ב”ה יום עצמאות שישים למדינה תשס”ח

קידוש השם במלחמה ובמסירות נפש במלחמה

ויקרא כב, לב:

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ד’ מְקַדִּשְׁכֶם:

א

מצות קידוש השם, כפי שחז”ל בארו אותה, היא עוסקת בגוי שכופה את ישראל לעבור על שלש עברות החמורות שאדם חייב למסור את עצמו ויהרג ולא יעבור. אלא שעצם ענין קידוש השם וחילול השם אינו שייך דוקא לשלש עברות חמורות, אלא מטרת מצות קידוש השם כתב הרמב”ם בספר המצות מ”ע ט: “ענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם”. וע’ בפרק כב ביחזקאל שלשה פסוקים העוסקים בקידוש השם: פסוק ט’: “וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם”, וכן ביטוי זה בפסוק יד ובפסוק כב. ובפרק לו פסוק כג: “וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ד’ נְאֻם אֲדֹנָי ד’ בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם”

מצות קידוש השם מלמדת אותנו שערך החיים אינו הערך העליון שאין מעליו. אם יש דבר שדוחה פיקוח נפש הרי זה רק מצות קידוש השם. תפיסת ערך החיים כערך מוחלט יכולה להביא גם לתפיסות לא נכונות לגבי דברים שצריך למסור את הנפש עליהם כמו במלחמה.[1] נראה שזו הסיבה, כפי שנראה שהרמב”ם רואה כל מלחמה כמלחמה על יחוד ה’ ועל קידוש ה’, משום שלולא היתה המלחמה מלחמה על קידוש השם לא היה יכול להיות היתר להסתכן עבורה.

אבל יתכן לומר באופן אחר: שההיתר להסתכן במלחמה אינו משום שכל מלחמה היא בגדר קידוש השם, אלא משום שכיון שמלחמה היא דבר ששייך לכלל, הרי החישובים של פיקוח נפש הם באופן שמביאים את הכלל כאחד. והרי במלחמה, ללא מסירות נפש של יחידים הרי לא יתכן לנצח במלחמה ולכן ח”ו ימותו יותר במלחמה לולא יהיו מעשים כאלו, וכיון שמלחמה היא דין בכלל לכן יש היתר להסתכן.[2]

ולכן יש לשאול האם הכללים הרגילים של נפשות שייכים גם במצב של מלחמה: האם הכלל שחייך קודמים לחיי חברך נוהג במלחמה? והרי במלחמה צריך להסתכן. האם הכלל “מאי חזית דדמך דידך סומק טפי” שמצאנו בתוספות שגם ההיפך שלו הוא נכון במקום שאין עבירה: מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי, האם ניתן במלחמה להביא חישובים מסוג זה? האם ההיתר להסתכן במלחמה מאפשר, מתיר או מחייב גם למסור את נפשו למען הצלת רבים משום שרבים עדיפים מיחיד?[3]

ובהבדל שבין גדרי הצלה, אף של רבים, לעומת הגדרים במלחמה, כתב הרב קוק בתשובתו במשפט כהן (תשובה קמ”ג):

ולענין הצלת כלל ישראל כבר כתבתי לעיל, דלע”ד מטעם הוראת שעה ולמיגדר מילתא נגע בה, אלא שהוא דבר פשוט כ”כ שא”צ ב”ד ע”ז. וממלחמת מצוה לע”ד אין ללמוד כלל, דע”כ עניני הכלל דמלחמות יוצאים הם מכלל זה דוחי בהם, שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, (ע’ העמק דבר בראשית ט’ ה’ ואפי’ מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע”ג שכמה מישראל יהרגו עי”ז) ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה, אלא דמלחמה והלכות צבור שאני. ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכ’ הרמב”ם פ”ג דמלכים ה”ח דאין רשות למלך להרוג אלא בסייף, וכן שאין לו כח להפקיר ממון ואם הפקיר הו”ל גזל, וכמו הרוגי מלך נכסיהם למלך (סנהדרין מ”ח ב’) ופסקה הרמב”ם שם, וכל אלה ועוד כיו”ב הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם ע”פ גדרי התורה של הלכות יחיד (ובמק”א בארתי, שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה, ומשו”ה צריך שיכתוב לו שני ס”ת, וכ”א לשם קדושה מיוחדת, ועל הס”ת ששייך לכל בן ישראל נאמר לבלתי רום לבבו ולבלתי סור וגו’ אעפ”י שבס”ת דמצד המלוכה מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו), ומהם ג”כ דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, וא”א ללמוד מזה למקום אחר. אבל החובה התדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל היא משום מגדר מילתא והוראת שעה, וצריך לשקול את הענין.

