ב"ה
מפני מה נתאווה משה להכנס לארץ ישראל?
א
גמרא סוטה דף יד ע"א:
דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם שנאמר…
ובגמרא ברכות דף מד ע"א מובא שנוסח ברכה מעין שלש על פירות: "אמר ליה אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש אמר ליה אפירי דעץ על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה". ובהערות לתורה תמימה בדברים פרק ג' הערה ו' כתב דלפי דרשה זו צ"ע בנוסח הברכה מעין שבע, ובנה ירושלים והכניסנו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה, והלא מדרשה זו מוכח שאין זה מן המדה לבקש הכניסה לא"י לתכלית זו, ואף כי בודאי אין ראיה ממשה רבינו לכלל ישראל, אבל בכ"ז איך תקנו לכתחלה נוסח כזה שאינו מן המדה.
אלא שזה כבר מחלוקת בין הגאונים, וכפי שביא הטור בסימן ר"ח:
וכתב עוד וי"א ונאכל מפריה ונשבע מטובה ואין לאומרו שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה ע"כ ובה"ג ישנו וא"א הרא"ש ז"ל לא היה אומרו.
והב"ח תמה על הסברא שלא לומר נוסח זה:
תימה הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אנכי שוכן בתורה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל"… ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו נזונים מקודשת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה.
דברי הב"ח מזכירים את דברי החתם סופר בפרק לולב הגזול בענין קדושת ארץ ישראל:
[1]רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותי' הקדושי' ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורי' הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניו' שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרי' בעו"ה בין או"ה וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן מודה ר"י לרשב"י וע"ז אנו סומכי' על ר' נהוראי במתני' סוף קידושין מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בח"ל וכנ"ל והיינו דמחדש רבא באתרוג הכושי אפי' אינו נדמה אלא כושי ממש דהיינו רשב"י וחבריו האמתיים מ"מ הא לן והא להו לבני בבל כשר ולבני א"י פסול דבעי' יישוב א"י ע"י ישראל. (אתרוג הבוסר עיי' בחידושינו בזה לעיל ל"א ע"ב:)
אלא שיש לדון מה תשובת הגמרא "הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי". האם הכוונה היא לכל מצות התלויות בארץ, או למצות מיוחדות כמו מינוי מלך הכרתת זרעו של עמלק ובנין בית הבחירה", וע' מדרש תנאים לדברים פרק ג':
ומפני מה היה משה מתחרט ליכנס לארץ ישראל שמא לאכול מפירותיה היה צריך או לכסף וזהב היה צריך אלא כך אמר משה רבונו של עולם הרבה מצות נתת לישראל על ידי ואין עושין אותן אלא בארץ ישראל שנ' (עי' דב' ו' א; י"ב א') אלא החקים והמשפטים אשר צוה ה' לע' בא' אכנס עמהן ואעשה עמהן את המצות כדי שאטול שכר לעתיד לבוא אמר לו הקדוש ברוך הוא אל תצטער בדבר זה שאני כותב על ידי הנביאים שכל המצות שנתתי על ידך אפלו אחד מישראל עושה ומקיים אחת מן המצות יש לך עמו חלק לעתיד לבוא שנ' (ישעי' נ"ג י"ב) לכן אחלק לו ברבים:
לפי מדרש זה משמע שמשה רבינו רצה לקיים את כל המצות בארץ ישראל ולא רק מצוות מיוחדות הקשורות למלך.
ב
כתב הרמב"ן בהוספות לספר המצות מ"ע ד', שהרמב"ם השמיט מצות ישיבת ארץ ישראל. וז"ל:
מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ.
וכמה אחרונים הביאו ראיה מהגמרא במסכת סוטה שלא אמרה שמשה רבינו נתאווה לקיים מצות ישוב ארץ ישראל, לרמב"ם שלא מנה ישיבת ארץ ישראל. ולכאורה מוכח מכאן שישיבת ארץ ישראל אינה מצוה.
בחמדת ישראל (קונטרס נר מצוה, אות נ') כתב הגאון ר' מאיר דן, שאין זו ראיה כיון שהרמב"ן לומד את מצות ישיבת ארץ ישראל מהפסוק "והתנחלתם אותם" והרי שבט לוי לא קיבל נחלה וממילא אינו מצוה לשבת בארץ ישראל. אלא שכבר הוא דחה את הדברים משום שהרי גם הלויים נטלו ערי מגרש, וכן נשים בודאי לא נטלו חלק בארץ והרי משנה ערוכה שהכל מעלין לארץ ישראל, ולכאורה אם כן יש מצוה על כולם.
תירוץ האור שמח בפרשת ראה (יא, לא) את השאלה שאלה מדוע לא רצה משה רבינו להכנס לארץ בגלל מצות ישיבת ארץ ישראל:
ולא קשה מידי, דלפי זה בני גד ובני ראובן לא יקיימו מצות ישיבת ארץ ישראל, ובודאי אינו כן, דקיימו גם בארץ סיחון ועוג מצוה זו – שזהו האמורי – מה שאמר (במדבר לג, נג) "והורשתם את הארץ וישבתם בה". ואם כן מדוע היה משה מבקש ליכנס לארץ, ודאי כל זמן שלא היה כיבוש וחילוק הארץ, היו מקיימים בזה ישיבת ארץ ישראל. וזה פשוט.
