ב"ה
בענין גרם כיבוי ביום טוב
האם אפשר לשים על כיריים של גז כלי עם מים כדי שירתחו ויכבו את האש?
כיבוי אש הוא מלאכה שנאסרה ביום טוב, ע' רמב"ם הלכות יום טוב פרק ד הלכה ב':
אף על פי שהותרה הבערה ביום טוב שלא לצורך אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה, שהכבוי מלאכה ואין בו צורך אכילה כלל, וכשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה כמי שארג או בנה.
הקדמה בדין גרמא
משנה שבת ק"כ ע"א מחלוקת רבנן ור' יוסי. לרבנן עושים מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ישנים בשביל שלא תעבור הדליקה. ולר' יוסי אסור בכלי חרס חדשים מלאים מים "לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה". גמ' ק"כ ע"ב שהטעם הוא משום שנאמר לא תעשה מלאכה עשיה הוא דאסור הא גרמא שרי. ולר' יוסי אסור משום שאדם בהול על ממונו ויבא לכבות.
ובשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלד סעיף כב
תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים * שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר. הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ).
החומרא הזו שכתב הרמ"א זה לא נמצא ברי"ף רמב"ם ורא"ש, אלא שלמעשה אנו מחמירים כדעת המררכי וכפי שהביא הרמ"א. האם ביום טוב גם כן אנו מחמירים?
ביצה דף כב עמוד א
עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא. איתיביה רב יהודה לעולא: הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה! – אמר ליה: לאו אדעתאי.
וכתבו התוספות שם ד"ה והמסתפק:
והמסתפק ממנו חייב משום מכבה – אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אע"פ שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אע"ג שהוא גורם לגרום כבויה שרי ודוקא לחתוך אותה באור אבל בסכין אסור אליבא דכולי עלמא דאמר לקמן במתני' (דף לב.) חותכה באור בפי שתי נרות.
אם כן לדעת התוספות משמע שגרם כיבוי ביום טוב מותר. אלא שיתכן שלדעתם משמע שבשבת "אינו חיייב", כלומר אסור, אבל משמעות הראשונים שמותר, ואם אנו מחמירים בשבת יתכן שגם ביום טוב נחמיר.
אבל דעת הרא"ש שם פ"ב סי' יז שאסור למהר את הכיבוי אם הוא נוגע בדבר הדולק:
עולא איקלע לבי רב הונא קם שמעיה זקפיה לשרגא. פירוש הגביה הנר להרחיק השמן מן הפתילה כדי שימהר לכבות. איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר המסתפק ממנו חייב משום מכבה. כתבו התוס' הא דחשיב ליה מכבה היינו משום דכשממעט השמן ומרחיקו מפי הנר שהוא דולק מיד כהה אור הנר ואין דולק יפה כבתחילה והוה ליה מכבה. אין לפרש משם שממהר כביית הנר כשיכלה השמן דהיינו גרם כיבוי שנחלקו רבי יוסי וחכמים דתנן (שבת דף קכ א) עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. וקיימא לן כרבנן דגרם כיבוי מותר ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת דף כט ב) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר. הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא. ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה וליתן בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הוי ליה מכבה ומה הועיל אם חזר והדליק:
המחלוקת בין הרא"ש לבין התוספות, שלתוספות גרם כיבוי ביום טוב מותר. ולרא"ש גרם כיבוי אסור אלא אם כן אינו נוגע בדבר הבוער. וע' בט"ז ס"ק ו' בישוב שפופרת על פי הנר לשיטת התוספות.[1]
וע' טור סימן תקי"ד שלכאורה התיר גרם כיבוי וז"ל:
נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו יכול ליתן סביביו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם דגרם כבוי מותר:
אבל אם כן הרי זה שלא כדברי אביו הרא"ש, ולא יתכן שחולק עליו בלי שמזכירו בכלל. וע' בית יוסף שלמד אחרת בטור:
וכך הם דברי רבינו שלא מצא תיקון לנר של שעוה אלא לתת סביביו דבר המונע מלישרף קודם שידליקנה כמו שנראה מדקאמר נר של שעוה שרוצה להדליקו ביום טוב משמע דכשרוצה להדליקו ועדיין לא הדליק מיירי אבל אם היתה דלוקה כבר אינו יכול לעשות שום תיקון וכן משמע מדברי הרא"ש שכתבתי
וכך ניסח גם את ההלכה בשו"ע ע' להלן.[2]
גם ברמב"ם הלכות יום טוב פרק ד' הלכה ג' מוכח שכשאינו נוגע בדבר הבוער מותר לכתחילה:
אגודה של עצים שהודלקה במדורה, כל עץ שלא אחזה בו האש, מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר.
