השמחה בסוכות – לפני ה’

ב”ה

השמחה בסוכות – לפני ה’

(בנספח: לפני ה’ בשילוח מחנות, לפני ה’ בלולב)

מתוך פיוט למעריב של סוכות – מחזור גולדשמיט

מקור הפיוט הוא משנה סוכה נא ע”ב-ע”ב:

משנה מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול מנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וארבעה סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפירחי כהונה ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה (מעלות) [שיר המעלות] שבתהלים שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושני חצוצרות בידיהן קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו (הגיעו לקרקע תקעו והריעו ותקעו) היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא ממזרח הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהן ממזרח למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש ואנו ליה עינינו רבי יהודה אומר היו שונין ואומרין אנו ליה וליה עינינו.

ובגמרא: “גמרא תנו רבנן מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו”^[1]

בקול הנבואה, עמ’ רנב מביא הנזיר בהערה:

מרן הרב זצ”ל היה רוקד בליל שמחת תורה ריקודים יפים ושר שירי חיילים יהודיים מרוסיא של ניקולי קיסר רוסיא וכולם עומדים מסביב לו במעגל ואחר כן היה עולה על הבימה של ארון הקודש ודורש דרושים נשגבים בענין שמחת תורה.

שמחת בית השואבה, היא שמחת החסידים ובעלי התשובה:

סוכה נג ע”א:

תנו רבנן יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו אלו בעלי תשובה אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו

“אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו” – כשרואים זקנים שאין להם כח רוקדים, מבינים שיש לזה סיבה פנימית שאם לא כן לא היה להם כח לזה. וע’ שבת לג מעשה ברשב”י ובנו שיצאו מן המערה וראו זקן רץ בערב שבת בין השמשות עם שני בדי הדס. וע’ עולת ראיה שבת “תרי מדאני אסא”. ומה שראו הוא שזקן רץ, אף שלכאורה אין לו כח, מזה מוכח שיש לו פנימיות בעיסוק בדברים אלו.

החסידים, פרש רש”י שם: “אלו חסידים – כל חסיד הוי חסיד מעיקרו”.

וכנגדם שמחים גם בעלי התשובה.

“במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד” – סיפר בעל בית התוכנה שמעדיף את העובד שלא מפחד לכתוב תוכנה ולטעות, על פני העובד שיודע מתחילה מה עומד לעשות וכותב את תוכנת המחשב המתוכננת ללא שגיאות. כיון שמי שאינו מפחד לטעות יגיע רחוק יותר. זהו הסבר המימרא במקום שבעלי תשובה עומדים צריקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

שני סוגי אנשים אלו הם הרשאים לשמוח.

מדוע דוקא החסידים ואנשי מעשה הם היו רוקדים?

הסיבה לכך היא שהשמחה המיוחדת בסוכות היא שמחה לפני ה’, ולכן גם מצות הלולב שהיא לפני ה’, מן התורה רק במקדש:

ויקרא פרק כג

(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:

אכן השמחה היא לפני ה’, ע’ כותרות הרמב”ם הלכות לולב: “ליטול לולב במקדש כל שבעת ימי החג.”

“לפני ה'” יש לפני ה’ פיזי – במקדש

ויש שמחה שהיא לפני ה’ כפי שמתאר אותה הכוזרי: כוזרי ב נ:

וכללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלהיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלהים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם. וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה כן השמחה במצותו ובתורתו צריכים מחשבה וכונה, שתשמח במצוה עצמה מאהבתך המצוה בה ותכיר מה שהטיב לך בה, וכאילו אתה בא באכסנייתו קרוא אל שלחנו וטובו, ותודה על זה במצפון ובגלוי, ואם תעבור בך השמחה אל הנגון והרקוד היא עבודה ודבקה בענין האלהי. ואלה הדברים לא הניחה אותם התורה מופקרים, אבל כלם תחת מסורת, מפני שאין ביכולת בני אדם לחלק תקנות כחות הנפש והגוף, ושיעור מה שראוי להם מהמנוחה והתנועה

כיון שהשמחה היא לפני ה’ מובן המובא בירושלמי סוכה פרק ה’ א:

א”ר יונה יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח מ”ט [מלכים ב ג טו] והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. א”ר בנימין בר לוי והיה כנגן במנגן אין כתיב כאן אלא והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים.