ב

לגבי הגדרת מלחמה כמצב של קידוש השם:

הרמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ה’ הלכה א’ כתב: “כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי”, אלא שהלכות קידוש השם המבוארות בהלכות יסודי התורה אמורות לגבי החיוב ליהרג על שלש עברות חמורות. אמנם בהלכות מלכים פרק ז’ הלכה טו כתב הרמב”ם גם את המושג קידוש השם גם לגבי מלחמה:

מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה’ רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה’ לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה’ אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו’ והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלהיך.

אלא שיש לברר מדוע על מלחמת רשות – שעליה מדבר הרמב”ם כאן – כותב הרמב”ם “וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה”, ו”תהיה כוונתו לקדש את השם”, והרי מלחמת הרשות היא להרבות גודלו ושמעו, כמו שכתב בפרק ה’ הלכות מלכים הלכה א’:

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

ובמלחמת רשות כתב הרמב”ם באותו פרק בהלכה ד’:

במה דברים אמורים שמחזירים אנשים אלו מעורכי מלחמה? במלחמת הרשות, אבל במלחמת המצווה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

אלא שאמנם בהלכה א’ כתב שממנים כהן לדבר עם העם גם במלחמת רשות וגם במלחמת מצוה, אבל בספר המצות מצות עשה קצ”א כתב:

מצוה קצא: היא שציוונו שנמנה כהן שיוכיח לעם תוכחת המלחמה ויחזיר מי שאינו ראוי לו להילחם או לחולשה. בעבור שתהיה מחשבתו בעניין יחייב לו מיעוט הגבורה למלחמה. והם שלושה דברים שבאר הכתוב, ואחר כך ייכנסו למלחמה. וזה הכהן נקרא כהן משוח מלחמה. ויאמר בתוכחת הלשון האמור בתורה ויוסיף על זה מאמרים יעוררו הלבבות למלחמה ויביאם לסכן את עצמם לעזור דת ה’ לעובדו ולשמור מצוותיו להינקם מהסכלים המפסידים יושר המדינות  והוא אומרו יתעלה “והיה כקרבכם” וגו’.

ומסיים הרמב”ם:

וזה כולו, רוצה לומר – תוכחת משוח מלחמה והכרזה בעורכי המלחמה היא חובה במלחמת הרשות ובה הוא דין התוכחות, ואמרו מלחמת מצווה אין בה שום דבר מזה לא תוכחות ולא הכרזה כמו שהתבאר בשמיני מסוטה ושם התבארו משפטי מצווה זו.

אלא שמה שמלחמת רשות היא מלחמה על יחוד השם, כלשונו בספר המצוות: “לעזור דת ה’ להינקם מהסכלים המפסידים יושר המדינות” – טעונה הסבר. מלחמת רשות לפי הרמב”ם היא מלחמה “כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו”, וקשה לראות במלחמה שמטרתה היא להרחיב גבול ישראל, מלחמה למען ייחוד השם.

הסבר דבר זה כמו שכתב א”מ שליט”א ב”רסיסי טל” סימן לב, על פי מה שמבואר ברמב”ם שיש דין קריאה לשלום בכל מלחמה, והיא כוללת דרישה לקבל שבע מצות בני נח (ע’ ה’ מלכים פרק ו’ הלכה א’ והלכה ד’), כלומר שמטרת המלחמה בשורשה היא מלחמה לבער עבודה זרה.[4] וכפי שכתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק ח’ הלכה י’ שנצטוונו לכוף באי עולם לשמור שבע מצות ואף יהרג מי שימשיך לעבוד עבודה זרה:

משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום…

ולכן גם מלחמת רשות היא מלחמה על קידוש השם וכמ”ש הרמב”ם בפרק ד’ הלכות מלכים הלכה י’:

ובכל אלו הדברים דינו דין, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה’, שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.

