הזוהר

ב”ה

ספר הזוהר והפולמוס עליו

ספרי הזוהר ראשית החכמה הפנימית שענינה מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ועיקרה עשר ספירות, ראשיתה נמצאת בתלמוד בפרק אין דורשין (קול הנבואה עמוד קל”ט).

בגמרא שם נזכרו עשרה דברים שבהם נברא העולם, והם קרובים לשמות עשר ספירות (שם הערה יא) ספרי היסוד של החכמה הפנימית הם, ספר יצירה וספר הזהר (שם). וכאשר נתבונן בדברי רז”ל נראה שבודאי היו הדברים נודעים להם (שם).

אורות הקדש ח”א עמוד קיב

גדולתה של חכמת הרזים, של חכמת האמת, חכמת ישראל המקורית והאמתית, היא, מה שבשפע רוח הקודש שלה היא מעלה ומרוממת את כל הגשמיות לרוחניות, ואת כל הציורים שלהן, המוחשים והדמיונים, למרום האצילות, וההשכלה העליונה. וזאת היא סגולתה של תורת אמת, שכל ביטוייה, כל הוראותיה, כל האופנים של הסברותיה, אפילו כשהם יורדים למטה מאד מאד, עד לידי התפיסה היותר נמוכה של האדם היותר שפל, היא קולעת תמיד אל צלם אלהים שלו, ואל האור האצילי של נשמתו, שהיא תמיד שרויה בו בתור נקודה חיונית פנימית. והדברים הולכים ומתעלים, ומתגברים תמיד בחותם אמתתם, בלא זיז כל שהוא משורת האמת, ומנתיב האורה האלהית, ההולכת הלוך ואור עדי עד.

מדרשי קבלה הקודמים לזהר:

ספר יצירה, נזכר בגמרא סנהדרין ס”ה: “רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה”. ובפרש”י שעל עין יעקב כתב על אין דורשין במעשה בראשית “כגון ספר יצירה”. ספר יצירה יצא לאור עם פרושי הראב”ד והרמב”ן, ובשער כתב שמיוחס לאדם הראשון, נדפס פעם ראשונה במנטובה שכ”ב. תוכנו:בראשו ל”ב נתיבות חכמה, עשר ספירות בלימה וכ”ב אותיות יסוד. (קול הנבואה עמוד קמ”ה). ר”ד הנזיר כנראה קבל את הדעה שמחברו הוא ר’ עקיבא, שכן דורש לשון התורה בריבוי ומיעוט ואותיות. שמות עשר הספירות אין בספר יצירה (ק”ה קמ”ט). לספר יצירה נתחברו פירושים בדרך המחקר הפילוסופיים, כגון פירוש רב סעדיה גאון, וכן בספר הכוזרי יש ענינים הלקוחים מספר יצירה (קול הנבואה עמוד קנ”ד הערה נ’). ספרים נוספים מזכיר הכוזרי במאמר שלישי סימן ס”ה, עמוד קמ”ה, ספר היכלות והכרת פנים ומעשה מרכבה. וראה קול הנבואה עמוד ק”מ: “מספרי הרזים הקדמונים, ספר היכלות ושעור קומה המיוחסים לר’ ישמעאל, וספר רזיאל ואותיות דר’ עקיבא.

ספר הבהיר: נקרא מדרש ר’ נחוניא בן הקנה העומד בראשו, ובו נזכרו שמות הספירות. אבל לא כולן מפורשות כסדרן. (בסדר הספירות שם יסוד קודם לנצח והוד, כמו בקבלת האר”י ומתאים לסדר האושפזין של מנהג אשכנז שיוסף קודם משה ואהרון (ק”ה ק”נ). ספר זה נזכר כמה פעמים בפירוש התורה לרמב”ן. (על מחברו עיין בהערות לקול הנבואה, וראה עוד על ספר הבהיר אצל וינשטוק עמוד ,15וסיכום הדעות בעמוד .)27 ר”ד הנזיר מזכיר עוד ספרים קדומים (ע’ קנ”א), ספר התמונה וספר הקנה השייכים לתקופת הקבלה הראשונה. בכמה ענינים נחלקו המקובלים עליהם.

