ברכת לישב בסוכה
פרק ו' הלכה יב
כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה, ובלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס, נמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואחר כך מברך על הזמן, וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו.
השגת הראב"ד: מברך קודם שישב אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. א"א לא דייק.
השגת הראב"ד: וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד. א"א מנהג מקומנו לא היה מעולם כזה, והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת האכילה וכל זמן שאינו אוכל, הברכה עובר למצוה היא באמת.
שני נושאים יש לדון בהלכה זו ברמב"ם:
- דין עובר לעשייתן בברכת לישב בסוכה
- ברכה על ישיבה בסוכה או על אכילה בסוכה
- האם מברך לישב בסוכה כל פעם שנכנס, או כל פעם שאוכל?
א.
משמע ברמב"ם שבעמידה לבד לא מקיים עדיין מצות סוכה אלא כשיושב. ולכן כשמקדש מעומד הרי זה עובר לעשייתן.
והדבר מפורש במסכת פסחים ז' ע"ב שם שואלת הגמרא על מ"ד שברכת "על" היא להבא:
מיתיבי העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב שאני התם דבעידנא דאגבהה נפק ביה אי הכי לצאת בו יצא בו מיבעי ליה אין הכי נמי ומשום דקא בעי למיתנא סיפא לישב בסוכה תנא רישא נמי לצאת בו דקתני סיפא העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אתה ה' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה.
הרי מפורש שבסוכה זה עובר לעשייתן והברכה היא להבא אף שנכנס, ומשום סוכה תני לגבי לולב "נטלו לצאת" ולא "יצא". כ"כ הגר"א בשו"ע, שפשטות הגמרא בפסחים היא כדעת הרמב"ם.
ולא משמע ברמב"ם שמברך מחוץ לסוכה, שאם כן היה צריך לומר שיקדש מעומד מחוץ לסוכה ונכנס ומברך שהחיינו.
אבל ראשונים אחרים הבינו ברמב"ם שהברכה לשיטתו היא משום שהמצוה נמשכת וכמ"ש בהלכות ברכות פרק יא הלכה ה', ושם גם הזכיר את ישיבת סוכה:
העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין, ואחר שישב לישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו.
ע' רא"ש סוכה פרק ד' סימן ג':
העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכו' נכנס לישב בה אומר לישב בסוכה. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' סוכה הל' יב) דיש לקדש מעומד משום עובר לעשייתן ולדבריו היה צריך לברך קודם שיכנס בה דהכניסה היא המצוה ולא הישיבה דאם היה אוכל מעומד היה צריך לברך על הסוכה אלא ודאי כיון דמצות סוכה היא אכילה וטיול אם מברך אחר שישב מיקרי שפיר עובר לעשייתן כדאיתא בירושלמי דברכות פרק הרואה העושה ציצית לעצמו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות ציצית נתעטף אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית אלמא אף על פי שכבר נתעטף מברך לפי שהמצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד וכן נמי בסוכה המצוה נמשכת כל זמן אכילה ובסוכות תשבו פי' תתעכבו כמו וישב העם בקדש (במדבר כ) וכן ופתח אהל מועד תשבו (ויקרא ח) ולישב בסוכה היינו נמי להתעכב בסוכה ואם כן מיקרי שפיר עובר לעשייתן אם מברך אחר הישיבה.
ע' מגיד משנה כאן שכתב:
ונראה לקיים מנהגו ומנהגנו שאין כונת הברכה כשאמרו לישב ישיבה ממש שהרי ודאי אם היה עומד בסוכה כל היום ואכל ושתה בה ולא ישב כלל ודאי יצא ידי חובתו שאינו מחוייב לישב ובודאי כשאמרו לישב רצו לומר לעמוד ואחזו לשון הכתוב שאמר בסוכות תשבו שבעת ימים וכיון שכן כשנכנס בה כבר התחיל במצוה שהרי מצותה בין עומד בין יושב ואעפ"כ הוא מברך וקרוי עובר לעשייתה לפי שכל שעה היא קודמת לשעה אחרת וכל היום נמשך מצותה ולדעת רבינו ורבותיו היה לו לברך קודם הכניסה שהרי כיון שנכנס התחיל במצוה. כך נראה לי:
משמע שהמ"מ טוען שלרמב"ם היה לו לברך קודם הכניסה, אלא שאין זה הפשט ברמב"ם.