גם מלחמת הגנה, “עזרת ישראל מיד צר”, יש בה מימד של ייחוד השם, על פי דברי הרמב”ם באיגרת תימן (מהדורת רמב”ם לעם, עמ’ קטו-קטז):

ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו שנאמר: ‘ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים’, קנאונו הגויים כולם על דתנו קנאה גדולה וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה. ורצונם להלחם בה’ ולעשות מריבה עמו, ואלהים הוא ומי ירב לו. ואין לך זמן מאז שנתנה לנו תורה שכל מלך עובר עבודה זרה גובר או מכריח או מתגבר או אנס, שאין תחילת כוונתו ודעתו לסתור תורתנו ולהפוך דתנו באונס בניצחון ובחרב. כמו עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריינוס והרבה כיוצא בהם..

הרמב”ם רואה, איפוא, בכל מלחמותיהם של הגויים נגד ישראל רצון להילחם נגד הקב”ה. לאור זה יש מקום לראות את מלחמת ההגנה של ישראל כמלחמה על ייחוד השם ועל קידוש השם.

ג

מסירות הנפש במלחמה וחובת הסיכון במלחמה להצלת אחרים: האם גדר המלחמה הוא כמו הצלה שלא במלחמה או שיש למלחמה גדר אחר?

אם כדרך הראשונה לעיל שההיתר הוא משום שיש קידוש השם במלחמה, האם פירושו גם מסירות נפש להצלת הלוחמים, או רק מה שדרוש להצלחת הקרב ואילו פעולות הצלה גדרן כמו כל הצלה של יחידים? מסתבר שגם להצלת חיילים פצועים יש קשר להצלחת הקרב. ואם ננקוט שכל מה שנעשה בקרב שייך לקידוש השם, מסתבר שלא רק פעולות לעצם הנצחון קשורות לקידוש השם אלא הפעולות שנעשות תוך כדי קרב להצלת אחרים.

אבל מאידך יתכן לומר כדרך השניה שכתבנו לעיל, שהיתר ההסתכנות אינו משום קידוש השם אלא משום הגדרת המלחמה כדבר ששייך לכלל ולכן החישובים של הסיכון נמדדים באופן אחר.

לגבי סיכון עצמו להצלת יחיד, בבית יוסף חו”מ סימן תכ”ו:

וכתבו הגהות מיימונית (דפ’ קושטא) עבר על לא תעמוד וכו’ בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב ע”כ ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק: וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז. במשנה).

אבל הסמ”ע שם ס”ק ב’ כתב שכיון שהרמב”ם, הרי”ף והרא”ש לא הביאו דין זה מוכח שאין חיוב להיכנס לספק סכנה על מנת להציל את חברו.

אולם שונה הדבר כשמדובר לגבי רבים. לגבי סיכון עצמו כדי להציל רבים, נראה שיש שלש שיטות בדבר:[5]

• הגאון בעל האור שמח (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז’ הלכה ח’) קובע שגם לטובת כלל ישראל אין היחיד מצווה למסור את נפשו. ראייתו היא מדברי הרמב”ם, שאין הגולה יוצא מעיר מקלטו לעולם, אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה וכו’, ואם יצא – התיר עצמו למיתה. לדעתו, הוסיף הרמב”ם שאם יצא התיר עצמו למיתה לומר שכיון שיותר דמו אם יצא, אל לו להיכנס לספק סכנה.
• הגאון בעל הכלי חמדה (תחילת פרשת פנחס) סובר, שבשביל הצלת ככל ישראל צריך להסתכן. לאור זה הוא מסביר את מעשה פינחס, שהרג את זמרי על אף שבמעשה זה הוא סיכן את עצמו, אך היה זה לדעתו למען ישועת הכלל.
• הגראי”ה קוק (במשפט כהן תשובות קמ”ב-קמ”ד) מסיק שמבחינת עיקר הדין אמנם אין האדם חייב למסור את נפשו למען הכלל. אך, למעשה, חייב למסור את נפשו בתורת “הוראת שעה” ו”למיגדר מילתא” ולצורך כלל ישראל הדבר גלוי לכל שבית דין יתירו זאת לצורך שעה. ממילא, אין צורך לשאול את בית הדין ואף שאין לנו בי”ד סמוכין, ודאי שבעניין זה שליחותייהו קא עבדינן. לדעתו, יש גם לחלק בין רבים סתם לרוב האומה. רבים סתם – דינם כיחידים, ודווקא להצלת כלל האומה חייבים להסתכן. (משפט כהן עמ’ שט”ז): “…אבל החובה התדירית למסור נפש היחיד בשביל הכלל היא משום מיגדר מילתא והוראת – שעה…” “וכל הזוכה בזה, שליחותייהו דבית דין קעביד”.