גילוי הזוהר: חיבור הזהר ופרסומו והפצתו אפופים תעלומה. *ראה תשבי עמוד 40על השפעת גירוש ספרד על התקדשותו ופרסומו של הזהר. *ראה שם הגדולים, מערכת ספרים ערך זהר, שמביא מעשה, ושם כבר רמז על הויכוח על קדמות הזהר וכתב שמה שר’ יעקב עמדין כתב שאינו מרשב”י, הוא בגלל מלחמתו בכת ש”ץ (ראה: תשבי עמוד .)52בספר היוחסין לר’ אברהם זכות יש תעודה הלקוחה מחיבורו של ר’ יצחק מעכו *חשבי עמוד .-28 30מתעודה זו עולה שספר הזהר נתפרסם בראשונה בספרד סמוך לבואו של ר’ יצחק מעכו שמה, היינו בסוף המאה השלש עשרה. לפי האמור בספר היוחסין, הספר נתפרסם על ידי ר’ משה די ליאון כהעתק מתוך כתב יד שברשותו שלפי דבריו הכיל ספר קדמון מחיבורם של רשב”י ובני דורו.

בעל שלשלת הקבלה כתב: “ראוי שתדע כי רשב”י ובנו לא כתבו על ספר הזהר אשר בידנו היום אבל היו תלמידיו ותלמידי תלמידוי שחיברו הקונטרסים שכתבו הם וחבריהם כמו ע’ שנה אחרי מותו. וקבלתי על פה שזה החיבור הוא כל כך גדול הכמות שאם הה נמצא כולו יחד היה משא גמל” (צייטלין עמוד ,107תשבי עמוד .)22אחת הבעיות בקשר לקדמות הזהר, מלבד תעודתו של ר’ יצחק דמן עכו, היא הטופוגרפיה של ארץ ישראל בזהר * .75כמו כן בעית הלשון הארמית שלו *7

לבסס את קדמות הזהר, כתב הרד”ל, ר’ דוד לוריא, את ספר קדמות הזהר. הוא היה גאון צדיק ומקובל בלשן ותוכן, חוקר ומבקר, מבני בניו של המהרש”ל (הקדמת הרב ליינער לספר קדמות הזהר). הדעות הקיימות בנושא קדמות הזהר: א. שהועתק על ידי ר”מ די ליאון מכת”י של רשב”י וחוגו, ב. שר’ משה די ליאון חיבר מעצמו את ספר הזהר, ג. שר’ משה די ליאון חיבר את הזהר בעיבור נשמתו של רשב”י ואמנם הניסוחים הם גם שלו ולכן גם לשון ימי הבינים שיש שם, אבל זו ממש תורתו של רשב”י. הדעה האחרונה מישבת את כל הקושיות וכן את סיפורו של ר’ משה די ליאון. ושמעתי שגם יראים ושלמים מחזקים בדעה זו. הראשון שמביא את הזהר הוא רבינו בחיי ומכנה אותו “מדרש דרשב”י”. רבנו בחיי היה בדורו של ר”מ די לאון. (קול הנבואה עמוד ק”ע ובהערה) וכן פירוש הרקאנטי הוא כולו על דרך הקבלה ומביא כמעט בכל פסוק כמה פעמים את ספר הזהר וכן את ספר הבהיר. יותר מאוחר, ספר ציוני על התורה בנוי על ספר הבהיר, וספר הזהר וספר הרמב”ן ועוד ספרי סוד.

חלקי הזהר: (הציונים להלן הם לספרו של תשבי. לא מצאתי בספרות שאינם מהחוקרים הסברים לחלקי הזהר, ולכן נעזרתי בספריהם). עיקר חלקי הזהר הם שלשה ספרים: ספר הזהר על חמשה חומשי תורה (חלק א’ בראשית, חלק ב’ שמות, וחלק ג’ על ויקרא במדבר ודברים) זוהר חדש הכולל חידושים על כמה מפרשיות התורה ומגילות שיר השירים רות ואיכה, ותקוני זהר שהם שבעים תיקונים שפירש רשב”י על מילת בראשית. (ישנם גם תיקונים של הרמח”ל, שהם פירושים על הפסוק האחרון בתורה).

זוהר על התורה: * ,17חוץ ממדרש הנעלם, כתוב הזהר בארמית. מדרש הנעלם, בגוף הזהר, בכותרת בעלת שם זה. לשונו של מדרש הנעלם היא בחלקה עברית ובחלקה ארמית, ולפעמים באות שתי השפות בערבוביה במאמר אחד.

