הסוגיה נו ע"א. והלכתא סוכה ואח"כ זמן.
הסברא שזמן קודם משום שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
למסקנה גם לרב, אפילו לבית הלל משום שטעמם הוא שהיין גורם לקידוש שתאמר, ולא משום תדיר לחוד.
וסברת רב היא משום שחיובא דיומא עדיף.
תוספות ד"ה והלכתא.
מכל מקום לא אומרים תדיר קודם. מדוע?
מאירי:
בלילי החג מברכין על היין ומקדשין ומברך על הסוכה ואח"כ על הזמן שכך אמרו בגמ' בהדיא והלכתא סוכה ואח"כ זמן ויש מקשים והלא טעם האומר זמן ואח"כ סוכה הוא משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וטעם זה הוא הלכה בכל מקום.
ומתרצים שסומכים הם על מחלוקת הנזכר באחרון של פסחים ק"ג א' שאנו פוסקים בהם כדעת האומר יקנה"ז שכל הברכות ברכת החובה קודמת לברכת הזמן וכן שופר ולולב ומגלה ונר תנוכה דבכולהו חובה המצוה עדיפא.
ולא נאמר תדיר קודם אלא בששתיהן ברכת המצוה ואף על פי שביין וקדוש היום יין קודם משום תדירותו כדאיתא בברכות פרק אלו דברים נ"א ב' אף היין חובה הוא שאין מקדשין אלא על היין והוא שאמרו שם שהיין גורם לקדוש [שתאמר] ושמא תאמר והרי אפשר בפת כל שהוא כן אף הפת במקום היין.
וכן טעם אחר לדעתי שהזמן בא עכשיו בשביל שני דברים משום יו"ט ומשום סוכה ומתוך כך ראוי לברך זמן אחר שתיהן.
ויש נוהגין לקדש מעומד כדי שיאמר לישב בסוכה מעומד ותהא ברכה עובר לעשייתה ר"ל קודם הישיבה ומ"מ אין צרך בכך שהרי לישב בסוכה לא על שעת הישיבה לבד הוא נאמר אלא על העכוב ועל השינה ועל הטיול והרי אף משישב נעשית הברכה קודם המצוה שהרי נשארו בה שירי המצוה ומה שנתגלגל כאן בדברים שבסעודה כבר ביארנו הכל במסכת ברכות פרק [אלו] דברים:
בירור הלכה / מסכת סוכה / דף נו/א
הנודע ביהודה (מהדורא קמא או"ח סי' לט) כותב שמחלוקת האמוראים בגמרא היא רק על היום הראשון, אבל לגבי היום השני הכל מודים שברכת סוכה קודמת מפני שהיא מן התורה, ואילו ברכת הזמן היא רק מדין ספיקא דיומא ומדרבנן. כן מסביר הנודע ביהודה לשיטתו שלכן פסקו בגמרא כרב לגבי הלילה הראשון, שאם לא כן היו באים לידי זלזול ביום שני בראותם שמשנים בו את הסדר בגלל רופפות קדושת היום. לפי זה באנו לטעם חדש בענין פסק הגמרא כרב, ולא מטעמו. לגבי עצם חידושו של הנודע ביהודה, שתדיר דרבנן אינו קודם לאינו תדיר מדאורייתא, ראה במלוא הרועים (ערך תדיר ס"ב) שמקשה עליו ממה שאמרו בית הלל שברכת היין קודמת לברכת הקידוש, מפני שהיא תדירה, אף על פי שכל ברכת הנהנין היא רק מדרבנן.
ומה שמקדימים מן התורה לזמן שהוא ביום טוב שני דרבנן, כתב הנודע ביהודה שם:
ועכ"פ דאורייתא נקרא מקודש נגד דרבנן ותדיר ומקודש מבעי' לן בפרק כל התדיר איזה מהם קדים. והרמב"ם פ"ט מתו"מ הל' ב' פסק דשוים נינהו וא"כ נגד מעלת תדיר שיש לזמן יש לסוכה מעלת מקודש ויש לסוכה מעלת חיובא דיומא ולכ"ע סוכה קדים ועוד שסוכה ודאי ושהחיינו ספק ומקדמינן הודאי לספק.
אלא שקשה על הנודע ביהודה, אם דאוריתא קודם משום שהוא מקודש, מדוע לא אמרו בית שמאי שמקדים את ברכת היום ליין משום שהקידוש על היין הוא מן התורה וברכת היין היא דרבנן? לכאורה הטעם הוא משום שגם היין הוא חלק מן הקידוש, ואינו ברכת הנהנין גרידא. שהרי אם זה היה ברכת הנהנין, ודאי שהיום קודם ולא היו בית הלל אומרים שהיין קודם.