וראיה לדברי האור שמח, הוא מה שכתוב בפרשת ואתחנן ג' כז: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" ולכאורה מה יש לו לראות מזרחה ממנו, והרי ארץ ישראל במערבו? אלא ע"כ שגם עבר הירדן שבו הוא נמצא הוא חלק מארץ ישראל.
כתב בציץ אליעזר (חלק ז' סימן מח פרק יב), בשם הרב קוק:
אזכיר בנוגע לזה רק מה שראיתי בשו"ת תולדות יעקב (מבעל שארי יעקב), חחו"מ סי' ח' שעמד על המחקר על שהרמב"ם השמיט ממניין מצוותיו מצוות יישוב א"י, שרבות דיברו על כך הפוסקים ומבאר, ודומה דמטו לה גם משמיה דמרן הגרא"י קוק ז"ל, מפני שכבר כלל לנו הרמב"ם בשרשים שלו, בשורש ד-ה, שאין למנות ציוויים הכוללים התורה כולה או מצוות הרבה, כאילו יאמר עשה כל מה שציויתיך, ומשום כך לא מנה גם מצוות יישוב ארץ ישראל במצוות עשה, מפני שהיא מצווה שכוללת הרבה מצוות ביחד, כמו שאמרו מ"מ צותה תורה לישב בארץ כדי לקיים מצוותיה, הרי מצווה זו של ישיבת א"י היא מצווה כזו אשר ע"י נעשות מצוות הרבה ונקראת מטעם זה מצווה כוללת ומצווה כזו לא חשב הרמב"ם במניין המצוות שלו.
אבל דבר זה לא יתכן משום שכוונת הרמב"ם במה שכתב מצוה כללית, היינו שאין לזה שום נפ"מ למעשה, כמו "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", והרי בישוב א"י יש נפ"מ למעשה ולכן לא יתכן שהרמב"ם לא מנה מצוה זו. ע' לשון הרמב"ם בספר המצות בשורשים שורש ד':
השרש הרביעי שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר רמוז אבל יכללו המצות כולם כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו. ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה. שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (משפטי' כג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. וכאמרו (קדושים יט) את חקותי תשמורו, ואת משפטי תעשו (אח"מ יח) ושמרתם את משמרתי (ס"פ אח"מ) ורבים כאלה. וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו קדושים תהיו (קדושים יט) מצוה מכלל מצות עשה. ולא ידעו כי אמרו קדושים תהיו, והתקדשתם והייתם קדושים (שם כ וסוף שמיני), הם צוויין לקיים כל התורה. כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו.
ובציץ אלעזר שם תרץ את השאלה על הגמרא בסוטה, שרבי שמלאי לא פירש שמשה רבינו בקש כדי לקיים מצות ישיבת ארץ ישראל, משום שהרי נגזר עליו שלא יכנס, וממילא הרי אינו מצווה בזה ולכן שואל רבי שמלאי האם רק משום שאומר שהרבה מצוות וכו'.
ומה שהרמב"ם לא מנה את מצות ישיבת ארץ ישראל, ההסבר המסתבר ביותר לכך, נראה כמ"ש באבני נזר יו"ד (סימן תנד, ד"ה אך התירוץ הנכון). שלרמב"ם מצות ישוב ארץ ישראל נכללת במצות החרם תחרימם, ומטרתה היא ישוב ארץ ישראל ולכן לא מנה הרמב"ם לחוד ישוב ארץ ישראל, כפי שלא מנה עשיית ארון משום שמנה מצות בנין בית הבחירה, שמטרתו גם ארון וכפורת. אבל רמב"ן לשיטתו שמנה גם ארון וגם בנין בית הבחירה.
אבל דעת הרמב"ן בהוספות לספר המצות מ"ע ד':
מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. ……ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו (ת"כ בהר פ"ה ה"ד וכעי"ז כתובו' קי ב, וש"נ, מלכים ספ"ה) שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה…
[1] ותחילת דבריו שם:
דומה לכושי תנן. שמעתי ממ"ו הפלא"ה זצ"ל בהא דפליגי רשב"י ור' ישמעאל ר"פ כיצד מברכין ומסקי' הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם אמר הוא ז"ל שעשו כרשב"י ולא רשב"י ממש דודאי מי שכוונתו לשם ה' הבוחן מחשבותיו ויודע עשתונותיו בודאי יעלה בידו אלא הם עשו כרשב"י נדמו לו ולא בעצם תוכניותם ע"כ לא עלתה בידם ואמר היינו דאמרי הכא אתרוג הכושי היינו הצדיק המשונה במעשיו ככושי המשונה בעורו הוא כשר אך דומה לכושי שרוצה לדמות עצמו לרשב"י זה פסול כי לא עלתה בידו ע"כ דברי הרב ודפח"ח. מכאן ואילך תוספת דברי תלמידו הפעוט כמוני נלע"ד.