* 18סתרי תורה * 19מתניתין ותוספתא: גוטליב ,163תשבי ,19 סבא דמשפטים: תשבי עמוד 19ינוקא: שם.

ספרא דצניעותא: זהו אחד החלקים החשובים שבזהר, ובששה עמודים גלומים כאן עיקרי תורת הקבלה כולה.

אדרא רבא: מובא בזהר פרשת נשא, אידרא פירושו חדר, זהו כינוס החברים עם רשב”י לשם גילוי הסודות. הכינוס מסתיים ביציאת נשמתם של שלשה חכמים מרוב התפעלות.

אדרא זוטא: בפרשת האזינו, ונקראת “זוטא” על שם שבאדרא הרבא שבפרשת נשא היו עוד שלשה חכמים שנפשם יצאה. *ראה הוצאת מה”ק עמוד .574תשבי עמוד ” :27שני הכינוסים המתוארים באדרא רבא ובראדרא זוטא הםהמארעות המרכזיים בסיפורי הזהר”

תורת האר”י מבוססת בעיקרה על ספרא דצניעותא ועל האדרות (קול הנבואה עמוד קמ”ו בהערה: “חלקיו היסודיים של ספר הזהר הם ספרא דצניעותא, אדרא רבא ואדרא זוטא”).

זהר חדש: אינו ספר שנתחבר בזמן מאוחר כדעתם המוטעית של קצת חוקרים, אלא אוסף של מאמרים וחיבורים שלימים מספרות הזוהר החסרים בדפוסים ונאספו יחד מתוך כתבי יד על ידי מקובלי צפת במאה השש עשרה ( 17הערה )1הוא מכיל חידושים על כמה מפרשיות התורה ומגילות שיר השירים רות ואיכה. היכלות: תשבי עמוד 20

רזא דרזין: שם רעיא מהימנא: תוכנו הוא רזי רמ”ח פיקודי דאורייתא, שרשיהן וטעמיהן. ראה הקדמת ר’ ראובן מרגליות לרעיא מהימנא. וראה סיום הקדמת ר’ ראובן מרגליות שלתב שנשתרבבו אחדים מדרושי מצות של רעיא מהימנא לשאר חלקי הזהר, כאשר גם להיפוך נקרא בשם רעיא מהימנא מאמרים שונים שהם ממדרש הנעלם.

תיקוני זהר: הם שבעים תיקונים שפירש רשב”י על מילת בראשית, והתיקון הראשון “פתח אליהו” הוא מאת אליהו הנביא. למעשה יש בו יותר משבעים תיקונים. עיין קול הנבואה עמוד קמ”ח, שהביא (הערה לו) בשם הגר”א שבלי חכמת המוזיקה אי אפשר להבין את סודות תיקוני הזהר.

על “אי הסדר” בזהר, ראה תשבי עמוד .24

הזוהר והלכה: בנושא זה האריכו במספר מקומות, ראה באריכות בבית יוסף בסימן כה בנדון השאלה האם לברך על תפילין של יד ושל ראש שתי ברכות או ברכה אחת. ואחר שהביא הבית יוסף את דברי האגור, כתב: “דאפילו אם היו יודעים דברי רשב”י לא הוו חיישיי להו במקום דפליג אתלמודא דידן”. וראה בחריפות בשו”ת מהרש”ל סימן צ”ח.

שונות: הקדמת הר”ח וולוז’ין לתיקוני זוהר. מאמר “פתח אליהו” שבתיקוני זהר, ראה ביאור אצל צייטלין עמוד 147. על היחס והויכוח בתימן על הזהר: תשבי עמוד ,43 וראה קול הנבואה עמוד רעז על קבלת האר”י בתימן. וכנגד החוששים מביטויי הגשמה כתב הרב קוק באורות הקדש עמוד קי “יראת המשלים הגשמיים”.

הפולמוס על ספר הזהר:

יש שאומרים את ספר הזוהר כתב רבי משה די ליאון במאה השלוש עשרה.