וע' הגהות אשרי ותפארת שמואל וכן כבר כתב היש"ש שגם הרא"ש מסכים לחילוק זה.
וכן יש להוכיח גם מאור זרוע המובא בהגהות אשר"י שהזכרנו לעיל שגם כיבוי ביום טוב אסור:
פי' רבי' יצחק בר' אשר דוקא נקט שמן למחייב המסתפק ממנו שנוטל ואוכל חייב משום מכבה הואיל דדרכו של שמן כולו להמשך אחר הפתילה כל שעה וכשיטול ממנו כשהוא דולק בנר הרי הוא כמכבה פתילה עצמה באותו מקום שנטל שעכשיו בכל שעה היה מסייע אותו שמן שנטל להדלקת פתילה ואינו כגרם כיבוי אלא כמכבה ממש הוא אבל אם היו חתיכות קטנות של חלב בנר דולק ונטל אחת מהחתיכות מן הנר הרחוקות מן הפתילה אין נראה שיהא חייב שהרי לא היתה הפתילה דולקת עכשיו מחמת אותה חתיכה שנטל אלא שסופה היה לידלק ממנה ואינו מכבה ממנו אלא כגרם לכיבוי הוא מיהו לכתחילה ודאי הוא אסור בין בשבת בין ביו"ט וכן אם חתך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק מקצת הנר אין נראה שיהיה חייב דאינו מכבה גמור אלא כגורם הוא לכיבוי שאם לא חתך היה דולק יותר וכשחתך גור' הוא שיכבה לכשיגיע למקום חתך עכ"ל:
אלא שמשמע שגם בכה"ג אסר האור זרוע לכתחילה. אבל ברא"ש לכאורה משמע שאם אינו נוגע בדבר הבוער, מותר לכתחילה.
על פי זה האם מותר גם לדעת הרא"ש, לסגור ברז של בלון גז כדי שהגז יכבה? האם נחשב שנוגע בדבר שבוער או לא?
הרב נתן צבי פרידמן (שו"ת נצר מטעי סי' ט), טען שמותר לסגור ביו"ט את הברז שבבלון הגז, כדי שהאש בכירה תכבה מאליה. לדעתו זה כמו לסלק עץ שעדין האש לא אוחזת בהם. רבנים רבים יצאו נגד דבריו, ובהם הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סי' ח-ט), והרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ג או"ח סי' ל), שטענו שסגירת ברז הגז משפיעה באופן מידי על גובה השלהבת, עד כדי כיבויה ובמיוחד כשהמרחק בין בלוני הגז לכירה הוא קטן. בנוסף יש לראות את הגז הזורם בצינור כגוף אחד, ולא כמו אגודת עצים נפרדים. וכ"כ בשש"כ פרק יג סעיף יב בשם הרב פראנק, ולהלן שם בהערה עו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן תקיד סעיף ג:
נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם.
הגה: ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין; אבל ע"י סכין, אסור, (הגהות מיימוני פ"ז והגהות אשירי ומרדכי ותוספות פ"ק דביצה). ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל).
ויש לדון האם לשים כלי מלא מים על הגז כדי שיכבה האם זה מעשה או גרמא שהרי אין הבדל בין מקרב דבר אצל האש וכו' ע' אור לציון.
לברר:
על הגהת הרמ"א כתב בשער הציון תקי"ד ס"ק לא, שביום טוב לפחות מותר גרם כיבוי לכתחילה. ובמאמר מרדכי כתב שאפשר שביום טוב לכ"ע שרי גרם כיבוי משמעות התוס' ביצה כ"ב. וכתב שהט"ז כתב שהגהת הרמ"א אין לה מקור אלא במרדכי והרא"ש לא ס"ל אותה. ומ"מ משמע שביום טוב הקיל. וע' רע"א בשו"ע סי' של"ד סכ"ב וחזו"א סל"ח ס"ק ו' שאין מלשון הרא"ש ראיה להתיר לכתחילה גרם כיבוי ביום טוב ולא כמ"ש מ"א תקי"ד ס"ק ז'.
