מצות ישוב ארץ ישראל
על ידי כיבוש צבאי בלא התנחלות ועל ידי התנחלות בלי ריבונות
האם מצות ישוב ארץ ישראל כוללת גם מצוה להחיל ריבונות ולרכוש ריבונות על הארץ, או שהכיבוש הוא רק היכי תימצי לישוב הארץ?
לכאורה ברור שיש מצות ישוב ארץ ישראל גם בלא כיבוש, שהרי כל הדורות קיימו מצוות ישוב ארץ ישראל, והראשונים חפשו עצה מדוע לא לעלות וכתבו שזה משום אונס וכיו"ב. הרי שהמצוה נוהגת גם בלא כבוש. וכן בזמן בית שני הרי היתה חזקה ואף שלא היה להם שלון מדיני אלא היה שלטון מלכי פרס וחז"ל הרי דורשים "אשר ירשו אבותך וירשת, שירושה שניה היא בימי בית שני, וזו ירושה אף שלא היתה ריבונות.
מאידך, הרי כיבוש הארץ ודאי שאינו רק היכי תמצי לישוב הארץ, שהרי הכיבוש הוא מקדש את ארץ ישראל. שהרי כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, הרי שהכיבוש הוא משמעותי. כתב הרמב"ם בהלכות תרומות פרק א' הלכה ב:
ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.
אלא שאדרבה, אם כן הרי בכיבוש היה צורך רק בכיבוש ראשון שהיה צורך בקדוש. אבל מאז אין שום ענין בכיבוש, אלא בתור היכי תמצי לישוב הארץ.
מהלך הרמב"ן בהוספות לספר המצות – הכיבוש מצוה.
האם הכיבוש עצמו הוא מצוה? ע' מהלך הרב ישראלי בפשט הרמב"ן.
וע' ארץ חמדה שער א' א', אות ד' שכתב שאין הפשט ברמב"ן שהמצוה היא לכבוש כיבוש צבאי, אלא כוונת הרמב"ן במילה כיבוש הוא כמו "מלאו את הארץ וכיבשוה" שאין הכוונה כיבוש מלחמה אלא כמו "כיבוש השממה". וקצת ראיה לדבריו ממה שהביא הרמב"ן את הגמרא (חולין ז' ע"א) "הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל", והרי עולי בבל בכלל לא כבשו, אלא ע"כ הכוונה היא להתיישבות. וחזר על זה הרב ישראלי בעוד שני מקומות: בחוות בנימין ח"א בתשובתו לרב עובדיה יוסף, ואסר להחזיר שטחים גם בחשש פיקוח נפש, כתב (שער ב' סימן יג אות ז):
במיצוי הדברים דלעיל אנו מגיעים למסקנה… וזה אפילו אם נסבור (וכן הוא האמת לענ"ד, וכמ"ש במק"א) שאין לנו כיום מצות כיבוש לכתחילה ע"י מלחמה שכרוכה באבדן נפשות. מכל מקום באותם חבלי ארץ שנפלו לידינו… תורת כיבוש עליהם ועל כן גם לפי אותם יסודות שבדברי הגרע"י עצמם, חייבים לצאת על הגנתם במלחמה, ואין טענת פקוח נפש תופסת בזה.
הרי שאת איסור חזרת שטחים בסס על החיוב לצאת להגנת המקומות שנכבשו במלחמה שנכפתה עלינו. אבל אין חיוב לכבוש. וזה בניגוד לדעת הרצ"י קוק זצ"ל שכתב שאסור להחזיר כיון שיש מצוה לכבוש את ארץ ישראל הרי שפקוח נפש לא דוחה. ע' חוברת "פרקים במשנת הציונות הדתית", י.י. אלישיב, כולל בני אלישע שדמות מחולה, עמוד 22.
ועוד חזר על זה הרב ישראלי בנספח ב' שם בחוות בנימין עמוד קה:
אך מצות כיבוש, שראש המדברים בזה הוא הרמב"ן, והוא שדיבר בהרחבה שמצוה זו קיימת בכל הדורות ומחייבת כל יחיד, אינה מצות כיבוש מלחמה אלא מצות התנחלות והאחזות בארץ, כפי שביארתי בספר ארץ חמדה,. שכן הרי אין לדבר על חובת היחיד לכבוש בדרך מלחמה". ובהמשך כתב "גם אם נראה את מצות כיבוש הארץ כמצוה הקיימת גם בזמננו וגם ע"י מלחמה, ברור שזו היא מצוה המוטלת על העם כולו… ומאחר שרובו של העם עדיין בחו"ל, ברור שאין לחייב את החלק הנמצא בארץ לקבל עליו את כל העול ואת כל הסיכון שכרוך בזה פשוט איפא שאין כאן מצוה של כיבוש מלחמה.