על כך כתב הרב אשלג,

“והנה כל המצויים אצל ספר הזוהר הקדוש, כלומר, המבינים מה שכתוב בו, הסכימו פה אחד, שספר הזוהר הקדוש חיברו, התנא האלוקי, רבי שמעון בן יוחאי. חוץ מהרחוקים מחכמה זו. שיש בהם המפקפקים ביחוסו זה ונוטים לומר, על סמך מעשיות בדויות ממתנגדי החכמה הזו, שמחברו הוא, המקובל ר’ משה די ליאון, או אחרים הסמוכים לו בזמן. ואני, אני כשלעצמי הרי מיום שזכיתי באור להתבונן מעט בספר קדוש הזה לא עלה על ליבי לחקור ביחוסו, והוא מטעם פשוט כי לפי תוכנו של הספר, עלה בליבי מעלת יקר התנא רשב”י. לעין ערך יותר על כל התנאים הקדושים, ואם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון ר”מ די ליאון ז”ל, וכדומה, הרי אז, היה גדל אצלי מעלת האיש ר”מ די ליאון ז”ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב”י בכללם. אמנם באמת לפי מידת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ”ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר, וליחסו לאחד מהתנאים, ומה כל שכן אם הייתי מוצא, שמשה רבנו קיבל אותו מהר סיני אז הייתה שוככת דעתי לגמרי, כי לו נאה ולו יאה חיבור כזה. לפיכך, כיוון שזכיתי לערוך ביאור מספיק השווה לכל בעל עיון, להבין מעט מה שכתוב בו בספר…” (מחבר פירוש הסולם בספרו “שער ההקדמות”, עמודים פ”ח-פ”ט)

זמן התפשטות הזהר

רבי משה די ליאון

מי המתנגד לזהר?

היעב”ץ במטפחת סופרים.

הרב יחיא אלקאפח

הבעיות הקיימות בזוהר

1. איפה נעלם הזוהר אלף שנה?

2. יש שמות אמוראים המאוחרים לרשב”י.

3. יש לשונות ומושגים המאוחרים יותר מזמן הגמרא.

4. לא דומה דמות רשב”י שבגמרא לדמות רשב”י שבזוהר.

להלן קטע ממתנגדי הזהר:

המקובל בן המאה ה-14 ר’ יצחק דְמִן עכו העיד, כי ספר הזוהר הופץ בצורת קונטרסים (מגילות) ע”י המקובל הספרדי ר’ משה בן שם-טוב די-ליאון, שמת ב-1305. ר’ יצחק דמן עכו חקר את מוצאו של החיבור הקבלי, הזוהר, והגיע למקום מושבו האחרון של די-ליאון, שם סיפרו כי אדם עשיר הסכים לחתן את בנו עם בתה של אלמנת די-ליאון בתמורה לכתבי היד המקוריים של ספר הזוהר, אולם אלמנתו ובתו של די-ליאון הצהירו כי לא היה כלל כתב-יד קדום וכי די-ליאון הוא אשר כתב את הקונטרסים שהוציא לאור. ר’ יצחק דמן עכו “הוכיח” לטענתו את קדמותו של הזוהר בעזרת “ניסוי” שערך. הוא העביר הודעה (עם צרור מטבעות לתשלום) לדי-ליאון כאילו אבד לו אחד הקונטרסים וביקש עותק נוסף. תוך כמה חודשים הגיע לידיו עותק חדש וכך יכול היה ר’ דמן עכו להשוות את העותקים. הזהות המושלמת בין שני העותקים הוכיחה לו כי די-ליאון לא בדה את הספר מליבו שכן בוודאי שיש לפניו טקסט מקורי ממנו הוא מעתיק וטקסט זה חייב להיות משל רשב”י.

מתברר כי די-ליאון עצמו כתב חלק ניכר מספר הזוהר. ניתן להוכיח זאת בכמה דרכים, בהן השימוש של הארמית בספר הזוהר, שהיא כשל אדם שאינו בקי בשפה; ישנן בספר הזוהר הרבה מילים שגויות מבחינת הארמית התלמודית ואף מילים מומצאות, דבר זה לא יכול היה לצאת מתחת ידיו של רשב”י שהכיר ארמית על בוריה ככל התנאים. לבד מכך, בספרו של די-ליאון, ‘ספר הרימון’, נמצאו שימושי לשון זהים וכן נושאים מקבילים לאלו שבספר הזוהר. עניינים רבים שנשארו טעוני בירור בספר הזוהר, מתבארים על ידו בספר הרימון; כך גם חלק ממקורותיו של ספר הזוהר מתגלים בספרו של די-לאון. אולם את ה’רעיא מהימנא’ והתיקונים לא חיבר די-ליאון, זהו חיבור מאת מחבר לא ידוע, המאוחר לזמנו של די-ליאון.

תוקפו של ספר הזוהר בחוגי הקבלה לא התקבל בדורות הראשונים, כך למשל, תלמידי רשב”א (שלמה בן אדרת, תלמיד הרמב”ן) הסתייגו ממנו והשתמשו בו בצורה מועטה ביותר. היו אף שביקרו את הזוהר בחריפות, כגון ר’ יוסף אבן וקאר בן המאה ה-14. הספר קיבל מעמד של קדושה בחוגי המקובלים במאה ה-15, אך בעיקר במאות 16-17 לאחר גירוש ספרד התקבל הזוהר בקרב המקובלים, שראו בו פרי יצירתו של רשב”י ודחו כל ביקורת על זמנו ולשונו של הספר. למפנה העיקרי בהכרת מקומו וזמן חיבורו של הספר הביאו חוקרי העת החדשה, ובעיקר גרשום שלום וישעיהו תשבי.

עדות ר’ דמן עכו

מתוך קריאה של האיגרת של ר”י דמן עכו מוכח שמי שסיפר ר יעקב דמן עכו אלא אדם שסיפר ששמע זאת מ… אשתו של ר’ משה דיליאון שטענה שבעלה כתב אותו. וכותב שם עוד שרבי משה דיליאון עצמו פגשו בדרך והזמינו לביתו להראות לו את הכתב יד הישן של הזוהר שממנו העתיק, אך לפני שהגיעו לביתו נפטר ר”מ דיליאון ולא מצאו המחפשים את הכתב יד. [ויטען החוקר: בטח מת ”בכוונה” כדי שלא יצטרך להראות…]. עוד יש באותה איגרת עדות של רבי יוסף הלוי בנו של רבי טודרוס המקובל המעיד שהיה הכתב יד הקדמון בידי ר”מ מדיליאון. הרבה חוקרים, גם לא דתיים, הודו שעדות זו של אשתו אינה קבילה, בפרט שהיא נגד עדות בעלה שזימן אנשים לראות את הכתב יד, ועוד עדות של אדם גדול. כי אולי רצתה כבוד או דבר אחר, ואולי בעלה לא גילה לה על כתב היד. מאידך כל גדולי דורו של רבי משה דיליאון הכירוהו כאיש צדיק ואמת מהמיוחדים שבדור, והוא העיד על שקיבל מרבותיו במסורת קדומה ורצופה את הזוהר, והיה לו כתב יד קדום. ויש שהטילו ספק באמיתות המכתב בשם ר”י דמן עכו עצמו [ראה מגן וצינה נ”א ע”ב. וכבר בדפוס ראשון של ספר יוחסין לעג המוציא לאור לעדות זו], ובהרבה מדפוסי ספר יוחסין לא העתיקו מכתב זה כלל.

הסברי הרד”ל (להבדיל משד”ל!)

ר’ שמעון בר-יוחאי הוא שכתב את הזוהר ולא ר’ משה די ליאון. הוא מרכז את דבריו (בענף הראשון) סביב שלוש הוכחות. ראשית, ספרי ר’ משה די ליאון הידועים לנו (ספר “המשקל” וספר הרימון”) שונים באופיים מן הזוהר, ובדברים רבים נמצא ניגודים לכתוב בזוהר. שנית, כשהביא ר’ משה די ליאון בספריו את דברי הזוהר, הוכיח שלא הבין אותם וטעה בפירושם. שלישית, מקורות ספרותיים שקדמו לר’ משה די ליאון כבר מכילים עניינים שהופיעו בזוהר.

מהרב יעקב סגל, אתר שופר

1. תורת הנסתר עברה מיחידים ליחידים כדי שלא ילמדו אותה תלמידים לא הגונים, כי להבנתה צריך הרבה תנאים מוקדמים בצדקות ובחכמה בנגלה שבתורה, ובמידות מיוחדות, ככתוב ברמ”א יו”ד רמ”ו הלכה ו’ ”ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות”, עי”ש ביאור הגר”א מהו פרדס. ועי’ בספר תומר דבורה המעלות הנזקקות, ובמסכת חגיגה דפים י”א י”ג וי”ד על זה ש”אין דורשין במרכבה ביחיד”, והדברים פשוטים. על כן בכל דור היו חבורות נסתרות מצומצמות שמסרו שם רב לתלמיד הגון בלבד. ובגמרא יש הרבה דברים על ”מעשה מרכבה” שעסקו בו התנאים והאמוראים, והיכן נעלמה כל החכמה הזו אם לא במסורת הזוהר שהעבירו היחידים מקבוצה אזוטרית נבחרת זו?

