה א' "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו". הרי שלרמב"ם יש רק שלש מלחמות ואין מלחמה על כיבוש ארץ ישראל.
מאידך צריך עיון, האמנם אין זו מצוה לכבוש את ארץ ישראל, והאם כל מלחמת יהושע לכבוש היא רק משום מצות הכרתת שבעת עממין?
מקור "עזרת ישראל מיד צר" לדעת הרמב"ם. ע' סוגיה סוטה מ"ד ע"ב במשנה: "במה דברים אמורים במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמות מצוה אבל במלחמות חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה": ובגמ': "במה דברים אמורים במלחמות הרשות כו': אמר רבי יוחנן רשות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה מצוה דרבנן זו היא חובה דרבי יהודה. אמר רבא מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות כי פליגי למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו מר קרי לה מצוה ומר קרי רשות נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה":
ופירוש למעוטי עכו"ם, ודאי אינו כשהם באים ונלחמים, שהרי אז ודאי שזו מלחמת מצוה אליבא דכ"ע. אלא הכוונה היא להלחם בהם לפני שהם פותחים במלחמה, כדי להרתיעם. וע"כ זה מקור הרמב"ם של החיוב של עזרת ישראל מיד צר. אמנם הרב גורן, במאמרו "מלחמת מצוה ומלחמת רשות", ב"תורת השבת והמועד" כתב שלא יתכן שזה המקור משום שברמב"ם משמע שעזרת ישראל מיד צר, זה כשכבר באו, ושם הסביר באופן אחר.
וכן יש להוכיח שעזרת ישראל מיד צר זוהי מלחמה ולא רק גדר של הצלה מגמ' עירובין מה ע"א "אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא. ותרגומא נהרדעא. דרש רבי דוסתאי דמן בירי מאי דכתיב (שמואל א כג) ויגידו לדוד לאמר הנה פלישתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות. תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש. דכתיב והמה שוסים את הגרנות וכתיב (שמואל א כג) וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה. מאי קמבעיא ליה אילימא אי שרי אי אסור הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים. אלא אי מצלח אי לא מצלח. דיקא נמי דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה שמע מינה": וכתבו התוס' שם ד"ה אי מצלח שאף שלא כתוב שהיה זה בשבת, אבל מדקרי ליה מלחמה שמע מינה שמחללין שבת עליה. אם כן מוכח שעזרת ישראל מיד צר הרי זו מלחמה.
ויש להסתפק בדעת הרמב"ם במלחמת שבעת עממין, האם מלחמת יהושע עיקרה הוא כיבוש ארץ ישראל, או שעיקרה הוא הכרתת שבעה עממין, ולשון הגמ' בסוטה שם משמע שהמצוה היא כיבוש הארץ "מלחמת יהושע לכבוש", משמע שזו עיקר המצוה.
אמנם הרמב"ן בהוספות לספר המצות הנ"ל כתב שלא לזהות את מצות ישוב ארץ ישראל עם החרמת שבעת עממים, וכתב "ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזו היא המצוה במלחמת שבע עממים שנצטונו לאבדם, שנאמר החרם תחרימם, אין הדבר כן שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם" הרי הרמב"ן כתב בפירוש שאלו שתי מצות שונות, ישוב הארץ והכרתת שבעת עממין. מכל מקום בדעת הרמב"ם יש להסתפק כנ"ל, אם חיוב יהושע היה בהכרתת שבעת עממים או שעיקרה מצות ישוב ארץ ישראל.
ובפירוש המשנה בסוטה כשהביא הרמב"ם את דברי ר' יהודה, כתב הרמב"ם במקום מלחמת יהושע, "מלחמת שבעת עממין", הרי שלדעתו גם מלחמת יהושע היתה מלחמת מצוה רק משום שבעת העממים. בניגוד למשמעות הגמ' שם.
ויש לומר שאכן לדעת הרמב"ם זו עיקר המצוה, וכל עיקרה של המלחמה היא כנגד עבודה זרה. וזה עיקר ענינו של ישראל בארץ ישראל, ועיקר כיבוש יהושעע היה לשם כך. ולפי זה ברור מה שכתב הרמב"ם פרק ו' הלכה א', שיש דין פתיחה לשלום בכל מלחמה, וגם בכבוש ארץ ישראל. ואם השלימו, לא הורגים אותם: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך"
אם היה דין כיבוש של ארץ ישראל, מדוע יש לפתוח בשלום. הרי יש להוריש ומדוע חייבה התורה לפתוח בשלום?
והסבר הדבר כפי שאמרנו משום שעיקר המצוה לדעת הרמב"ם היא כנגד עבודה זרה. לכן כשקבלו עליהם את שבע מצות בני נח, הרי כבר אינם עובדי עבודה זרה ואין להורישם. (וע"ע רמב"ן עה"ת דברים יט,י)
לפי האמור היה יתכן מצב תאורטי שכל הגוים יסכימו לכך ויקבלו את תנאי השלום וישראל יהיו בלא ארץ, היתכן? אלא שעל פתיחה לשלום כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ו הלכה ד': "במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה, וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק, ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו". היינו שהיתה סייעתא דשמיא מיוחדת שלא יקבלו את השלום הזה, שהרי אם היו כולם מקבלים את תנאי השלום אכן היינו ח"ו נשארים בלא ארץ.
דבר זה מתבאר יותר כשהרמב"ם מדבר על מלחמת רשות: תכלית מינוי מלך לרמב"ם למלא את העולם צדק ומלחמות, ע' הלכות מלכים פרק ד' הלכה י" ':ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה' שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשת משפט ומלחמות שאהמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו". ובפרק ז' הלכה טו כתב הרמב"ם: "מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד…", ויש לשאול, מדוע מלחמת רשות היא מלחמה על יחוד השם? הרי לצורך המלך להרבות גודלו ושמעו?
אלא שבפרק ח' הלכה י' כתב הרמב"ם "משה רבנו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבנו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום"
הרי שיש אידאל של ביעור ע"ז מן העולם, וכל ענין המלחמות לדעת הרמב"ם הן מלחמות לביעור ע"ז, ולכן יש מלחמה שהיא מלחמת רשות, שהיא כדי לפתוח בשלום כדי שיקבלו שבע מצות, וזוהי מלחמה על יחוד השם כפי שכתב הרמב"ם.
ועל פי דברים אלו מובן שגם מלחמת יהושע לדעת הרמב"ם היא בעיקרה מלחמה לביעור ע"ז מארץ ישראל, ולא מלחמה לכיבוש הארץ (וע' מאמר של א"מ על מלחמות ישראל לדעת הרמב"ם, תחומין ח'). אף שברור שלדעת הרמב"ם יש ענין ואולי גם מצוה בישוב ארץ ישראל כפי שמבואר ברמב"ם בהרבה מקומות.
ולדעת הרמב"ן מלבד המלחמה עם שבעת העממין יש מצוה בירושת ארץ ישראל מצד עצם ענינה של מצות ירושת הארץ.
נספח:
ע' בגמ' קידושין כו ע"א "ובחזקה: מנלן אמר חזקיה. אמר קרא (ירמיהו מ) ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה. דבי רבי ישמעאל תנא (דברים יא) וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה". ויש לומר שחזקיה לא למד מהפסוק "וירשתם אותה", ע"פ מ"ש הרמב"ם שחזקת ארץ בזמן יהושע היה כיבוש ולא חזקה. ורק תנא דבי ר' ישמעאל סובר שזו היתה חזקה ממש.