צירוף קדושת שבת וקדושת מועד

ב”ה

צירוף קדושת שבת וקדושת מועד

ביום טוב שחל להיות בשבת, אנו מסיימים את נוסח הברכה “מקדש השבת ישראל והזמנים”. והטעם לכך שמזכירים את ישראל לאחר שבת, אומרת הגמרא בביצה יז ע”א ששבת קדושתה קביעא וקיימא, אבל קדושת הזמנים ישראל הם מקדשים את הזמנים.

בעצם ביום טוב שחל להיות בשבת, יש שתי קדושות, קדושת שבת וקדושת מועד.  אפשר לומר שקדושת שבת היא הקדושה שבאה מלמעלה למטה, וקדושת מועד שמתקדש על ידי ישראל, היא קדושה הבאה מלמטה למעלה.

לדעת הרמב”ם עיקר הקדושה היא דבר שנוצר על ידי האדם[1]. כתב הרב סולוביצ’יק ב”איש ההלכה”:

הקדושה  נוצרת על ידי האדם על ידי בשר ודם. בקדשות פה אנו יוצרים קדושת מזבח וקדושת בדק הבית. ארץ  ישראל מתקדשת על ידי כיבוש, ירושלים והעזרות בשתי תודות או שירי מנחות וכו’ האדם מקדש  מקום ועושה משכן ליוצרו.

מעין ההבדל שבין קדושת שבת שבאה מלמעלה וקדושת המועדים שבאה על ידי ישראל, אנו מוצאים ברמב”ם את ההבדל שבין קדושת המקדש וקדושת ארץ ישראל, בהלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה טז כשהרמב”ם מסביר את ההבדל בין  קדושה ראשונה שבטלה וקדושה שניה שלא בטלה:

ולמה אני אומר במקדש וירושלים, קדושה  ראשונה קידשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא  קידשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש  וירושלים, מפני השכינה; ושכינה, אינה בטלה: הרי הוא אומר “והשימותי את מקדשיכם” (ויקרא  כו,לא); ואמרו חכמים, אף על פי ששוממין, בקדושתן הם עומדין. אבל חיוב הארץ בשביעית  ובמעשרות, אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים; וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש ונפטרה מן  התורה מן המעשרות ומן השביעית שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה  בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה; ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל, ונתקדש בקדושת עזרא  השנייה–הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך  שביארנו בהלכות תרומה..

מקום המקדש, קדושתו מלמעלה ולא בטלה, אבל קדושת הארץ היא מפני המעשים שאנו עושים וכשבטל הכיבוש “אינה ארץ ישראל”, משום שקדושת הארץ על ידי מעשינו.

לעומת הרמב”ם הכוזרי סובר סגולת ארץ ישראל היא סגולה עצמית מחמת  המקום שהוא התחלת הבריאה והא שער השמים ולכן שם שורה הנבואה וכ’. וראה את משל הכרם  במאמר שני: י:

אמר החבר: אין כל קשי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתיחדה בדבר מה משאר כל  הארצות הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיחד למחצב מיחד ולחי  מיחד ותושביו מיחדים בצורתם ובמדותם משאר כל האנשים וכל זה באמצעות מזג הלחיות אשר בגוף  כי במזג הזה תלויים גם שלמות הנפש וחסרונה: יא. אמר הכוזרי: אולם אני לא שמעתי כי יש לאנשי  ארץ ישראל יתרון על שאר בני אדם: יב. אמר החבר: כך גם הרכם זה שאתם אומרים כי הכרם מצליח  בו לולא היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגדולם לא היה  עושה ענבים והנה המעלה המיחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגלה והגרעין ואחרי זה יש גם  לארץ חלק במעלה הזאת וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ שהם מעין עבודת הכרם לכרם אולם  שלא ככרם העושה ענבים גם במקום אחר אין עם הסגלה יכול להדבק בענין האלוהי כי אם בארץ  הזאת:

סגולת ארץ ישראל אינה נובעת ממעשה עם ישראל אלא היא סגולה מהותית. ואנו מנסים להורידה  לארץ. לעומת זה לרמב”ם כל הקדושה נוצרת בידי אדם על ידי מעשה שלנו. הקדושה אינה תכונה  עצמית של גופים מסויימים.