אבל לפי הדברים שדברנו לעיל, גדר מלחמה הוא גדר שונה, וכל המחלוקות הנ”ל אמורות לגבי מצב של הצלה של יחיד ואפילו של רבים, אבל לא לגבי מצב של מלחמה שצריך להיות שונה, לפי האופן הראשון או לפי האופן השני.

פשטות דברי הרמב”ם שהבאנו לעיל היא שהגדר הוא קידוש השם. כן משמע מדברי הרמב”ם בפי כהן המשיח ביציאה למלחמה: “ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו”, “וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה”, וכל זה בכלל קידוש השם כמ”ש הרמב”ם. ובפשטות דין המלחמה אינו רק החובה משום לא תעמוד על דם רעיך, או מצות השבת גופו, שהרי לא די באלו כדי לחייב להסתכן. וע”כ האפשרות והחובה להתסכן הוא משום קידוש השם שיש בזה.

 

ג

מצאנו בגמרא מעשה בהרוגי לוד, לוליינוס ופפוס שמסרו עצמם להריגה לשם הצלת כלל ישראל (כמבואר בפסחים נ, ב ובתענית יח, ב ושם ברש”י ד”ה הרוגי לוד).[6] האם ניתן לחשב חשבונות של “כדאיות” במסירות הנפש בקרב?

לדוגמה, בפיקוח נפש שבין אדם לחברו אומרת הגמרא בבבא מציעא:

שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך (ב”מ ס”ב ע”א).

האם הכלל של ר”ע במחלוקו עם בן פתורה “חייך קודמים” שייך במקום של רבים מול יחיד? האם זה שייך במלחמה? האם יש מקום לחשבונות, אם יקריב את חייו וינצלו כמה אחרים, האם גם במקום כזה אומר ר”ע חייך קודמין? או אולי במקום כזה יש לדרוש מאדם מידה של הקרבה כדי להציל רבים?  האם חייו קודמין יהיה נכון גם אם לעומת חייו יהיו חיים של שני אנשים? או האם לר”ע חייך קודמין גם אם יהיה מדובר על חיי שעה שלו לעומת חיים קבועים של חברו? אם סברת ר”ע שיש כלל של חייך קודמין, אם כן גם לשנים חייו קודמין. אבל אם נאמר שסברת חייך קודמין הוא רק סברא של עדיפות הגיונית, אם כן כשיש שנים הדין יהיה ההיפך.

ועוד: הגמ’ בפסחים כ”ה ע”ב וביומא פ”ב ע”ב אומרת שסברת יהרג ואל יעבור משום “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי”. ולפי סברא זו כתבו התוספות מסכת סנהדרין דף ע”ד עמוד ב’ “ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו ה”מ קודם שיהרג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה” ואם כן במקום שמבחינת סברא זו יש הגיון דוקא הפוך, כגון שהוא יגרום שיהרג אחד במקום רבים, לכאורה הדבר יהיה מותר. במקום שבלאו הכי כולם יהרגו, כמו ברימון המושלך:

וכן לגבי ההלכה שמובאת במשנה בתרומות והובאה ברמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק ה’ הלכה ה’ שאם הגויים אומרים תנו לנו אחד ונהגנו או שנהרוג את כולכם, שאסור למסורו, ולדעת הרמב”ם ההלכה היא שרק אם חייב מיתה כשבע בן בכרי, רק באופן זה מותר למסור. ע’ כסף משנה שם’[7]. ושם פסק הרמב”ם כמו ריש לקיש בירושלמי שמותר דוקא אם יחדוהו. וכתב הכסף משנה שם שאם כן מוכח ברמב”ם שאין טעמו של רוצח משום מאי חזית, שהרי כשעומדת אפשרות של רבים מול יחיד, הרי אין סברת מאי חזית. אלא שסובר הרמב”ם שזה אינו עיקר הטעם אלא “קבלה היתה בידם דש”ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייךאבל אין ה”נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור” ולפי זה לדעת הרמב”ם אין מקום לחשבונות, אבל המאירי סנהדרין ע”ב ע”ב כתב:

אבל אם אמר הריני הורג את כלכם או אתה והוא ימסרהו ואל יהרגו שניהם או כלם.[8]

אמנם המאירי פסק כר’ יוחנן שימסרו אם יחדו אף אם אינו חייב מיתה, אבל גם כשלא חייב מיתה כתב המאירי שכל זה רק אם הברירה היא או הם או הוא, אבל אם כולם יהרגו הרי צריך למסור. הרי שלדעת המאירי צריך לחשוב מה עדיף, משום שסברת מאי חזית לדעתו כנראה היא מבוססת על הגיון ולא על כלל שאיסור רציחה לא נדחה מפני פיקוח נפש. אלא שדברי המאירי הם חידוש גדול.

ולמעשה אף אם אנו מתירים לאדם למסור את נפשו להצלת הכלל כדברי הרב קוק הנ”ל, כבר העיר א. בן זמרא במאמרו המצויין בהערה, שההיתר או החובה למסור נפש היחיד להצלת הכלל מוגבלים לנפש עצמו כדברי רא”י אונטרמן: “גדרי הצלת רבים (מצוות פקוח נפש וגדריה), קובץ התורה והמדינה ז, עמ’ כט, שם בעמ’ לד-לה:”…אבל אין כל היתר למסור לאיש אחר שאין רצונו בכך, אעפ”י שבהקרבת אותו האיש תצא הצלה לרבים… וסבורני שהדין כן גם בגילוי עריות”.

ומכל מקום, כשכל זה נעשה במלחמה, לדעת הרמב”ם מה שנעשה במלחמה שייך להלכות קידוש השם לכן מי שמסר את עצמו במלחמה על קידוש השם, לא רק ש”אין בריה יכולה לעמוד במחיצתו” כפי שנאמר על הרוגי לוד, אלא גם קידש את ד’ כפי שכתב הרמב”ם.

[1]  במלחמת לבנון השניה כמעט כל הצלשי”ם נתנו על הצלת וחילוץ חיילים ולא על גבורה בקרב כמו במלחמות קודמות, דבר האומר דרשני.

[2] לדוגמה, דבר שמקובל וברור בצה”ל: ההתסערות בקרב. ברור שכשמסתערים בקרב החיילים מסכנים את עצמם, אבל לולא יסתערו אלא ינהלו את הקרב מתוך מחסה, בסופו של דבר יהיו יותר נפגעים. כאן ברור שההסתכנות היא תורמת להפחתה במספר הנפגעים.

[3]  ע’ חוות בנימין סימן יח “רבים מול מעטים בהתמוטטות בנין” על שיקולים כאלו שלא בזמן מלחמה.

[4] או במלים אחרות: הלגטימיות המוסרית של המלחמה, להרוג וגם להתסכן ולההרג, היא העובדה שבבסיס עומד קידוש השם שבבעור עבודה זרה.

[5]  להלן סיכום השיטות כפי שסיכם הרב אברהם אבידן בספרו “משא בהר” עמ’ 50. שו”ת שבות יעקב, ח”ב סי’ קיז לפיו כל הצלת רבים דינה כהצלת כלל ישראל וראה רא”י אונטרמן בתוה”מ שם, עמ’ לב. וע’ נוב”י תניינא חיו”ד קפ”א.

[6]  כתב רש”י שם:

הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן, ויש אומרין: שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו: היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו: אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד.

[7]  “וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.”

[8]  וע’ ע”ז בכל הכתוב לחיים עמ’ שי”ד. ובהערה 66 הביא את ערוגת הבושם ח”ג, עמ’ 199: “אבל אם יאמר קטליה לפלניא, אי לא קטילנא לתרווייכו, נראה דיעבור ואל יהרג כי בלא זה יהרג… אמנם יש להסב ולומר דאפילו לר’ יוחנן דאמרי אף על פי שאינו חייב מיתה, דווקא למסור להם, אבל אם יאמר: קטילנא לתרוויכו ואינו חייב מיתה – יהרג ואל יהרוג בידיים” (הערת השופט ד”ר אליהו בן זמרא במאמרו כל הכתוב לחיים – קדושת החיים ומסירות הנפש בימי השואה, עמ’ שי”ד).