אבל הפני יהושע בברכות נא ע"א כתב שזה מוסבר משום שקידוש על היין הוא דרבנן ואינו מן התורה:
במשנה אלו דברים שבין ב"ש ובין ב"ה בסעודה ב"ש אומרים מברך על היום וכו'. ומסיקנא בגמרא דעיקר טעמא דב"ה משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואף על גב דקידוש היום מדאורייתא כדאיתא לעיל בפרק מי שמתו [כ' ע"ב] ובפרק ערבי פסחים [דף ק"ו ע"א] וכתבו התוס' שם [בד"ה זוכרהו] ובריש נזיר [דף ד' ע"א בד"ה מאי] דאפ"ה מה שמקדשין על היין הוא מדרבנן ובכל דוכתא משמע בפשיטות דלעולם יש להקדים דאורייתא לדרבנן ואין משגיחין במידי דתדיר ועוד דאף לפי מה שנסתפקו התוס' בפרק ערבי פסחים דאפשר דקידוש על היין נמי מדאורייתא אפ"ה לכו"ע ברכת היין שלפניו הוי מדרבנן, אלא דנראה דהא דקידוש היום דאורייתא לאו בסדר קידוש על השלחן דוקא יוצא ידי חובה אלא דאפילו בקידוש בתוך התפילה נמי יוצא אלא דמדרבנן תיקנו שיחזור ויקדש על הכוס לשיטת הסוברים דעל היין לאו דאורייתא.
ובשאגת אריה סימן כב חולק וסובר שאין עדיפות לדאוריתא על פני דרבנן ומוכיח מסוגיתנו:
ועתה אבאר החלק השני שהתחלתי בסי' הקדום בה"מ וספירת העומר איזה מהן קודם. והנה אין טעם לומר דבה"מ דאוריי' תקדום לשל ספירת העומר שאינ' אלא מד"ס בזה"ז שאין ב"ה קיים לדעת ר"פ חוץ מהרמב"ם ז"ל וכמו שנתבאר אצלי במ"א. דהא וודאי לאו מילתא היא שאין דין קדימה לשל תורה על של סופרים. תדע שהרי ברכת היין שהוא מד"ס קודם לברכת היום של תורה משום שהוא תדיר ובפ' ע"פ (ד' קיד) וברפ"ח דברכות (ד' נא) תניא בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתאמר. ד"א ברכת היין תדירא וברכת היום אינו תדיר תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואמרי' מאי ד"א וכ"ת התם תרתי והכא חדא ה"נ תרתי נינהו דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואס"ד דשל תורה יש לו דין קדימה על של סופרים א"כ הכא בברכת היום תלתא ובברכת היין אינו אלא תרתי ואמאי קדים ברכת היין לברכת היום של ליל שבת של תורה.
וטעם הדבר כתב בשאגת אריה שדרבנן נחשב כמו רשות לגבי דאוריתא:
וא"ת הא גופי' תקשה לך כיון דקי"ל כל התדיר או כל המקודש מחבירו קודם את חבירו אף על פי שהכל של תורה. כ"ש שראוי ליקדם של תורה דמקודש ואלים טפי לשל סופרים. וי"ל דהיא הנותנת משום קילותא דד"ס על ד"ת זו היא תקנתו להקדים תדיר דידיה לשאינו תדיר של תורה. דהא דכל התדיר והמקודש דקדמי אינן אלא בב' מצות דצריך להקדים תדיר או מקודש לחבירתה כגון הא דאמרי' בהיו לפניו ב' תפלות מתפלל של מנחה קודם לשל מוסף והיינו דוקא ברוצה להתפלל צריך להקדים התדיר אבל באינו רוצה להתפלל עדיין הרשות בידו כיון דאכתי לא יעבור זמן התפלה ואם רוצה להתעסק בדבר הרשות קודם שיתפלל לית לן בה. וה"נ לענין קדשים דאמרי' כל התדיר או המקודש קודם היינו דוקא ברוצה להקריב צריך להקדים התדיר או המקודש אבל באינו רוצה להקריב עדיין הרשות בידו ומתעסק בדבר הרשות ולית לן בה. נמצא אין מעלת תדיר ומקודש אלא במצוה על חבירתה אבל לא לגבי דבר הרשות וכיון דשל סופרים קלין משל תורה ה"ל נגד ד"ת כדבר הרשות הילכך אם מקדים של ד"ס הקלין לשל תורה החמורים אין כאן זילותא לשל תורה דה"ל כמקדים דבר רשות לשל מצוה דלית לן בה הילכך כל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקון דליקדם תדיר דדבריהן לשאינו תדיר של תורה כיון דאין כאן זילותא לד"ת דהא ה"ל כדבר הרשות לגבי מצוה דל"ל בה בהקדמתה וכיון שנתברר דד"ס התדיר קודמין לד"ת שאינו תדיר ה"ה ד"ת התדיר לא גרע וקדים לד"ס שאינו תדיר: