הכוונה במצות סוכה

ב”ה

הכוונה במצות סוכה

(ויקרא פכ”ג פס’ מב-מג) “בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל־הָֽאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּֽת.

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹֽתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת־בְּני יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱ-לֹקיכֶֽם”.

בגמ’ נחלקו ר’ אליעזר ור”ע אם הזכר של “כי בסוכות הושבתי את בנ”י” היינו סוכות ממש וזכר ליצ”מ או כנגד ענני כבוד, סוכה יא, ב

כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם.

בספרא אמור פרשה יב תחילת פרק יז אות יא, הגרסה הפוכה:

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, רבי אליעזר אומר סוכות ממש היו, רבי עקיבא אומר בסוכות ענני כבוד היו, [כג, מג] בהוציאי אותם מארץ מצרים, מלמד שאף הסוכה זכר ליציאת מצרים.

וכן הגרסה במכלתא פרשת בא. זה יכול להסביר את התמיהה שהעלה כבר המזרחי בפרשת אמור, שהרי קיי”ל כר”ע מחברו, ואם כן ההלכה לפי הבבלי שזה סוכות ממש. אבל הטור המובא להלן כותב שהסוכות הם זכר לענני הכבוד. ולגרסת המכלתא והספרא, אכן הפסק כר”ע שזה ענני כבוד.

אפשר להביא ראיה לגרסת הבבלי מתרגום אונקלוס (מהרי”ץ חיות), הרי תרגום אונקלוס, אומרת הגמ’ במגילה ג’ “אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע”, אם כן האונקלוס אמור להביא את דברי רבי אליעזר במחלוקת. אבל האונקלוס כתב, תרגום אונקלוס ויקרא כג, מג (פרשת אמור):

בדיל דידעון דריכון ארי במטלת ענני (עננין) אותיבית ית בני ישראל באפקותי יתהון מארעא דמצרים אנא יי אלהכון.

ע”כ שרבי אליעזר הוא האומר ענני כבוד. אלא שבמחלוקת נוספת בין רבי אליעזר ורבי עקיבא במסכת יבמות מ”ח ע”א, “תנו רבנן וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה רבי אליעזר אומר תקוץ רבי עקיבא אומר תגדיל” ותרגם אונקלוס: אימר יתרבה טופרניה, כרבי עקיבא ולא כרבי אליעזר רבו. לכן אין להביא ראיה זו (מהרי”ץ חיות שם).

וכתב הט”ז בסי’ תרכה, שר”א ורבי עקיבא חולקים בהבנת הפסוק:

דלר”ע אין רבותא באותן הסוכות א”כ מה זכרון יהיה בדבר אלא ודאי הזכרון שאז יצאנו ממצרים ונמצא עיקר תכלית סוכ’ שלנו לזכור י”מ אבל לר”א הוה הזכיר’ על נס אחר דהיינו הקפת ענני כבוד אלא שתלה הכתוב המצוה בי”מ כמו שאר מצות כגון מצות ציצית שיש בה י”מ וזה פשוט שאין גוף מצות ציצית להזכיר י”מ אלא שהכתוב ייחס המצו’ אחר י”מ.

לרבי עקיבא הזכרון הוא ליציאת מצרים, כיון שאין יחוד בישיבת סוכה כשנמצאים בחוץ. אבל לרבי אליעזר, הזכרון הוא לענני כבוד. אלא שזה זכר ליציאת מצרים כמו ציצית ושאר מצוות שהן זכר ליציאת מצרים.

כתב טור אורח חיים הלכות סוכה סימן תרכה

בסוכות תשבו שבעת ימים וגו’ למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם וגו’ תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצות לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו ואין מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים והסוכות שאומר הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו.

ואף על פי שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צונו לעשות סוכה באותו הזמן לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה…

וכתב הט”ז על פי מה שאמר שיש הבדל בין ר”א ור”ע לאיזה זכרון אנו עושים סוכה, שלכן הדגיש הטור את ענין יציאת מצרים במצות סוכה, כיון שפסק כר”א שהסוכה היא זכר לנס ענני הכבוד, ולכן צריך להדגיש את ענין יציאת מצרים שהסוכה היא זכר לזה כמו שאר מצוות. ויש קשר בין החלק הראשון של הטור שבו מסביר את חשיבות יציאת מצרים, לבין ההמשך שהסוכות הם ענני הכבוד. ולכן כתב הטור: “תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים” ולא כתב שציווה הכתוב לעשות סוכות זכר ליציאת מצרים. אבל מצות סוכה עצמה אינה זכר ליציאת מצרים אלא זכר לענני הכבוד.