וע' בפירוש עץ חיים לתכלאל, למהר"י צאלח:
וכ' הרב המגיד ז"ל דהו"ל לרמב"ם ורבותיו לברך קודם הכניסה דמצות סוכה בין עומד בין יושב, וכיון שנכנס התחיל במצוה יעו"ש. ונראה להשיב על דברי רבינו ז"ל דלא מיקרי קיום מצות ישיבה אלא דוקא ישיבה שקבע עצמו לישב משא"כ בעמידה לא מיקרי קבע ואפי' התחלת מצוה אינה דאולי ימלך ולא ישב ומה שהשביב מכח דאם היה עומד כל היום ואכל ושתה מעומד שקיים מצות סוכה אינה ראיה להשיג על דברי ריבנו דכיון דעמד ואכל מעומד הוכיחו מעשיו דקבע עצמו בהכי. והנה מצאנו לרבינו סעד וסמך לא ימוט בזוהר פרשת אמור דף ק"ג ע"ב דרב המנונא הוה קאי בפתחא דסוכה מלגיו וקאים על רגלוי ומברך ע"כ. הנה דקדק הזוהר ואמר מלגיו לאפוקי מסברת ה"ה ז"ל ולהביא דברי הרמב"ם ז"ל דאף על פי שכבר נכנס כיון שלא ישב מקרי עובר לעשיתן.
וראיה שכוונת הרמב"ם היא לעובר לעשייתן ממש הוא הרמב"ם בהלכות ברכות פרק יא הלכה טו:
נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו, אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה, מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשייה.
הרי שהרמב"ם כתב בפירוש שנוסח הברכה הוא "לישב בסוכה" כיון שזו ברכה קודם העשיה כמו שהיה מברך על הלולב אילו היה מברך קודם שיטול.
לכן כתב מהר"י צאלח בשו"ת פעולת צדיק ח"א סימן נט, שאם ישב קודם הברכה צריך לברך "על ישיבת סוכה". וכ"כ בעץ חיים בתפילת סוכות.
(על פי הערה בשו"ת פעולת צדיק) אבל יש לדחות, שהרי הרמב"ם בפירוש אמר בפרק י"א הלכות ברכות הלכה ה' שמברך "לישב בסוכה" גם אחר שישב:
העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכן מברך אחר שלבש להניח תפילין, ואחר שישב לישב בסוכה וכן כל כיוצא באלו.
וכן מפורש בהלכה יב:
כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין, נתעטף בציצית מברך להתעטף, ישב בסוכה מברך לישב בסוכה, וכן הוא מברך להדליק נר של שבת ולגמור את הלל, וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה, עשה מעקה לגגו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש, מל את בנו מברך למול את הבן, שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט.
אלא שיש סתירה ברמב"ם. שהרי בהלכה טו משמע שהנוסח צריך להיות "על ישיבת סוכה". ועוד קשה, לכאורה אם בלולב "מדאגביה נפיק ביה, הרי לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכה ה', אם כן לא מברך בכלל כמו אם שחט ולא ברך. וצריך לומר שאמנם יצא ידי חובה, אבל עדיין הלולב בידו ומנענע, ולכן יש ברכה. וכיו"ב כתב בשו"ת שאגת אריה סימן כו ד"ה ודע:
דלולב דמדאגביה נפק ביה ויצא ידי חובת הנטילה של תורה וא"כ לנענוע של דבריהן לא נפק הילכך מברך בעל דמשמע לשעבר קצת על נטילה של תורה ומשמע להבא על נענוע של דבריהן וה"נ מברכין בעל גבי ביעור חמץ דמשמע לשעבר קצת על ביטול של תורה שעבר כבר משעה שגמר בלבו לבטל ומשמע להבא על בדיקה של דבריהן שלפניו שעתיד לעשות.