כשהשמחה היא אמתית, לפני ה’, הרי זו שמחה שמביאה לידי רוח הקודש. ולכן בשמחת בית השואבה שואבים רוח הקודש.

לרקוד ושהריקוד יהיה לפני ה’ – לא כל אחד יכול לעשות את הדבר הזה.

שמואל ב’ ו’ יד-טז:

וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה’ וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה’ בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר: וְהָיָה אֲרוֹן ה’ בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה’ וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ:

בדברי הימים א טו כט כתוב:

וַיְהִי אֲרוֹן בְּרִית ה’ בָּא עַד עִיר דָּוִיד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ: פ

כאן הושמט “לפני ה'” היא לא ראתה שהוא רוקד לפני ה’ – ולכן בזה לו בליבה.

הביטוי לפני ה’ שכיח, עשרות פעמים, לדוגמא:

דברים ד’ י: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה’ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן:

בראשית יח כב: וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה’:

השמחה היא עם בעלי תשובה, בעל תשובה הוא לפני ה’:

רמב”ם הלכות תשובה א א:

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים

ענין מיוחד לבעלי תשובה בסוכות כי כותב הגר”א שענני הכבוד הגיעו לאחר התשובה – אור אברהם.

ולכן גם עמידה לפני ה’ בתפילה היא רק מתוך שמחה של מצוה, שהיא שמחה לפני ה’:

ברכות לא ע”א:

תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה.

כדי לעמוד לפני ה’ בתפילה צריך שמחה של מצוה לפני ה’.

ואולי ניתן לומר גם יותר מכך: ע’ שמואל א’ א’ יג: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה:

לכאורה, הרי היא עשתה כדין, ואדרבא, מכן לומדת הגמרא בברכות לא ע”א איך צריכה להיות תפילה?

אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו ויחשבה עלי לשכרה מכאן ששכור אסור להתפלל.

אלא שחנה עומדת לפני ה’ במשכן, ובתפילה, ועם עצבות קשה להתפלל. אפשר לזעוק ולצעוק. אבל תפילה היא עמידה לפני ה’ והיא צריכה להיות בשמחה.

שמחה נוספת שהיא לפני ה’, אנו מוצאים בקרבן שלמים, ע’ רמב”ם הלכות חגיגה פ”א ה”א:

והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלהיך, ונשים חייבות במצוה זו.

השגת הראב”ד: ונשים חייבות במצוה זו. א”א לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה.

אלא שיש שני סוגי שמחות ביום טוב: רמב”ם הלכות יום טוב פרק ו’ הלכה יז:

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט”ז) ושמחת בחגך וגו’, אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

ואכן יש מחלוקת ראשונים לגבי כל שמחת יום טוב בזמן הזה אם היא מן התורה או לא.

שני סוגי השמחות הם, מצד אחד שמחה בשלמים שהיא שמחה פנימית לפני ה’. לכן גוי לא יכול להביא שלמים אלא עולה.

גוי מנסך את היין, אין לגוי מגע ביין. לעומת זה המים מסמלים דבר אוניברסאלי, לכן דוקא במים השמחים היו החסידים ואנשי המעשה, רק הם היכולים לדעת איזו ערך אוניברסאלי אפשר לקחת אותו ולשים אותו לפני ה’.

מאידך גיסא יש שמחה ביום טוב על ידי דברים חיצוניים, והרמב”ם ממשיך בהלכות יום טוב בהלכה יח:

כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט”ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט’) זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב’) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.

פירוש הדברים הוא שיש שמחה חיצונית ויש שמחה פנימית. וההסבר הוא ששמחה בשאר דברים היא שמחה חיצונית. האם יום טוב עיקרו הוא שמחה פנימית או שמחה חיצונית?

מחלוקת תנאים אם יום טוב חציו לשם וחציו לכם, או שכולו לשם או כולו לכם. יש ביום טוב שמחה פנימית ושמחה חיצונית.