ולדעתו, השאלה מדוע זמן המצוה בתחילת השנה, לא קשה אליבא דר”ע, שיש לומר שהתורה רצתה פעמים בשנה שנעשה זכר ליציאת מצרים. ורק לרבי אליעזר יש צורך להסביר מדוע בתאריך זה, שהרי ענני הכבוד היו בניסן ולא בתשרי.

האם יש נפ”מ להלכה בין אם הסוכות היו לזכר ענני הכבוד או סוכות ממש? יתכן שיש נפ”מ איזו כוונה צריך לכוין כשיושב בסוכה על פי מה שכתב ב”ח אורח חיים סימן תרכה:

בסכת תשבו וגו’ תלה הכתוב וכו’. איכא למידק בדברי רבינו שאין זה מדרכו בחיבורו זה לבאר הכונה לשום מקרא שבתורה כי לא בא רק לפסוק הוראה או להורות מנהג ופה האריך לבאר ולדרוש המקרא דבסכת תשבו ויראה לי לומר בזה שסובר דכיון דכתיב למען ידעו וגו’ לא קיים המצוה כתיקונה אם לא ידע כוונת מצות הסוכה כפי פשטה ולכן ביאר לפי הפשט דעיקר הכוונה בישיבת הסוכה שיזכור יציאת מצרים וזה הטעם בעצמו לרבינו ז”ל במה שכתב בהלכות ציצית בסימן ח’ (עמ’ כה) ויכוין בהתעטפו שצונו המקום וכו’ וכן בהלכות תפלין בסימן כ”ה (עמ’ עא) כתב ויכוין בהנחתם שצונו המקום להניח וכו’ כדי וכו’ מה שלא עשה כן בשאר הלכות כי לא כתב שיכוין שום כוונה בעשיית המצוה מפני כי המקיים המצוה כדינה יוצא בה אף על פי שלא היתה לו שום כוונה אבל בציצית שכתוב בהן (במדבר טו מ) למען תזכרו וגו’ וכן בתפלין כתוב (שמות יג ט) למען תהיה תורת יי’ בפיך שפשוטו הוא שהתפלין הם אות וזכרון כדי שיהא תורת יי’ שגור בפינו כי ביד חזקה הוצאך יראה שלא קיים המצוה כתיקונה אם לא יכוין אותה הכוונה ולכן כתב בהלכות אלו ויכוין וכו’ וכן גבי סוכה שכתוב למען ידעו וגו’ משמע ליה גם כן שצריך שיכוין בשעת ישיבת הסוכה הטעם המכוון במצוה:

אם כן המצוה היא לא רק זכר ליציאת מצרים כמו בהרבה מצוות,  אלא צריך לזכור ולדעת שהקב”ה הושיב אותנו בסוכות. ולכן נפ”מ להלכה בין רבי אליעזר ורבי עקיבא, איזו כוונה צריך לכוין.

בספר הרוקח הלכות סוכה סי’ ריט כתב טעם נוסף לסוכות:

בסכות תשבו ז’ ימים למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. ומרעמסס באו לסכות על אותן סכות היה א”ר אליעזר סכות ממש היה ר’ עקיבא אומר ענני כבוד היו וכן פירשו כי בסכות הושבתי ויש מפ’ כשצרו על ארץ האמורי של סיחון ועוג ועל כרכים שבארץ כנען אז ישבו ישראל בסכות כמו שכתוב וארון וישראל ויהודה יושבים בסכות כי בשדה היה מסכך עליהן עד שכבשו רבת בני עמון כך ישראל עד שכבשו ארץ כנען זהו כי בסכות הושבתי את בני ישראל כשצרים את האומות. וכל זמן שלא כבשו וחלקו קורא יציאת מצרים כמו שכתוב אשר הכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים. והיא שנת הארבעים וזהו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות. שלא יחשבו מאבתינו אברהם ויצחק ויעקב אנחנו יושבים בארץ אלא ידעו שיצאו ממצרים וצרו על הערים ונתנם ביד ישראל.

גם גרסת הרוקח היא בדעת ר”ע שהסוכות היו ענני כבוד, כמו גרסת הספרא. וחיי אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קמו סעיף א הביא את טעם הרוקח:

כתיב [ויקרא כ”ג מ”ב] בסוכות תשבו ז’ ימים למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו’ מארץ מצרים. מתחלה כתיב בסכת חסר, וכאן בסוכות הושבתי כתיב מלא, אלא להורות ב’ מיני סוכות שישבו, א’ סוכות של ענני כבוד, וא’ סוכות ממש בשעה שצרו על העיירות במלחמות סיחון ועוג.

ובשו”ת ערוגת הבושם אורח חיים סימן קפח, כתב תירוץ מדוע הטור פסק בניגוד לכלל שהלכה כרבי עקיבא:

ולפיענ”ד נראה בס”ד דבאמת אמרינן בב”מ פ’ השוכר את הפועלים גבי תנורו של עכנאי דיצא בת קול מה לכם אצל אליעזר בני שהלכה כמותו בכ”מ, אלא שעמד ר”י על רגליו ואמר אין משגיחין בב”ק, משום דכבר כתב בתורה לא בשמים הוא, וכ”ז לא שייך אלא במה דנפק”מ להלכה למעשה כדת מה לעשות בזה שפיר י”ל דהתורה ניתנה כפי הכרעת דעת חכמי ישראל אבל במידי דאין נפק”מ להלכה למעשה[1] לא שייך לומר לא בשמים היא שוב הדרינן להכרעת הבת קול דהלכה כר”א בכ”מ.[2]

נפ”מ למעשה בין ר”א ובין ר”ע, כותב בשו”ת תורת חסד סי’ לה.  הרי הגמ’ שבת כז, ב אומרת:

סומכוס אומר סיככה בטווי פסולה מפני שמטמאה בנגעים

וכתבו תוספות בסוכה יב ע”ב, שרבנן חולקים וסוברים שאפשר לסכך בטווי. כלומר, יש ביניהם מחלוקת האם מה שמיטמא בנגעים הוא פוסל לסכך. וכותב התורת חסד שזה תלוי במחלוקת ר”א ור”ע, ע’ סוכה יא, ב – יב ע”א:

זה הכלל כל דבר שמקבל טומאה כו’ מנא הני מילי אמר ריש לקיש אמר קרא ואד יעלה מן הארץ מה אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ אף סוכה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ הניחא למאן דאמר ענני כבוד היו אלא למאן דאמר סוכות ממש עשו להם מאי איכא למימר דתניא… כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אמר קרא באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר.

וכתבו התוספות בסוכה יב ע”ב שסברת רבנן היא שכיון שלומדים פסול דבר המקבל טומאה מפסולת גורן ויקב לא שייך ללמוד לפסול דבר המיטמא בנגעים.

וכתב הפני יהושע שם להסביר את דברי התוספות,  מדוע לרבנן כשר סכך טווי אף שמיטמא בנגעים:

בא”ד ועוד י”ל כו’ דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים כו’ עכ”ל. נראה לי טעם בדבר דכיון דדרשינן מגרנך ומיקבך ולא גורן עצמו ולא יקב עצמו שהן מיני מאכל אלא בפסולת שלהן, מש”ה מוקמינן לקרא בדדמי כיון דאוכלין מטמאין בכל מיני טומאת מת ושרצים וטומאת מגע בכל הטומאות מש”ה ממעטינן להו דלא דמי לפסולת גורן ויקב שאין מטמאין כלל בטומאת מגע, משא”כ לענין טומאת נגעים לא שייך לומר כן דהא כי היכי דפסולת גורן ויקב אין מטמאין טומאת נגעים כל שכן דגורן ויקב עצמו וכל מיני מאכל לא שייך בהו טומאת נגעים כלל וקל להבין:

כלומר, שאר טומאות אפשר ללמוד ממה שהתורה פסלה גורן עצמה ויקב עצמה, כלומר את הפירות, וזה משום שהם מיטמאים. אבל בנגעים גם הפירות לא נמצאים, ואם כן אי אפשר ללמוד לפסול מפסוק זה.