[ואגב נוסיף הערה כואבת: כל ”לומדי הקבלה” שאינם תלמידי חכמים ואינם צדיקים ומעולים במדות, אין לימודם בקבלה שוה כלום, אלא אדרבא, יכולים רק לקלקל על ידי הבנה שטחית מעוותת, כי אין זו חכמה כמתימטיקה, אלא תפיסה פנימית של הדברים שנכתבו במשל, שרק בעל לב קדוש וחכם יכול לתפוס בהבנה פנימית על ידי ציורי הרגשות הקודש הכי נעלים. כך הזהירו תמיד כל מורי הקבלה בלי יוצאים מהכלל. והוא דבר הגיוני לכל איש הנלבב. ועל כן כל ה”פרופסורים” ו”חובבי הקבלה” שלא נוהגים בדקדוק מצוות התורה, ואין להם התעסקות רצינית בנגלה שבתורה, הבנתם בקבלה היא פחות ממה שמבין ילד ישראלי הקורא ספר ביפנית. וכמו המשל שהבאנו לעיל: הבנת עיור בציור אמנותי והבנת חרש ביצירה קלאסית. על כן לצחוק יחשב מה שכתב החמוד בקורת שאנחנו לא מקבלים את מסקנות החוקרים החילוניים של הקבלה, כי צריך לקבל את האמת ממי שאמרה. וזה כאילו מטיף לנו לקבל את המסקנות של איזה חוקר גוי שכתב מאמר מחקרי על הלכות ריבית של היהודים, כשכל מסקנותיו מבוססות על טעם ה”געפילטע פיש” שאוכל היהודי בשבת…].

2. בודאי לא נכתב הזוהר בידי רשב”י עצמו, הרי הזוהר עצמו כותב על רשב”י ועל מותו ועל תלמידיו. אלא כתבוהו תלמידים ותלמידי תלמידים, עם הוספות יותר מאוחרות של בית המדרש של התלמידים שמסרו לדורות הבאים את מסורת הזוהר. דהיינו: משוקעות בזוהר מסורות מרשב”י ותלמידיו ואילך, שלמדו דבריו ופירשום ברוחו ושיטתו.

3. ודאי שחלק ממסירת הזוהר [שאינו ספר אחיד, אלא מהרבה חלקים] עבר בעל פה, כמו כל התורה שבעל פה שלא נכתבה עד זמן המשנה ועברה מפה לאוזן, והיה אפילו איסור לכתוב [דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם] עד שביטלו האיסור בגלל ”עת לעשות לה”’. והיו ת”ח אפילו בדורות האחרונים: הגר”א והחת”ס, שנמנעו מלכתוב הרבה בגלל איסור זה. והחלקים שכתבו אחר הרבה דורות של תורה שבעל פה ודאי כתבו התלמידים ברוח ובלשון אותו הדור, וכמו הנביאים שכל אחד ניבא בסגנונו, כך בכל דור יש לשון שונה לבטא את התוכן הפנימי שעבר במסורת.

ה”דמות” השונה בין ר’ שמעון של הגמ’ לר’ שמעון של הזוהר: כי נתעלה למאוד אחרי זמן הגמ’ במערה, והזוהר אחרי כן. וכך מפורש הוא במסכת שבת ל”ג ע”ב ”אשריך שראיתני בכך כו”’, עי”ש. והרחיב בנושא זה בספר ”בן יוחאי” שציינו לעיל.

ראיות ישירות לקדמות הזוהר:

יש גם ראיות ישירות לקדמותם של קטעים מהזוהר, שנמצאו בתשובות הגאונים. ובכתבי ר’ האי גאון נמצאים ציטטות מהזוהר מאות שנים לפני ר”מ דיליאון, וכפי שמביא במאמר קדמות הזוהר לרד”ל מפולין [תרט”ז]. [תגובת ה”פרופסורים לקבלה”: אולי תשובות הגאונים מזוייף…].

יש גם מובאות מהזוהר בכתבי קראים משנת 990, שהביאו הקראים בשם ”הרבנים” כדי לדון בהן.

