ב”ה

יסודות הלכות יום טוב

בפרשת אמור, בתחילת פרשת המועדות, פרק כג פסוק ז’ נאמר: “בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ”. ובפירוש הפסוק נחלקו רש”י ורמב”ן, דעת רש”י שמה שנאמר “כל מלאכת עבודה” הכוונה אפילו לדבר האבד שמותר בחול המועד, בחג עצמו אסור. והרמב”ן חלק עליו, שאם כן היתר דבר האבד בחול המועד רמוז בתורה, והרי מלאכות בחול המועד אפילו אם הן מן התורה, הרי לא נתפרשו בתורה. וכתב הרמב”ן שם:

אבל פירוש “מלאכת עבודה”, כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט), ובכל עבודה בשדה (שם א יד), ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט), וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב), ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה. וזה מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם, הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן. ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים “כל מלאכה” ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש, כי “מלאכת עבודה” ילמד על זה.

ואם כן לדעת הרמב”ן אוכל נפש ביום טוב בכלל לא נאסר.

כתב טור אורח חיים סימן תצה:

…אבל שאר כל המלאכות אסורות בי”ט ולוקין עליהן וקצירה וטחינה ובצירה וסחיטה אע”פ שהן אוכל נפש אסרום חכמים ופר”י הטעם לפי שאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מתירין בי”ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י”ט וכן צידה אסרו שפעמים שתעלה במצודתו דגים הרבה ובירושלמי מסמיך להו כולהו אקראי.

היתר אוכל נפש שהביא הטור בשם ר”י, ומשמע שגם מלאכות אוכל נפש האסורות, הן אסורות רק מדרבנן. זו דעת הרמב”ם בהלכות יום טוב פרק א’ הלכה ה’:

כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. (/השגת הראב”ד/ וימנע משמחת יו”ט ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. א”א אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביו”ט ומרבה הטורח ליום קדש.)

והתוספות והרא”ש במסכת ביצה הביאו ירושלמי (רא”ש מסכת ביצה פרק ג סימן א):

ובירושלמי (פ”ק הל’ י) מסמיך ליה אקרא דגרסינן התם מנין שאין טוחנין ואין בוררין ואין מרקדין ת”ל אך אשר יאכל לכל נפש וגו’ ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך מותר ולא מלאכות שקודם הלישה. תני חזקיה אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין מכאן שלא יקצור ולא ירקד ביום טוב.

ועיין בשו”ע סימן תצ”ה סעיף א’ שיש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו כל שאינו מפיג טעמם כלל אם עשאו מערב יום טוב.

דיני אוכל נפש ביום טוב: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד (משנה בביצה ל”ו ע”ב). המלאכות המותרות ביום טוב הם מלישה ואילך, הקשורות לסידורא דפת. וע’ רא”ש פ”ג בביצה ומביאו בית יוסף סימן תצ”ה

ב”י כתב שני הסברים. א. שמדאוריתא מותר כל צורך אוכל נפש, ורבנן הוא דגזור על מלאכות שאדם רגיל לעשות כמות גדולה כמו קצירה ובצירה, ואסור מדרבנן משום עובדי דחול. ב. הירושלמי מסמיך על פסוק “ושמרתם את המצות” כל מה שמשמור ואילך, והיינו לישה ואילך. ופסוק זה בשמות יב כתוב אחרי הפסוק אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם.

וע’ שו”ע סימן תצ”ה, מה מותר ביו”ט. ובסעיף ב’ שם כתב המחבר שקצירה ובצירה אסורו חכמים. וכתב המשנה ברורה שם שהרבה פוסקים סוברים שמלאכת עבודה הנ”ל היא מן התורה.

על פי דברי הרמב”ן על התורה, מסביר באמרי בינה דיני יום טוב סימן א’ את דעת רש”י לגבי דין מתוך:

ע’ ביצה י”ב ע”ב מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם מותר להוציא לרשות הרבים ביום טוב את הקטן ואת הלולב. ובגמ’ שם דנה בסברות בית שמאי ובית הלל, ויש ה”א בגמרא שמחלוקתם היא האם יש בכלל מלאכת הוצאה לשבת או לא. על זה עונה הגמרא “אלא מעתה ליפלגי באבנים”, ומכך משמע שודאי יש איסור הוצאה ביום טוב. וע’ רש”י שם ד”ה ליפלגי באבנים, בהסבר הקשר שבין הוצאה ובין טלטול.

ונחלקו רש”י ותוספות האם מותר לטלטל דבר שאינו לצורך כלל, או שצריך צורך קצת. וע’ שו”ע סימן תקי”ח שפסק המחבר מתוך שהותרה לגבי הוצאה ורמ”א כתב שצריך צורך קצת. והדברים הובאה בביאור הלכה בסימן תקי”ח.

וכתב באמרי בינה שדעת רש”י היא כמו הרמב”ן שבעצם אין בכלל איסור של אוכל נפש, לכן שייך דין מתוך גם שלא לצורך כלל, כיון שמעיקר הדין הרי אין איסור כלל בדברים אלו.

דיני מוקצה ביום טוב:

כתב הטור בריש הלכות יום טוב:

ויש דבר שהחמירו בו יותר מבשבת כגון באיסור מוקצה לרב אלפס דאף על גב דקיימא לן בשבת כר’ שמעון בי”ט פסק כר”י לפי שהוא קל והחמירו בו כדי שלא יבואו לזלזל בו וכ”כ בשאלתות וכ”פ הרמב”ם ז”ל אבל בעל ה”ג ורש”י ור”י ור”ת פוסקים כר”ש בין בשבת בין בי”ט אלא שר”ת היה מחלק לומר שאין הלכה כר”ש אלא במוקצה אבל בנולד הלכה כר”י וכן ר”ח פסק כר”ש אף בי”ט אלא במוקצה מחמת איסור ונולד פסק כר”י בי”ט:

מחלוקת ר”ש ור”י במוקצה היא רק במוקצה דהכנה, דהיינו כמו תמרי דעסקא, אבל שאר המוקצה מודים בו ר”ש ור”י, כמו אבנים או בעלי חיים (אם לא העומדים לשחיטה). ודבר שאינו כלי ואינו אוכל. והא דקי”ל בשבת כר”ש דלית ליה מוקצה, היינו במוקצה דהכנה כמו דברים העומדים לסחורה, או במוקצה מחמת מיאוס. ולענין כלים שמלאכתן לאיסור, לדעת חלק מן הראשונים לא נחלקו בזה ר’ יהודה ור’ שמעון בכלל. וביום טוב נחלקו הראשונים האם הלכה כר’ שמעון או הלכה כר’ יהודה.

וראה בשו”ע סימן תצ”ה סעיף ד’ לגבי מוקצה שדעת המחבר שאסור ביום טוב, והרמ”א כתב שיש מתירין מוקצה אפילו ביום טוב. אלא שכמעט אין נפ”מ למעשה מכך, אלא כגון לגבי השאלה האם מותר לשחוט ביום טוב בהמה העומדת לחלב. וע’ מ”ב ס”ק טו.

בורר: ע’ שו”ע סימן תק”י, וההבדל שבין בורר בשבת וביום טוב הוא, שביום טוב מותר לברור פסולת מתוך אוכל אם האוכל מרובה על הפסולת ויותר קל לברור את הפסולת מתוך האוכל מאשר להיפך. ויסוד הדבר כתב המשנה ברורה בס”ק ז’, שמלאכת בורר היא מן מלאכות אוכל נפש שהותרו ביום טוב. ורק בנפה וכברה אסור חכמים משום שמחזי כמאן דעביד לצורך מחר דרך ברירה בכלים הללו לעשות לימים הרבה. וראה לשונו של הרב נויבירט בשמירת שבת כהלכתה פרק ד’ סעיף א’. ועוד כתב המשנה ברורה שם ס”ק ז’ שמותר ביום טוב אפילו שלא לאלתר. וכל זה משום שמעיקר הדין ברירה מותרת ביום טוב.

ע’ משנה ביצה כ”ב ע”ב שר”ג אמר שמניחין את המוגמר. וחכמים אוסרים. והביא רש”י את הגמ’ בכתובות ז’ ע”א שבאוכל נפש צריך דבר השוה לכל נפש. ובגמ’ שם “אלא נעתה נזדמן לו צבי ביו”ט הואיל ואינו שווה לכל נפש ה”נ דאסור למשחטיה, אמר ליה אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא צבי צריך לכל נפש הוא”. האחרונים דנו בעישון סיגריות ביום טוב אם זה מותר ובכלל אוכל נפש או שזה כמו מוגמר. ע’ קרבן נתנאל סוף פרק ב’ בביצה: “ולא אוכל להתאפק מלהעלות על הספר מרבה המכשלה בישראל שתיית טובא”ק ביו”ט שמזלזלין באיסור מלקות הבערה שלא לצורך… וטוב להם לעיני העדה שימנעו יום או יומים לכבוד השם ותורתו אף שיש להם קצת היתר ע”פ ש”ס היצר הרע, ומהם ילמדו אילני סרק ולא יחללו יו”ט, ויהיו ממצדיקי הרבים ויקבלו השכר בשב ואל תעשה. אשרי שומע לי”.

נוסף:

עירוב תבשלין: משנה ביצה טו ע”ב יום טוב שחל להיות ערב שבת לאל יבשל בתחלה מיום טוב לשבת אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ועושה תבשיל מערב יו”ט וסומך עליו לשבת”. ובגמ’ שני טעמים אם זה כדי שיברור מנה יפה לשבת כדעת רבא, היינו משום כבוד שבת, או שהטעם כרב אשי כדי שיאמרו אין אופין מיו”ט לשבת ק”ו מיום טוב לחול. ולכאורה אין נפ”מ בין התירוצים. אלא שכתב הרא”ש אם יכול לערב דוקא מערב יום טוב או גם קודם. “ויראה דנפקא מינה בין הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב ולרב אשי יכול לערב אפילו קודם ערב יום טטוב ויום טוב של סוכות שחל להיות בחמישי בשבת יכול לערב ערב יו”ט עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה. ובשו”ע סימן תקכ”ז כתב המחבר שלכתחילה לא יסמוך עליו ליו”ט אחר ובדיעבד יכול לסמוך עליו (כמובן בתנאי שהוא קיים). ובגמ’ פסחים מו ע”ב: “איתמר האופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה. רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל. אמר ליה רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת אמר ליה משום עירובי תבשילין. ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא אמר ליה מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין אית ליה היכירא”. וזה הבסיס למה שכתב במשנה ברורה סימן תקכ”ז ס”ק ג’. ונפ”מ בין שתי הדעות, כתב במ”ב שצריך להקדים את ההכנות כדי שיוכל ליהנות ביו”ט עצמו ממה שמבשל. כן כתבו התוס’ פסחים מ”ו ע”ב. ודעת הרמב”ם בהלכות יום טוב פרק ו’ הלכה א’ אינה ברורה איך פוסק בדברים הנ”ל וע’ מ”מ שכתב שפסק כרב אשי: “יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת; ואיסור זה מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לבשל מיום טוב לחול: שקל וחומר הוא–לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול. לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת, הרי זה מותר; ותבשיל שסומך עליו, הוא הנקרא עירובי תבשילין. “ולמה נקרא שמו עירוב, שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת משום היכר, כדי שלא יעלה על דעתן שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת– כך זה התבשיל משום היכר וזיכרון, כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו; ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין”. הדלקת נרות מיום טוב לשבת: בנוסח של עירוב תבשילין אנו אומרים גם לאדלוקי שרגא. ע’ שו”ע סימן תקכ”ז סעיף יב. מהו ענין הדלקת הנר וערובי תבשילין? ע’ סעיף יט בשו”ע שתי דעות אם מי שלא ערב אם יכול להדליק את הנר: “מי שלא עירב מותר להדליק נר של שבת ויש אוסרים”. וע’ שו”ע סימן תקי”ד סעיף ה’ דינו של נר של בטלה, וע’ מ”ב שי”א שיש חיוב מלקות על הדלקת נר של בטלה. וע’ לשון הרמב”ם בהלכות יום טוב פרק ו, הלכה ח” ‘:המניח עירובי תבשילין, חייב לברך ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב. ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת; ואם זיכה בו לאחרים, יאמר יותר לי ולפלוני ולפלוני או לאנשי העיר כולן לאפות ולבשל מיום טוב לשבת”. אם כן לא מוזכר ברמב”ם ענין הנר לצורך עירובי תבשילין. ונפ”מ למי שאוכל בבית מלון וכיו”ב שאינו צריך בכלל להכין את המאכלים, האם צריך להניח עירובי תבשילין, ותלוי במחלוקת הזו. וע’ שש”כ ח”ב פרק מד סעיף יב עמוד סג שכתב להניח עירובי תבשילין בלא ברכה. ובהערה לשש”כ דן במ”ש בסעיף הקודם שלכתחילה יש להחמיר להכין צרכי שבת זמן מה לפני שקיעה כדי שתהיה אפשרות ל”הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים”. ואם כן בהדלקת הנר הרי אם מקדים, שרגא בטיהרא מאי אהני, וזה לגמרי לצורך שבת בלבד. ושם בשם הגרש”ז כתב להדליק לפני שהחשמל נדלק כדי שיהנה מהנרות קודם השבת. (דיון כיוצא בזה בעירוב תבשילין, אם להניח ולברך כשאינו צריך, יש לגבי שחיטה. האם לברך כששוחט לאיבוד, וע’ יחווה דעת ח”ו סי’ נ’. וע’ ערוך השלחן או”ח סימן תקנ”א שאם שוחט לעכו”ם אינו מברך).

בענין איסור הכנה בראש השנה מיום ראשון ליום השני. בענין תקיעת שופר לילדים. גרם כיבוי הגז ביום טוב.

כיבוי משום אוכל נפש: האם מותר להעביר את מתג המיחם ממצב רתיחה למצב שבת, בחג, כדי שהמים לא יתאדו. לכאורה הרי זה כיבוי לצורך אוכל נפש. ובנוגע לנורת הניאון: הרי זה פסיק רישא דלא ניחא בדרבנן, ואף שכמה אחרונים אוסרים, הרי בכל זאת זה לצורך אוכל נפש, ואין חשש בכיבוי, ולענין הדלקה של נורה אחרת אולי, הרי לכאורה בנורה כזו אין חשש מוליד כיון שאין בה אש, וצ”ע.

ע’ ברכי יוסף או”ח תק”ב אות א’ שהיא מן הראשונים שהתירו להוציא אש ביום טוב כשאי אפשר מערב יום טוב. וע’ מ”ש הרב יעקב אפשטיין, מחבר “חבל נחלתו” בחוברת “בעלי אסופות”, גבעת אסף, קיץ תשע”ב, במאמר על הדלקת אש ביום טוב. ושם מסקנתו “מותר לרים מפסק פחת ביום טוב, ומעיקר דין אין צורך בשינוי או על ידי נוכרי או קטן והמיות טוב יעשה ע ייד שינוי וכד’.”