… על כן מצות כיבוש מלחמה יכולה להתחדש רק ע"י נביא עם חידוש הנבואה, או – בדרך הטבע – בכורח התנאים, וכן אם המצב הבטחוני מחייב זאת. לדוגמא, כפי שאנשי בטחון טוענים כיום, שהחזקת השטחים היא הכרחית בכדי להחזיק מעמד בארץ. (כמובן, שלא לי להכריע בזה, והרי זה תלוי בהערכת מומחים לאותו דבר).
… אין איפוא לדבר על החובה להחזיק בשטחים מבחינת מצות כיבוש מלחמה, אלא מצד מצוה יותר מצומצמת והיא "לא תחנם" – היינו המצוה ליישב את א"י ביהודים. אך זו מצוה היא ככל המצוות, שקיים בה פטור של פיקוח נפש וספק פיקוח נפש כמו בכל מצוות אחרות, (ואיני נוגע כאן בחיוב זה של "לא תחנם" מה הוא מקיף, ואם הוא חל לגבי אותם מקומות שהן מוחזקים כיום בידי ישראל, והגדרים לזה).
…לכן למסקנה יש להכריע כי ישנו איסור מוחלט למסור השטחים, שנכבשו על ידינו בחסד ה' במלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר. במסירת שטחים אלה לידי הנכרים, לא זו בלבד שמרחיקים חשש של אובדן נפשות, אלא אדרבא מקרבים סכנה זו ביותר.
נתאזר באמונת אמן ובבטחון בשומר עמו ישראל, שינחנו בדרך מישור ויציל נפשותינו מן השעות הרעות, לגאולה וישועה בקיבוץ נדחי ישראל והולכתם קוממיות לארצנו ובארצנו.
ולהעיר שודאי לדעת הרמב"ם אפילו אם יש מצות ישוב א"י בדעתו, מ"מ כיבוש אין כמבואר בהלכות מלכים פרק ו' הלכה א' שלא מנה מצוה זו.
מאידך ע' ברמב"ם הלכות מלכים פרק ה' הלכות ט' ואילך בשבח ארץ ישראל – ובאמצע ההלכות! בניגוד לדברי מחשבה שנמצאים בסוף ההלכות. וראה הלכה י שהיא הלכה שאין ממנה שום נפ"מ:
גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.
אין מחלוקת בחשיבות ארץ ישראל לרמב"ם, ואפילו אם נאמר שיש מצות ישוב (ותירוץ שזו מצוה כללית נופל כמבואר למעיין בשורשים: שהרי מצוה כללית היא מצוה שאין ממנה שום חידוש דין כמו "את חוקותי תשמורו". אבל לא יתכן מצוה שיש ממנה נפ"מ שלא תימנה)
ע' פניני הלכה ח"ג עניני ציבור פסק הלכה (הפסק של הרבנות בראשות הגר"א שפירא זצ"ל)
נראה פשוט שבשטח שצה"ל נמצא ושולט – שם מתקיימת המצווה של ישוב ארץ-ישראל כפי שכתב הרמב"ן, הכוללת גם "לכבשה ולא לעזבה ביד זולתינו מן האומות", ומשטח שצה"ל נסוג יש שם 'עול הגויים', והרי זה בכלל ביטול מצוות עשה הנ"ל. בנוסף לכך, יש בזה כיום משום סיכון נפשות מישראל, וגם סכנה לקיום המדינה, ויש בזה עניין של "לא תעמוד על דם רעך". ג. גם מחנה צבאי קבוע הוא עצמו ישוב יהודי לכל דבר, עקירתו ועזיבתו ביד גויים, הרי הוא בכלל עקירת ישוב מארץ-ישראל האסור לפי הדין.
אלא שיש לפקפק בהנחה זו שכיבוש בלבד הוא המצוה. א. בגלל דעת רש"י ואכן כך כתב רש"י מפורש שהכיבוש הוא רק היכי תמצי לישוב. רש"י מסעי לג, נג על הפסוק: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה":
והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה.[1]
ולפי זה הכיבוש הוא רק היכי תמצי להתנחלות. וכן לפי דברי הרב ישראלי ברמב"ן.