גם חוקרים חילוניים מובהקים הודו שיש קטעים מהזוהר שהם קדומים עוד מזמן חז”ל, ראה למשל מה שכתב מי שנחשב מגדולי החוקרים של הקבלה אדולף פרנק בצרפתית: פריס 1843. ובעיבוד מ. רבינזון נקרא: ”הקבלה או הפילוסופיה הדתית של היהודים”, וילנא תרס”ט. [שם משוה דעות מהזוהר לדת הפרסית עפ”ל]: ומסיק שחלקים מהזוהר קדומים על יסוד מסורות של רשב”י ותלמידיו, וחלקו ממסורות קדומות עוד יותר מרשב”י!

ראה עוד את ההוכחות לקדמות הזוהר בספרים מהדור האחרון: קדמות המיסתורין בישראל מהחוקר הלל צייטלין שכתב גם מפתח לס’ הזוהר. והזוהר והרמב”ם לר’ ראובן מרגליות המראה היאך הקדמונים עוד לפני ר”מ דיליאון בנו דבריהם על דברי הזוהר.

והיו הקדמונים קוראים לזוהר בשמות שונים: מדרשו של רשב”י, מדרש ירושלמי, מעשה בראשית לחכמי המשנה.

הרד”ל בספרו הנ”ל הביא כמה דברים שר”מ דיליאון כתב דברים הפוכים לזוהר, ועוד הביא כמה מקומות שטעה בהבנתו בזוהר, כך שלא יכול להיות שהוא כתבו.

ביבליוגרפיה: הרב דוד כהן, ה”נזיר”, קול הנבואה; וינשטוק, במעגלי הנגלה והנסתר; *ישעיהו תשבי, משנת הזהר; הלל צייטלין, בפרדס החסידות והקבלה; א. גוטליב, מחקרים בספרות הקבלה, אוניברסיטת תל אביב; הזהר,מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרך ח’ יהודה ליבס, כיצד נתחבר ספר הזהר. קדמות הזהר, רד”ל. תיקוני זהר, ספר יצירה , עץ חיים, ספרי רח”ו, ספרי רמח”ל . על רמח”ל ע’ ספר הזכרון, פדרבוש, מאמר מהרכבי על שבתאות ורמח”ל עמ’ רי-ריב (לא היה שמץ של אמת בהאשמות, ולא כמו ג. שלום שגישתו היא “מסטרא אחרא” -הרכבי שם). “קווי התנועה השבתאית ודמותו של שבתי צבי בכתבי רמח”ל ותלמידיו, י. תשבי, בספר דת וחברה בתולדות עם ישראל בימי הבינים, הוצאת מרכז זלמן שזר, עמוד ,687ושם מקורות למחקריו של י. תשבי. על פזמון של האר”י עיין ר”ר מרגליות, עוללות עמוד .19עוד על רמח”ל שנחשד בשבתאות: יוסף דן, ספרות המוסר והדרוש עמוד ,246 ובבליוגרפיה שם בעמודים .298-299קדמות הזוהר לרד”ל, וע’ מאמרו של פדרבוש, חקרי יהדות ע’ .176 יחס הלכה וקבלה, שו”ת מהרש”ל סי’ צ”ח. שו”ת הב”ח הישנות סי’ ד’. דרכי משה או”ח קמ”א ס”ק ב’, ועיין ב”י שם שלא שבקינן דברי הזהר במקום שלא נזכר דבר בתלמוד, ועיין שדי חמד כללי הפוסקים סי’ ב’ ס”‘ י”ג וכן ס”ק ט’, י”ב. י. כ”ץ, הלכה וקבלה עמ’ .58,61-62,66-67י. אלבוים, פתיחות והסתגרות, עמ’ .357המשפט העברי עמ’ 1092-3הע’ .23וע’ היטב בהערת אלבוים עמ’ 362הע’ .18קול הנבואה ע’ קמ”ו. הרב זוין, סופרים וספרים מדרש וזהר עמ’ ,23על ספר יצירה עיין קול הנבואה עמוד קנ”ד. על עץ חיים, שם עמוד ר”י. עיין קול הנבואה עמ’ רי”ט, הקדמת ר”ח פרידלנדר לדעת תבונות. על רמח”ל עיין ספר יסוד עולם. מ. בניהו כתבי הקבלה של רמח”ל. בבליוגרפיה ע’ יוסף דן ע’ .298שם על ספרי הרמ”ק ע’ .203י. כ”ץ, הלכה וקבלה. לפולמוס על הדפסת ספרי קבלה, עיין סיני ה’ שס-שסח, פרופ’ אסף. אברהם ביק, רבי יעקב עמדין; הרב זוין, סופרים וספרים, עמוד ;23-36משה חלמיש, מבוא לקבלה, עמוד ,121רשימת ספרי מפתח לקבלה; יוסף ברמסון, פתחים;