“אין פסול בשמחה חיצונית שמתוכה יגיע לאהבת ה’. ע’ מ”ש א”מ ז”ל בחוברת והארץ נתן לבני אדם”.

גם לגבי שאר המצוות, אני סבור שאין לפסול את החוויה הדתית והסיפוק הרוחני המתלווה לקיומן. המשנה במסכת אבות (פ”ד מ”ב) אומרת:

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.

מבאר ר’ עובדיה מברטנורא שם:

ששכר מצוה מצוה – שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן. וכן שכר עבירה וכו’. פירוש אחר, ששכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה.

זהו אפוא ביטוי קיצוני, שאדם מקבל שכר לא רק על עשיית המצווה, אלא גם על העונג שבעשייתה. אמנם “מצוות – לאו ליהנות ניתנו” (ראש השנה כח ע”א) – במובן הגשמי, אך הסיפוק הרוחני שיש לאדם שעשה את המצווה, לא רק שאינו פוגם במצווה, אלא שהוא בפני עצמו מצווה, שאדם מקבל עליה שכר.

ע’ ליקוטי מהר”ן תניינא תורה מח – לוקח את הדברים באופן יותר קיצוני, לשמוח על ידי דברים חיצוניים:

… והעיקר, להיות בשמחה תמיד, וישמח עצמו בכל מה שיוכל, ואפי’ ע”י מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה, ולעשות עניני שטות וצחוק, או קפיצות וריקודים, כדי לבוא לשמחה, שהוא דבר גדול מאד:

יתר על כן, מצאנו גם בתורה מצווה שכל כולה חויה: במקדש “למען ילמדו ליראה” במצות הקהל שנוהגת בחג הסוכות מידי שבע שנים נאמר, דברים פרק לא פסוק יב

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

במקדש מדובר על חוויה שמביאה לידי יראה. חוויה כזו נכונה רק אם יש לה “כיסוי” על ידי חסידים ואנשי מעשה.

הטעם הוא משום שרקוד הוא בדרך כלל ענין חיצוני וכמו שבאר האבני נזר, ע’ שם משמואל שמות פורים:

ונראה דשמחת פורים ושמחת יום טוב לאו בני בקתא חדא נינהו, דשמחת יום טוב הוא רגש דביקות כמ”ש הרמב”ן דקריאת הלל הוא בכלל שמחת יום טוב, והוא שמחה פנימית, ובזמן שבהמ”ק קיים אין יוצאין אלא בבשר קדשים שהוא פנימיות, שבחיצוניות אין הפרש בין בשר קדשים לבשר חולין, וכמו שהגיד כ”ק אבי אדמו”ר זצלה”ה טעמא דאין מרקדין ביום טוב משום דריקוד הוא בחיצונות האברים ושמחת יום טוב היא בפנימיות, עכ”ד. אך שמחת פורים אינה כן, אלא כעין שהיתה הגזירה עליהם להשמיד להרוג ולאבד שהוא בחיצוניות האדם ונהפוך הוא, ע”כ השמחה הנצמחת מזה נמי צריכה להיות אף בחיצוניות האדם, וע”כ המצוה לבסומי בפוריא כדי שתהא ניכרת השמחה גם בחיצוניות, כאמרם ז”ל (עירובין ס”ה א) משנכנס יין יצא סוד:

להפוך ריקוד לחוויה לפני ה’, זה עבודה שיכולים רק אנשים שכל ימיהם הם חיים “לפני ה'”.

חויה שמביאה לידי יראה היא חויה שצריך בשבילה להפעיל גם את השכל ולא רק את הרגש שהרי “הן יראת ה’ היא חכמה”

רמב”ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ”ח) תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב’ ו’) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה’ שנאמר (שמואל ב’ ו’) והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה’. בריך רחמנא דסייען.