אבל מכל מקום עדיין קשה מה שכתב הרמב"ם בהלכה טו שאם קודם עשיה מברך "לישב" בניגוד ללולב שמברך "על נטילת" והרי לשיטתו גם בסוכה תמיד מברך "לישב", גם לאחר שישב כמו שכתב בהלכה ה' והלכה יב?
וכתב על שאלה זו במרכבת המשנה (אלפנדרי) על הלכה טו:
[טו] בכ"מ. ודעת רבינו דלא שנא ואין בזה הכרע. נ"ב נמצא כפי זה דס"ל לרבינו ז"ל דאם לא נזכר לברך בשעת עטיפת ציצית ובשעת הנחת תפילין שיברך על עטיפת ציצית על הנחת תפילין וכן על ישיבת סוכה ותימה דהא לעיל בהל' ה' כתב העושה מצוה ולא ברך אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשיה כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין ולא בירך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף וכן מברך אחר שלבש ע"כ הרי להדיא שכתב שאפי' אחר עשית המצוה מברך בלמד וכפי דבריו שבכאן צריך לברך בעל ותמהני על הראב"ד ז"ל איך לא השיג עליו כן וכן יש לדקדק על רבינו המחבר ז"ל איך לא השגיח בזה. וי"ל דרבינו ז"ל התם לא נחית לאשמועינן אם בעל או בלמד אלא כונתו לאשמעינן דיש חילוק בין ברכה שמצותה קיימת אחר העשיה שמברך אחר העשיה כגון ציצית ותפילין וסוכה וברכה שכבר עבר עשיתה כגון שחיטה וכיסוי הדם וסמך על מ"ש כאן דאחר עשיה מברך בעל וכמ"ש רבינו המחבר ז"ל גבי אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה מצוה לאחרים וזה דוחק.
ובספר משרת משה (עטייה), כתב בדיוק הפוך, שמה שכתב הרמב"ם בהלכה טו זה לאו דוקא:
ומ"ש בכלל דברי קדשו של רבינו ז"ל כמו לישב בסוכה אין לדייק ג"כ דס"ל דברכת סוכה היא דמיא ללולב דהמברך קודם שישב מברך לישב בסוכה והמברך אחר שישב מברך על ישיבת סוכה דהא לעיל בהל' ה' השוה ברכת סוכה לציצית ותפילין דאף אחר שישב מברך לישב בסוכה אלא כוונתו בזה דבלולב המברך קודם מברך ליטול דומיא דלישב בסוכה שהיא בלמ"ד אבל אין הכי נמי דמהאי טעמא יש לחלק בין סוכה ללולב דהסוכה עשייתה ומצותה קיימת כל היום ולכן אף אחר ישיבה מברך בלמ"ד משא"כ בלולב מדאגבהיה נפק ביה ונפטר מיניה כל היום.
ב.
בשו"ע סימן תרל"ט סעיף ח':
נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה (והכי נהוג).
ג.
לרמב"ם מברך כל זמן שנכנס לסוכה. כן הוא מסקנת הסוגיה בסוכה מה ע"ב – מו ע"א:
אמר רב יהודה אמר שמואל לולב שבעה וסוכה יום אחד מאי טעמא לולב דמפסקי לילות מימים כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא סוכה דלא מפסקי לילות מימים כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן סוכה שבעה ולולב יום אחד מאי טעמא סוכה דאורייתא שבעה לולב דרבנן סגי ליה בחד יומא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אחד זה ואחד זה שבעה אמר רב יוסף נקוט דרבה בר בר חנה בידך דכולהו אמוראי קיימי כוותיה בסוכה מתיבי העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה נטלו לצאת בו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב ואף על פי שבירך עליו יום ראשון חוזר ומברך כל שבעה העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו כו' נכנס לישב בה אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה וכיון שבירך יום ראשון שוב אינו מברך קשיא לולב אלולב קשיא סוכה אסוכה בשלמא לולב אלולב לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים אלא סוכה אסוכה קשיא תנאי היא דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכמים אומרים אינו מברך אלא שחרית בלבד אתמר אביי אמר הלכתא כרבי ורבא אמר הלכתא כרבנן אמר רב מרי ברה דבת שמואל חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זימנא אחרינא עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך ואנן נמי כרבי עבדינן ומברכין כל שבעה אמר מר זוטרא חזינא ליה לרב פפי דכל אימת דמנח תפילין מברך רבנן דבי רב אשי כל אימת דמשמשי בהו מברכי.