ואומר בעל תורת חסד, שאם לומדים מענני כבוד, ולומדים מ”ואד יעלה מן הארץ”, הרי צריך להיות שטהור לגמרי מכל סוגי הטומאות וגם טומאת נגעים. ואם כן מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא, היא נפ”מ גדולה לגבי האפשרות לסכך בפשתן טווי, שיש אפשרות שמיטמא בנגעים.

מכל מקום, כתב הב”ח, שעיקר הכוונה במצות סוכה היא לא רק לצאת ידי חובה, אלא צריך לחשוב שזה זכר ליציאת מצרים, ועל פי מה שדברנו, אם כן צריך לכוין גם שזה מצוה לזכר ענני הכבוד, וע’ משנה ברורה סימן תרכה ס”ק א:

וכתבו האחרונים שיכוין בישיבתה שצונו הקדוש ברוך הוא לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים וגם זכר לענני כבוד שהקיפן אז עלינו להגן עלינו מן השרב והשמש. וכל זה לצאת ידי המצוה כתקונה הא דיעבד יוצא כל שכיון לצאת לבד [פמ”ג]:

ולפי החיי אדם צריך לחשוב גם כטעם הרוקח, של זכר לכיבוש הארץ.

אלא שמה שהביא המשנה ברורה בשם הפרי מגדים שאין כוונה זו מעכבת, ומה שמעכב זה הכוונה לצאת למ”ד מצות צריכות כוונה, כתב בביכורי יעקב שנראה שזה מעכב, ביכורי יעקב סימן תרכה ס”ק ג:

בפרי מגדים (א”א שם) כתב שצריך לכוון ג”כ שהקיפם בענני כבוד. וכתב עוד שכוונות אלו אינם רק לכתחלה, אבל בדיעבד יצא כשלא כוון רק לצאת, דמצוה צריכה כוונה לצאת דוקא כדפסקינן באו”ח (סי’ ס’ סעי’ ד’). ולענ”ד אין זה ראי’, דזה דוקא בשאר מצוות שלא צותה התורה כוונה פרטית בהם. אבל בסוכה, שציווי הכתוב הוא שיכוון כן מלמען ידעו כמש”כ הב”ח, י”ל דאפילו בדיעבד לא יצא, וכדאמרינן (פסחים קטו ע”ב) כל שלא אמר ג’ דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו.

ולכן אם אכל בלילה ראשונה בסוכה בלא כוונה זו, יש להחמיר לאכול שוב כזית בכוונה. ועכ”פ יזהר כל א’ ללמד ולספר לבניו ולבני ביתו בלילה ראשונה כוונת מצות סוכה, כמו שצריך ללמד להם טעם המצות בליל פסח. (ואף דלשיטת הר”ן גם בפסח יצא בדיעבד אם לא פירש טעם פסח מצה ומרור, היינו משום דס”ל דלא יצא דשם הוא מדרבנן דוקא. אבל בסוכה דכתיב למען ידעו, א”כ דאורייתא הוא, י”ל דגם להר”ן לא יצא. ולשיטת התוס’ אפילו בפסח לא יצא בדיעבד. ובחידושי (ב: ד”ה ידיעה לדורות היא) הארכתי בזה[3]).

[1] ע’ רמב”ם פהמ”ש סוטה פ”ג מ”ה: “וכבר  אמרתי לך לא פעם שאם נחלקו חכמים באיזה השקפה ודעה שאין תכליתה מעשה מן  המעשים הרי אין לומר שם הלכה כפלוני”. ובספר המצוות ל”ת קלג: “וכבר בארנו בחבורנו בפירוש המשנה שכל מחלוקת שלא תחייב מחלוקת במעשה אלא  בסברא לבד לא אפסוק בו הלכה ולא אומר הלכה כפלוני לפיכך לא אומר הנה אם הלכה כרב  או כסתם משנה כי לדברי הכל לוקה לפי שכל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מהלאוין  לוקה כמו שבארנו בהקדמות זה המאמר”.

[2] ע’ תורת חסד או”ח לה, עוד נפ”מ במחלוקת זו.

[3] וע’ בערוך לנר שם ב’ ע”ב שלדבריו יש נפ”מ בין ר”א ור”ע, אם בעי ידיעה לדורות, עיי”ש.