אבל נראה שלא כדברי הרב ישראלי:
. ויש להוכיח מהרמב"ן שיש מצוה בעצם הכיבוש גם בלא יישוב: רמב"ן במדבר פרק כא פסוק כא
וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו', אעברה בארצך – אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום, לשון רש"י. ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום, חוץ מעמון ומואב. אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה.
הרי שבתחילה רצו להשאיר חרבה ולא להתיישב. ואף על פי כן קורא הרמב"ן למלחמה זו לכבוש מלחמת מצוה עין רמב"ן במדבר פרק לא פסוק כג:
והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז א) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם.
הרי שמלחמת סיחון ועוג היתה מלחמת מצוה ואף שלא היתה כוונתם להתיישב שם, על כורחך שזו מלחמת מצוה משום שיש מצוה גם בהחלת הריבונות לבד.
אבל מאידך, אם אמנם הכיבוש לעצמו הספיק, יש לברר איך משה רבינו רצה "להחזיר שטחים"?
אלא שגם שאלה זו מבוארת למעין בספר יהושע פרק כב כבני גד ובני ראובן רצו לבנו מזבח על הירדן. ובני ראובן וגד ענו לישראל:
(כא) וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל:
(כב) אֵל אֱלֹהִים ד' אֵל אֱלֹהִים ד' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּד' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה: (כג) לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ד' וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים ד' הוּא יְבַקֵּשׁ: (כד) וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (כה) וּגְבוּל נָתַן ד' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּד' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ד': (כו) וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח: (כז) כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ד' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּד':
הרי שמשה רבינו חשש לגבי עתידו של עם ישראל (העדיף שיקולי עם ישראל על שיקולי ארץ ישראל).
ומ"מ מבואר ברמב"ן שלא כדברי הרב ישראלי שלא שהכבוש עצמו הוא מצוה.
אלא שזה תלוי בשאלה נוספת: שאלת קריעה על ערי יהודה, האם כל זמן שהיו בשליטתנו היה חיוב קריעה, או כיון שהשלטון היה שלנו אין חיוב קריעה? אם נאמר שיש מצוה בכיבוש ללא התיישבות, יתכן שיש מעלה במצב זה ואם כן יתכן שגם לענין קריעה הדין הוא כך,וע' בית יוסף סימן תקס"א:
והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהם יישוב כלל אבל אם יש בהם יישוב אף על פי שהם בידי עו"ג היה נראה לכאורה דא"צ לקרוע ואפשר דכל שהם בידי עו"ג אע"פ שיש בהם יישובה בחורבנן מיקרי וכן עיקר.
לפי התירוץ הראשון הרי תלוי בישוב יהודי ולא בשלטון, ולפי תירוץ שני זה תלוי בשלטון. (כתב הרב זוין ב"המועדים בהלכה עמוד שע"א בסוף הפרק על הצומות, שמסתבר שעם שחרוררן של ערי יהודה משלטון נכרים והקמת מדינת ישראל בטל דין הקריעה על אותן הערים. ולאחר מלחמת ששת הימים פסקו הרבה פוסקים שאין צורך לקרוע על ערי יהודה). אבל לשני התרוצים בבית יוסף, אין מצב של שלטון ישראל וישוב גוי שבו נדון אם חייב קריעה. ושאלתנו היא במצב כזה, שיש שלטון יהודי בלא ישוב.
לגבי שאלת קיום ישוב ארץ ישראל תחת ממשל גויים, אם אמנם תעמוד בפני העדיפות אם לגור בשלטון ישראל או להגדיל את ישוב ארץ ישראל על ידי מגורים מחוץ למקום, לדעתי אין ספק שצריך לגור בריבונות ישראל, שזה חלק מסימנים הגאולה, וכמ"ש בהלכות חנוכה פרק ג' הלכה א
בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.
ובשיטת הרמב"ם ע' אצל הרב רבינוביץ, מלומדי מלחמה תשובה א'. עיונים במשנת הרמב"ם, הרב רבינוביץ, סימן ד' ציוויים חיובים ומטרות עמ' עו.
[1] והרמב"ן כתב שם:
והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה – על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח). אבל רש"י פירש, והורשתם את הארץ, והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה, ומה שפירשנו הוא העיקר.