צ"ע מה סוברת הדעה הראשונה, האם לא חוששים להפסק או שגדר הברכה הוא שונה לשיטה זו?
למסקנת הסוגיה מברכים על כל פעם שנכנס לסוכה כמו בתפילין. השו"ע פוסק כדעת הראשונים הסוברים שעיקר הקבע בסוכה הוא האכילה. ע' תוספות סוכה דף יא ע"ב שכתבו שברכת התורה פוטרת לכל היום. וכתבו התוספות שם ד"ה שכבר נפטר באהבה רבה:
וא"ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה. וא"ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה. וי"ל דברכה דאכילה שמברכין לישב פוטרתו. א"נ משום שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה.
טור סימן תרל"ט:
מברכין על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה ואפילו הנכנס בסוכת חבירו לבקרו צ"ל בכל פעם ופעם שאע"פ שבירך עליה ביום הראשון חוזרין ומברכין עליה כך כתבו הגאונים שצריך לברך בכל פעם ופעם ור"ת פי' כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה מברך על האכילה ופוטר כל הדברים אפילו השינה שהיא חמורה מהאכילה שהרי אוכלין עראי חוצה לה ואין ישנין עראי חוצה לה אפ"ה כיון שהאכילה עיקר פוטרת השאר.
וע' גר"א בשו"ע שם שכתב שדעת הרי"ף והרמב"ם עיקר. ובספר "אורחות רבינו" (ח"ב עניני סוכה אות לט מ) שדעת החזון איש לברך לישב בסוכה גם בלי אכילה כדעת הגר"א, וכן הורה למעשה למעשה.
ומשמע בתוספות שאם ברך על אכילה ונשאר בסוכה ולא יצא, מכל מקום מברך שוב על אכילה שניה. וכ"כ הט"ז בסימן תרל"ט בדעת התוספות, דאם לא כן אין שום קושיה מברכת התורה על ברכת הסוכה, שהרי בסוכה יצא והסיח דעת. ע"כ שלגבי סוכה מברך אף שנשאר בסוכה.
וכן כתב מפורש הריטב"א בסוכה מו ע"א:
ויש מרבותינו חכמי צרפת ז"ל שכתבו דכיון דאיכא בסוכה חיוב ענינים משונים אכילה ושינה ושינון וכיוצא בהן שכל עת שקובע עצמו לעשות בה אחד מדברים אלו הוי כהנחה דתפלין וחייב לברך אף על פי שלא יצא משם וכל שכן לרבנן דבי רב אשי דמברכין על התפילין כל היכי דמשמשי בהו, ויש שסבורין דסגי בברכה אחת בכל יום בכניסה ראשונה.
הרי מפורש כמו שכתב הט"ז בדעת התוספות וז"ל הט"ז בתו"ד בס"ק כ':
ובתוס' פ"ק דברכות דף י"א כתבו התוס' וז"ל וא"ת מ"ש מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה ובברכת התורה סגי בפ"א וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו ממנה דכל שעה מחויב אדם ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוה כמו יושב כל היום בלא הפסק אבל אכילת סוכה יש שעה קבוע עכ"ל משמע מזה דאפי' הי' בדעתו היום לאכול ב"פ בסוכה צריך לברך שנית דאל"כ מה מקשי' התוס' דהא בתורה ודאי דעתו ללמוד אח"כ אלא פשוט בסוכה צריך בכל ענין לברך שנית ובזה הוכרחו לחלק ביניהם.