נספח:

באר הגולה באר רביעי פרק יג

וכדי להעמיד אותך על ענין המחול בשלימות, תדע עוד כי בעניין המחול הזה באו לבאר לך מעלת הצדיקים לעתיד, שיהיו נבדלים מן החומר, כמו שהוא יתברך נבדל קדוש. ובכל מקום שנקרא הוא יתברך “קדוש”, רוצה לומר שנבדל מעניין החומר. ולפיכך אמרו שיעשה הקדוש ברוך הוא מחול לצדיקים בגן עדן, שיתעלו הצדיקים מן צירוף החומר לגמרי. ומזה הטעם כאשר מקדישים להקב”ה, מרקדים ומתעלים למעלה ואומרים “קדוש קדוש קדוש” (ישעיה ו, ג). כי כאשר יאמר שהוא קדוש, ורוצה לומר שהוא נבדל מן הגוף, שזהו עניין הקדושה שהוא נבדל מן הגוף, ומבואר הוא למבינים. וכאשר הוא רוצה להקדיש לו יתברך, ולומר שהוא יתברך קדוש נבדל מן הגוף, יש לו להתעלות מן כבידות הגוף. כי איך יהיו מקדישים לו יתברך, והאדם עם הגוף, ולכך הוא מרקד ומגביה עצמו, והוא הסתלקות מן הגוף, ואז יאמר קדושה אליו יתברך, ודבר זה מבואר, אין להאריך כאן. אמנם מה שאמרו ‘שיעשה מחול לצדיקים’, ולא אמר בלשון אחר ‘שיהיה להם ריקוד’, להורות על עניין ההתעלות הזה, כי המחול הוא סבוב ועיגול, ואין עיגול בלא אמצעי. וידוע כי האמצעי שהוא תוך העיגול, הוא נבדל מכל העיגול,

בעש”ט פרשת נח קיב:

קיב. שמעתי ממורי זלה”ה כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה (כתובות ט”ז ב), וביאר כי לעתיד השכינה נקראת כלה וכו’ מה שאין כן עתה השכינה נקראת זאת וכו’, ובזה יובן כיצד מרקדין בזמן הזה בגלות השכינה שהוא לפני וקודם שנקראת כלה, כי הריקוד הוא להעלות ניצוצין ומדריגה תחתונה להעלותה אל העליונה כמו ריקוד קדוש וכו’, ואין זה עולה יפה בזמן הגלות כי מי יוכל לעשותה על צד השלימות, כמבואר (בכתבי האר”י ז”ל) בסוד נפילת אפים שהוא להעלות ניצוצין מן עשיה עד רום המעלות וכתב מוהרח”ו שאין אתנו יודע עד מה וכו’ יעוין שם, לכך אמרו בית שמאי כלה כמות שהיא על דרך שכתב בזוהר (ח”ג ק”ג ריש ע”ב) סוד נודע בשערים בעלה לפי מה שמשער כל אחד בדעתו ויכולתו אף בדרך כלל, אם אינו יכול בדרך פרט ליחד השכינה ולקשטה מכל מקום ישער כלה כמות שהיא, ובית הלל סבירא להו כלה נאה וחסודה, שצריך לידע בפרט איך להסיר בגדי צואים ולכלוך מהניצוצין ולקשטה בפרט, שתהיה השכינה כלה נאה וחסודה וכו’, ודברי פי חכם חן: (צפנת פענח דף מ”ו ע”א)

שמחת בית השואבה במים:

שמואל א’ ז’ ו’ – “וישפכו מים לפני ה'” – מים הם סימן של הכנעה

שמואל ב’ כג טז – (על דוד שלא רצה לשתות ויסך אותם לה’).

לכן יש חיבור בין המים לבין השמחה. שניהם לפני ה’.

ברמב”ם אין שם שמחת בית השואבה ורק מזכיר את זה לגבי הפתילות שמבגדי הכהנים.

רק השמחה היא לפני ה’.

דרגות בלפני ה’:

יש דרגות שונות לפני ה’: יש לפני ה’ של מקדש – יש של ירושלים – מעשר שני

ויש של כל ישראל שזה וידוי מעשר.

גדר נוסף של לפני ה’ הוא “בכל הרואה”.

והנה גדר לפני ה’ היה גם בשילה מגילה ט זבחים קיב אלא שבשילה היה תחומו בכל הרואה’ אבל בירושלים כל העיר היא לפני ה’ אפילו מקום שאינו רואה ממנו את המקדש ומאידך מחוץ לחומות ירושלים אף במקום שרואה ממנו את המקדש אינו נחשב לפני ה’ ונראה הטעם בזה כי מאחר שירושלים היא העיר אשר בחר ה’ למקום שבתו אזי נקבע גדר לפני ה’ בתחום העיר מה שאין כן בשילה שאין בה גדר בחירה בעיר כמו שביארנו אלא רק מקום המשכן עצמו נתקדש על כן גדר לפני ה’ בשילה הוא בכל מקום שנראה המשכן

ניתן להסביר שכל הגדרים השונים בלפני ה’ בין אם זה ירושלים ובין אם זה כל ארץ ישראל, הכל זה לפני ה’ של העזרה. אלא השאלה היא באיזה מרחק. ולא שיש לפני ה’ בירושלים, ויש לפני ה’ בכל ארץ ישראל, אלא הכל הוא לפני ה’ של העזרה, אלא שלדברים שונים יש מרחק שונה אבל זה אותו לפני ה’.

לפני ה’ בשילוח מחנות

סיוע לסברא זו יש להביא מדין שילוח מחנות:

ספר המצוות לרמב”ם:

והמצוה הל”א היא שצונו לשלח הטמאים מן המקדש והוא אמרו ית’ (נשא ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. וזה המחנה הנאמר הנה הוא מחנה שכינה שדומה לו לדורות העזרה כמו שבארנו בתחלת סדר טהרות (פ”א מ”ח) מפירוש המשנה. ולשון ספרי וישלחו מן המחנה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה….

רש”י על התורה ויקרא ה ד’

וישלחו מן המחנה – שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה, וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים (סז):

האם העשה הוא כמו שכתב רש”י שיש מצוה של שילוח מכל המחנות? לכאורה ברמב”ם יש רק מצוה של שלוח ממחנה שכינה?

ומצאתי בשיטה מקובצת (גרשוני) לפסחים סז ע”א בשם קונטרס פני משה:

ויש לומר שלרמב”ם דרך אחרת ברור שהרמב”ם סובר לא יטמאו את מחניהם זה רק מחנה שכינה ויליף חילוק מחנות ממה דכתיב במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ובמצורע החמיר הכתוב בשילוחו ע”פ הספרי שכתבנו וזו עצם הילפותא שמצורע משתלח חוץ למחנה ישראל וצריך לומר להרמב”ם שהתורה הזהירה את הטמאים להתרחק מן המקדש טומאת מת ממחנה שכינה מחמת לאו דלא יטמאו את מחניהם ועשה רוישלחו מן המחנה ובמצורע גם כן יש דין של הרחקה ממחנה שכינה מחמת אותו הלאו ועשה אלא כיון שהתורה אמרה בדד ישב חוץ למחנה מושבו שמקומו של מצורע חוץ למחנה ישראל ממילא מה שאמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע שפירושו ממחנה שכינה שיעור הרחקתו ממחנה השכינה ער כדי חוץ למחנה ישראל ואלה המה רק שיעורי הרחקה ממחנה השכינה טמא מת בגבולות מחנה שכינה זבים בגבולות מחנה לויה ומצורעים בגבולות מחנה ישראל

כיוצא בזה גדר לפני ה’ שהוא אותו לפני ה’, אלא שלדברים שונים יש צורך במרחקים שונים.

לפני ה’ בלולב:

האם לולב בזמן הזה בירושלים העתיקה הוא מן התורה, והנפ”מ לכך.

מצות לולב מן התורה ע’ רמב”ם הלכות לולב פרק ז’ הלכה יג

שו”ע תרמ”ט “כל הפסולין” ורמב”ם פרק ח’ הלכה ט’:

כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה ביום טוב ראשון בלבד אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר, והפסלנות שהיא משום ע”ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים פסול.

השגת הראב”ד: כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומים שבארנו או מפני גזל. א”א אין הכל מודים בגזול ויבש שאין פסולין משום הדר אלא גזול הוה ליה מצוה הבאה בעבירה, יבש מפני שהוא כמת, בירושלמי (פ”ג ה”א).

ולרמ”א פסול הדר נוהג כל שבעה ע’ מ”ב תרמ”ט מח.

ואם כן לולב מן התורה צריך להחמיר בכל הפסולין, ולכאורה במקדש צריך כל שבעה להחמיר. וע’ הרב סולוביצ’יק שכתב שלדעת הרמב”ם כל הפסולים כשרים מיום ראשון ואילך, ואם כן יש במקדש מצוה נפרדת של “ושמחתם לפני ה’ אלוקיכם שבעת ימים” שהיא מצוה שאינה קשורה למצות ולקחתם לכם ביום הראשון. להלן נדון בחידושו של הבכורי יעקב, ע’ להלן שס”ל שגם בזמן הזה בירושלים יש דין של ושמחתם לשיטת הרמב”ם בפירוש המשניות, כל שבעה ימים. ואם כן צריך להקפיד על פסולים דאוריתא כל שבעת הימים בירושלים.

וע’ לשונו של בכורי יעקב בסוף. אבל בחידושי האור שמח על הש”ס במסכת סוכה כתב על חידושו של הבכורי יעקב: “וזה שיבוש גדול וחס מלהזכיר” ובסוף כתב: “וחלילה לא לתהא הוראה כזאת בישראל”.

(ובשנים קודמות טענתי שלולב הוא כמו מעשר שני שאין כיום בירושלים כיון שאין מזבח, והוא הדין ללולב. אבל בבכורי יעקב טען על זה שאם “לפני ה'” בפסוק הוא ללא דרשה דוקא בעזרה ובפני מזבח אם כן לא צריך היקש של מעשר שני לבכור. ע”כ שללא היקש אין לומר שלפני ה’ הוא מזבח. ולהלן נאמר שזה נכון אם הצורך במזבח הוא פרט במצות לולב, ודין ושמחתם הוא נוסף למצות הלקיחה של יום ראשון והיא נוהגת כל שבעת הימים. אבל אם זו מצות שמחה לפני ה’, הרי זו עצם המצוה ואין צורך ללמוד בהיקש כיון שזה עצם המצוה השמחה שלפני ה’ וזה לא פרט במצוה שצריך ללמוד בהיקש, וצ”ב).

כתב הרמב”ם בפירוש המשנה ריש פרק ד’ בסוכה:

הלולב נטילתו חובה מן התורה ביום ראשון בכל העולם, ונטילתו כל שבעה חובה במקדש בלבד, לפי שזהו כונת הכתוב ושמחתם לפני ה’ אלקיכם שבעת ימים, ואמר ה’ ולקחתם לכם ביום הראשון, ובא בקבלה הראשון ואפילו בגבולין.

ובמשנה סוכה מא ע”א:

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור.

ורש”י כאן כתב שאף ירושלים היא כגבולין. אבל הרמב”ם בפירוש המשניות כאן כתב:

מדינה, היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם, וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני.

גם לגבי מעשר שני נכתב כמה פעמים בתורה “לפני ה'”, בפרשת ראה יב טז:

לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דבנך ותירשך… כי אם לפני ה’ אלוהיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה’.

וכן דברים יד, כג לגבי מעשר שני; דברים טו כ’ לגבי מעשר בהמה.

ובמסכת מעשר שני כתב לענין מעשר שני:

מדינה, נקרא כל מקום מערי ארץ ישראל חוץ מירושלם, והענין שאם היו הפירות או המעות חוץ לירושלם יכול לחללן. ובא להשמיענו שאין מתנאי החלול שיהו המעות והפירות במקום אחד. וכן השמיענו שמותר לחלל מעות מעשר שני בירושלם. אבל אסור לפדות פירות מעשר שני בירושלם.

לדעת הרמב”ם “ושמחתם לפני ה'” שנאמר בלולב הוא כמו במעשר שני שהכוונה באכילה לפני ה’ היא בכל ירושלים.

אבל במשנה תורה כתב הרמב”ם בהלכות לולב פרק ז’ הלכה יג:

מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר (ויקרא כ”א) ולקחתם לכם ביום הראשון, ובמקדש לבדו^[2] נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים, חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר.

הרי שהרמב”ם לא פוסק כמו שכתב בפירוש המשניות. אבל לגבי שופר מובא במשנה ר”ה כט ע”ב:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.