זוהר עם פירוש הסולם: http://www.ashlagbaroch.org/Zohar/

נספח

ספר שם הגדולים – חלק ספרים – מערכת ז אות ח

זהר – ראיתי כתוב מהרב מהר”א רוויגו וז”ל מצאתי בזהר כ”י ישן נושן אצל מורי מהר”ם זכות נר”ו, מצאתי כתוב באמת כי ראש המקובלים ר’ נחוניא ן’ הקנה והוא חיבר ספר הבהיר ואחריו רשב”י עשה ספר הזהר וחיבר בו כמה חבורים כמו התיקונים. וכשמת רשב”י ורבי אלעזר וכל הדור ההוא אבדה חכמת הקבלה, עד שהקרה ה’ לפני מלך אחד ממלכי מזרח שצוה לחפור במקום אחד על עסקי ממון, ונמצא שם ארון אחד ובו ספר הזהר ושלח לחכמי אדום ולא ידעו ולא יבינו. שלח אחר היהודים באו אצלו וראו הספר וא”ל אדונינו המלך זה הספר עשאו חכם אחד והוא עמוק ואין אנו מבינים אותו, אמר ליה וכי אין יהודי בעולם שמבין אותו אמר לו יש במדינת טוליטילה, והמלך שלח הספרים עם גבוריו לטוליטולא וכשראוהו חכמי טוליטילא שמחו בו שמחה גדולה ושלחו למלך מתנות רבות ומשם נתפרסמה הקבלה בישראל, ע”כ מצאתי כתוב מהרב הנז’. והרב יש”ר בספר מצרף לחכמה דף כ”ב כתב דשמע מפי מגידי אמת שבשנת ש”פ כשבזזו הספרדים עיר הידילבירגה לקחו מהאקידימיי”א כמה אלפים ספרים וביניהם ספרי קדש על קלף ובכלל ספר הזהר על כל עשרים וארבע משא סבל ושולחו הספרים לחשמנים ודוכסים ע”ש:

זהר. עתה מקרוב בא לידי מטפחת ספרים. וראיתי בהעברה בעלמא שעשה פלילות עד שכתב שאינו לתנא אלא לאחרון ופקפק על הגדולות והנוראות אשר בזהר. ולפום ריהטא הייתי תמיה מאד על דבריו בכלל ובפרט ורבותינו אריון דאורייתא מהר”ם קורדוביר”ו והאר”י זצ”ל בעלי רוח הקדש ואשר נגלה אליהם אליהו זכור לטוב ובכל הארץ יצא קום ובקצה תבל מליהם הם נגדו ואחריהם כמה קדישי עליונין. ולכן נראה לי כי גם הרב ז”ל ידע באמת ובתמים ענין הזהר הקדש, אך בקנאתו על כת הארורה שעוברים על כריתות ומיתות ב”ד דתלו עצמם בלשונות הזהר בדברי שוא ושקר לכן הראה פנים לקעקע ביצתם ולומר משום עת לעשות פקפוקים אלו וכונתו לשמים. וה’ ברחמיו ידיננו לכף זכות:

זהר. עיין מה שכתב הרב מהר”ם חאגיז ז”ל במשנת חכמים אות של”ב בענין אימתי נסדר ספר הזהר, והזהר מביא משניות וברייתות ותוספתות. וכתב הרמ”ק ז”ל שהיו מימי קדם והיו מדברות בלשון קצר והרשב”י בדרושיו מביא מהם עכ”ד. ונראה שהיו משניות וברייתות ותוספתות בסתרי תורה ג”כ. ואפשר שהיו בכלל הת”ר סדרי משנה שהיו מקדם קדמתה. ועיין מה שכתבתי פה לעיל בריש מערכת בי”ת בס”ד (עיין ברית מנוחה):