דעת רבנו תם, לפי תוספות רבי יהודה החסיד בברכות, שברכת אכילה פוטרת עד אכילה שניה את הכל אפילו שינה, ואפילו הסיח דעתו משינה והלך למלאכתו ונמלך לישן, הברכה פוטרת. וז"ל:
ומכל מקום כתב הט"ז בסוף דבריו:
נ"ל דמי שבדעתו שאין אוכל פת כל היום וכ"ש מי שמתענה תענית חלום בסוכות חייב לברך על הסוכה בכל פעם שיכנוס בה באותו יום לטיול כיון שאותו יום אין בו אכילת פת הדרינן לדין התלמוד דמברך בכל פעם שנכנס לישב שם דהא עיקר הטעם שאכילת פת הוא עיקר ופוטר את הטפל:
והמשנה ברורה תרל"ט ס"ק מח כתב את פסק החיי אדם על פי זה:
והמתענה בסוכות או שאין דעתו לאכול פת באותו יום אז לכו"ע כל אימת שיצא יציאה גמורה חייב לברך דדוקא כשאוכל פת ס"ל להנהו פוסקים שמברך על עיקר חיוב הסוכה ופוטר כל הדברים הטפלים אבל כשאינו אוכל לא שייך זה [ט"ז וש"א] וכתב הח"א דה"ה כשיצא יציאה גמורה לאחר אכילה וחוזר ונכנס ולא יאכל עד הערב וקודם האכילה יצטרך עוד הפעם לצאת לביהכ"נ דבזה ג"כ לכו"ע צריך לברך.
ונראה לפי זה שגם אם נכנס לסוכה על מנת לישון ולא יאכל עד הבוקר שילך לתפילה, שגם כן צריך לברך.[1] ואין כאן את החשש שמא לא יישן, שהרי חשש זה הוא רק אם נאמר שמברך על שינה כדבר חדש אף שהיה בסוכה קודם. וע' לשון התוספות בברכות יא ע"ב ד"ה שכבר נפטר באהבה רבה:
וא"ת מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה. וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק. אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה. וא"ת מפני מה אין אנו מברכין לישן בסוכה. וי"ל דברכה דאכילה שמברכין לישב פוטרתו. א"נ משום שמא לא יישן והוי ברכה לבטלה שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה.
הרי שנתן שני טעמים לכך שלא יברך טעם ראשון שברכת אכילה פוטרת. וזה משום שעדיין הוא בסוכה.[2]
אבל לפי תוספות רבי יהודה החסיד יתכן מהלך אחר ברבנו תם: שאפילו הפסק לא גורם לעוד ברכה, ואם כן כוונת התוספות ששינה נפטרת באכילה היינו מה שאכל קודם אפילו אם יש הפסקה. ולפי הבנה זו ברבנו תם אין לברך על שינה בסוכה גם כשבאתי לסוכה רק על מנת לישון.
ובנדון מה שכתבנו שלתוספות מברך על אכילה שניה גם אם שהה בסוכה, המשנה ברורה שם ס"ק מז לא פסק כן:
ואם בירך פ"א בשעת אכילה ולא יצא מסוכתו לעשות עסקיו ואף אם יצא מסוכתו רק שהיה דעתו לחזור מיד א"צ לברך שנית לישב בסוכה אפילו אם אוכל סעודה שניה כיון שמצוה אחת היא ולכן מי שיושב כל היום בסוכה וישן בלילה בסוכה ומתפלל שם ואינו יוצא לשום עסק רק אדעתא לחזור מיד א"צ לברך רק בשעת אכילה ראשונה ואח"כ א"צ לברך.
- וכן כתב בשם הגרש"ז אוירבך בהליכות שלמה מצות ישיבת סוכה אות טז. ובהערה ציין לפסקים והערות שבסוף "הסוכה" אות כג; נשמת אברהם ח"א סי' תרל"ט אות ד'. וכן במקור חיים סו"ס תרל"ט. ↑
- וכן מצאתי שכתב הגרש"ז אוירבך שם שהתוספות שכתבו שלא מברך על שינה מיירי כשלא יצא מן הסוכה משעה שאכל עד שהלך לישון ואזלי כשיטה שכתב הריטב"א שחייב לברך כל עת שקובע על אחד מדברים אלו, אף אם לא יצא מן הסוכה. ↑