ובעצם, גם לקדושת השבת שתי פנים, שבא לידי ביטוי בשתי נוסחאות תפילת העמידה בשבת, של הערב ושל הבוקר: בתפילת הערב אנו אומרים “אתה קדשת”, “ויכולו” והברכה או”א רצה במנוחתינו. אבל בבוקר אנו אומרים “ישמח משה” “ושמרו בני ישראל את השבת” “ולא נתתנו ד”א לגויי הארצות”. כלומר: בערב אנו מדגישים את השבת של הקב”ה, ואילו בבוקר אנו מדגישים את השבת של ישראל – ושמרו בני ישראל את השבת.  

שתי קדושות אלו נוגעות גם לפן הלכתי, בגמ’ שבת סט, ב:

אמר רב הונא היה מהלך (בדרך או) במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה במאי קמיפלגי מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון.

שבתו של הקב”ה מתחילה ביום ראשון בתחילת הבריאה ומסתיימת בשבת. ואילו אצל אדם שנוצר ביום שישי, יום השבת הוא היום הראשון בשבוע.

כיוצא בזה המחלוקת בין הקב”ה למשה רבינו בנוגע למן (ע’ שמות טז ה ורש”י בפסוק כב), הקב”ה מצוה אותו מיד ביום ראשון על המן, ואילו משה רבנו לא אמר להם עד שישי. וע’ רש”י שמשה נענש על כך. ומחלוקתם תלויה בהבנת מהות השבת. 

ביום טוב שחל בשבת, האם ניתן לומר שהקדושה של השבת ויום טוב הופכות להיות קדושה אחת, או שאלו שתי קדושות?  על פי דברינו נראה שאם יש פן בקדושת השבת שישראל מקדשים, הרי שניתן לצרף. אבל אם אלו שתי קדושות שונות, אי אפשר לצרף ביניהן.

בגמ’ ביצה יז, א:

תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל שמנה [ואומר] של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה ובית הלל אומרים מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים.

ניתן לומר שבית שמאי ובית הלל חלקו בשאלה זו, האם ניתן לצרף את קדושת השבת וקדושת המועד. ולכן לבית שמאי כל ברכה בפני עצמה, הואיל ואי אפשר לצרף את הקדושות, מה שאין כן לבית הלל אפשר לצרף את הקדושות יחד.

יתר על כן  בהמשך הסוגיה נאמר:

תני תנא קמיה דרבינא מקדש ישראל והשבת והזמנים אמר ליה אטו שבת ישראל מקדשי ליה והא שבת מקדשא וקיימא אלא אימא מקדש השבת ישראל והזמנים אמר רב יוסף הלכה כרבי וכדתריץ רבינא.

סברת רבינא היא כפי שאמרנו, שישראל הם המקדשים את השבת, ולכן אנו אומרים מקדש ישראל השבת והזמנים. אבל להלכה ישראל אינם מקדשים את השבת, אלא זו קביעא וקיימא, ולכן אנו אומרים מקדש השבת ישראל והזמנים.

לעומת גרסה זו בסוגיה, בשאילתות מובאת גרסה אחרת בגמרא, שאילתות דרב אחאי פרשת יתרו שאילתא נד:

יום טוב שחל להיות בשבת אומר מקדש השבת וישראל והזמנים דתניא יום טוב שחל להיות בשבת מתפלל שמונה של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה ובה”א שבע מתחיל בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע רבי אומר אף חותם בה מקדש ישראל והשבת והזמנים תני תנא קמיה דרבינא הכי אמר ליה אטו שבת ישראל מקדשי שבת הוא דקא מיקדש נפשיה אלא אמר רבינא מקדש השבת וישראל והזמני’ אמר רב יוסף הילכתא כרבי וכי דתריץ רבינא.

לפי גרסה זו, רבי עצמו סבר שהברכה היא מקדש ישראל השבת והזמנים. גרסה זו של בעל השאילתות מסתברת על פי מה שמבואר בחיבור מתקופת הגאונים שמונה את ההבדלים שבין בני ארץ ישראל לבני בבל:

בני ארץ ישראל אומרים מקדש ישראל ויום השבת כני בבל אומרים מקדש השבת וישראל.