האם שימת סיר על האש כדי שיגלוש נחשב גרמא או כוחו?
אם לענין נזיקין נחשב כוחו, האם ברור שגם לשבת אסור?
בשו"ת מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן כז ד"ה א) כתב שלגבי שבת גם מה שנחשב לגבי נזיקין כחיציו, לגבי שבת הוא גרמא. חוץ ממלאכת זורה שדרכה להעשות על ידי גרמא. וכן כתב שם לגבי ריחים של מים ודאי שלענין רציחה ותשלומים ודאי נחשב כעושה בידים, ואפ"ה יש מגדולי הפוסקים שסוברים שזה דרבנן. וכ"כ בסימן לא (ד"ה ולעומת זה) שאותו גרם כיבוי שמותר בשבת לגבי רציחה ודאי חשיב חיציו לר"י שאשו משום חיציו.
מנחת שלמה חלק ב' סימן כב אות ב' (העוסק בגרמא)
ודע עוד שכל ההלכה להחמיר בגרמא ולהתיר רק במקום הפסד הוא מהמרדכי אבל לא מובא זה ברי"ף וברמב"ם אולם דעת המגן אברהם סימן תקי"ד ס"ק ה' שאפילו ביום טוב לא התירו גרם כיבוי אלא במקום הפסד וידוע שיש כאלו שמרתיחים ביו"ט מים שלא לצורך שתיה אלא כדי לכבות את הגז בלבד משום הפסד ממון אבל לדעתי אין להתיר לעשות כן בקביעות דכיון שהודלק לכתחילה על דעת כן לא חשיב במקום הפסד כי ההיתר של גרמא הוא רק על דרך מקרה אבל לא לנהוג כן בקביעות לכתחילה אבל אם קרה ושכח לכבות את הגז בערב יו"ט ויש בזה הפסד ניכר בזה יש להקל לגרום לכיבוי הגז אבל צריך שיהא החימום לצורך שתיה אבל להדליק לכתחילה על דעת לכבות על ידי גרמא אינו בכלל ההיתר של מקום הפסד דרק באופן שיש כבר דליקה התירו חז"ל לעשות מחיצה בכלים מלאים מים
-
וז"ל הט"ז ס"ק ו':
וראוי לתרץ בדעת התוס' מ"ש הרא"ש מאיסור דשפופרת על פי הנר נ"ל די"ל כיון שבאם מסתפק מהשמן שבנר לכ"ע אסור כיון שבשעת לקיחתו מכחיש מאור הנר ע"כ אסרו גם בשמן שבשפופרת דשמא יסתפק ממנו ועי"ז יבואו להסתפק גם משמן שבנר דמה הפרש בין סיפוק זה לזה כנ"ל ↑
- ומה שהטור לא הזכיר בכלל שהדליק בערב יום טוב, דעת המגן אברהם שהפשט הוא שגם הרא"ש לא אסר אלא לקחת דבר שאח"כ ידלק. אבל לשים מבחוץ דבר שאח"כ יכבה מותר. וזה מה שכתב הטור. וראיה לזה מה שנפסק בסימן של"ד סעיף כד שמותר לשים מים על טלית כשהחלק השני נשרף. וכן דעת הגר"א שכתב על מה שכתב השו"ע "קודם שידליקנה" שזה לאו דוקא. וכן הביא המשנה ברורה בסימן תקי"ד ס"ק כ' ושער הציון כד. ע' שש"כ פרק יג הערה צט שאין להקל בגרמת כיבוי ביום טוב על ידי שעון כי זה כמו לתת את המים בזמן שהנר דולק שאסר המחבר (וצ"ב שהרי הרמ"א ודאי מתיר, ולמ"א גם לרא"ש מותר). וכן בתיקונים ומילואים לפרק יג הערה סא כתב שאנו מחמירים שלא כמ"א ולא לתת דבר המונע מלדלוק בשעה שהנר דולק. ↑