מתברר שזו מחלוקת בין בני בבל ובני ארץ ישראל. ובארץ ישראל אמרו מקדש ישראל ויום השבת. לכן מסתבר שרבי שהוא בן ארץ ישראל הוא אמר כך, כפי גירסת השאילתות.

וכתב פרו’ ר’ אהרון שמש ז”ל, במאמר “מי מקדש את השבת[2]” שם האריך בנושא זה, שגם התפתחות הנוסחים השונים בתפילת העמידה של שבת, בניגוד לכל שאר המועדים שתפילת העמידה שווה בערבית שחרית ומנחה, מקורה בשתי הגישות הללו, שהם נוגעות בשאלה העקרונית: “מי מקדש את השבת” אם הדגש הוא על הקדושה הקביעא וקיימא או הדגש הוא על הקדושה שאנו מקדשים על ידי זכירה ושמירה.

שאלת צירוף שתי קדושות, עולה למעשה גם ביום הכפורים שחל בשבת.

דעת הרמב”ם בפ”א גם מוספי שבת צריכים להיות בכהן גדול אף שאינו מקרבנות היום. וכתב האור שמח שזה למד הרמב”ם מהסוגיה בזבחים צ”א ע”א:

איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש תא שמע תמידין קודמין למוספין ואף על גב דמוספין קדישי. אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי

…תא שמע ד”א ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אף על גב דברכת היום קדישה. אטו שבת לברכת היום אהנאי לברכת היין לא אהנאי.

כלומר קדושת השבת היא חופפת את הקדושות הנוספות.

ויש נפ”מ גם למעשה משאלה זו, האם חולה שאוכל ביום הכפורים שחל בשבת, צריך לעשות קידוש. אמנם אם זה רק יום הכפורים, לא תקנו קידוש, אבל אם זה גם שבת, האם צריך לקדש.

באור שמח פסק שם על פי דעת הרמב”ם שמוספי שבת קרבים רק בכהן גדול, שמי שצריך לאכול ביוה”כ אינו עושה קידוש גם אם חל בשבת. אבל דעת רע”א בהגהות שם כתב על דברי מגן אברהם: “אפשר דזהו רק ביוה”כ דעלמא כיון דקידוש י”ט דרבנן לא תקנו כלל קידוש ביוה”כ. אבל ביוה”כ שחל בשבת דחיוב עליו מדאורייתא לקדש…”

מכל מקום לגבי שבת, השאלה “מי מקדש את השבת” (כותרת מאמרו של ר’ אהרון שמש ז”ל) תלויה במחלוקת בני בבל ובני ארץ ישראל, האם אומרים מקדש ישראל השבת והזמנים או מקדש השבת ישראל והזמנים. ולפי מה שכתבנו זה תלוי אם עיקר קדושת השבת היא קדושה שקביעא וקיימא או שקדושת השבת נוצרת גם על ידי ישראל.

[1] ובאופן חריף יותר הדברים נמצאים באור שמח פרשת כי תשא על הפסוק ויהי כאשר קרב אל המחנה:

“האומה הישראלית, וכל הקדושות א”י וירושלים כו’ המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת  התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא”י ובחו”ל [לבד מצות  התלוים בארץ], וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלהים להשפל שבשפלים, ואם  יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ה’ דת אחד לו עם השפל שבשפלים… סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה רק השי”ת שמו הוא קדוש במציאותו  המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו  זבחים וקרבנות לשם הי”ת בלבד, והכרובים חלילה אין להם עבודה ושום מחשבה וענין רק זהו כמו  הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם  ישראל עושין רצונם של מקום בזמן שפניהן איש אל אחיו כו’ (בבא בתרא צט) ודו”ק.”

[2] תרבות יהודית בעין הסערה: ספר יובל למלאת שבעים שנה ליוסף אחיטוב, עורכים: אבי שגיא ונחם אילן, עין צורים: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות, תשס”ב 2002