רש”י שם פירש שדין ירושלים כדין המדינה. אבל הרמב”ם בפירוש המשנה שם כתב שזה כל ירושלים וכתב גם במשנה תורה בהלכות שופר פרק ב’ הלכה ח’:

כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהיה המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלם היו הכל תוקעין בירושלם בשבת כל זמן שבית דין יושבין, ולא אנשי ירושלם בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלם, והיתה רואה ירושלם לא שתהיה בתוך הנחל, והיתה שומעת קול תקיעת ירושלם לא שתהיה בראש ההר, והיתה יכולה לבוא בירושלם לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם, אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלם, אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין.

וברור שאין קשר בין פסק זה לענין לולב. כאן מדובר בגזירה שלא גזרו כשהיה בית הדין הגדול בירושלים. אבל לענין לולב זה מעיקר הדין לפני ה’.

וכן ע’ כסף משנה בהלכות ביאת מקדש פרק ג’ הלכה י’ לגבי שילוח טמאים ממקדש עיי”ש.

משום רמב”ם זה יש אחרונים, ובראשם הבכורי יעקב (ומובא בלוח ארץ ישראל) שגם בזמן הזה לרמב”ם בפירוש המשניות צריך להקפיד כל שבעת הימים בירושלים בחומרות של הפסולים כמו ביום הראשון וגם חסר והדר לכ”ע נוהגים ביום הראשון.

ולכאורה הרי כתוב “ושמחתם לפני ה'” וכן במעשר שני כתוב “לפני ה'” ואם כן צריך להיות הדין שווה שבכל ירושלים. אבל יש להעיר שהרי יש עוד לפני ה’ שזה ודאי אינו שווה: בבכורים השתחוויה, לפני ה’ של ודוי מעשר שהוא בכל ארץ ישראל.

אלא שאם אנו בודקים ענין זה לפי בירור נוסף הקשור לזה, יתברר שאין הדבר כן:

הסתירה מחומות, האם צריך חומות או אין צריך חומות:

משנה מכות פרק ג,ג

האוכל בכורים עד שלא קרא עליהן, קדשי קדשים חוץ לקלעים, קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה, השובר את העצם בפסח הטהור, הרי זה לוקה ארבעים. אבל המותיר בטהור והשובר בטמא, אינו לוקה ארבעים.

משנה זבחים פרק יד,ח

באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד התר, והיא היתה נחלה. קדשי קדשים, נאכלים לפנים מן הקלעים. קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה.

הרי שמעשר שני נאכל רק לפנים מן החומה.

לעומת זה במשנה במסכת עדויות פרק ח’ משנה ו’

אמר רבי אליעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות אלא שבהיכל בונים מבחוץ ובעזרה בונים מבפנים אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא:

האם צריך חומות או אין צריך חומות? ולכאורה את המשניות ניתן היה לתרץ, שהמשניות שצריך חומות הן למ”ד קדושת ירושלים לא קדשה לעתיד לבא ולכן רק כל זמן שיש חומות. וחומות הם התנאי לקדושה ולא לאכילה.^[3]

אלא שאפילו אם ניתן לתרץ כך, הרי הסתירה היא גם ברמב”ם, ע’ רמב”ם הלכות מעשר שני פרק ב הלכה א’:

הלכה א

מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים שנאמר ואכלת לפני י”י אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם וגו’, ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית.

וכן שם בהלכה ה והלכה ו’. אבל בהלכה ט’ הרמב”ם מדבר על מחיצות:

מעשר שני שנכנס לירושלים, אפילו של דמאי–אסור להוציאו משם, שכבר קלטוהו מחיצות; וכן פירות הנלקחין בכסף מעשר, שנאמר “ואכלת שם לפני ה’ אלוהיך” (דברים יד,כו).

וצ”ע מדוע רק בהלכה זו הרמב”ם מדבר על מחיצות ולא על חומות?

ולעומת זה ברמב”ם הלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה יד:

כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. (/השגת הראב”ד/ בקדושה ראשונה שקדשה שלמה. א”א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ’ אמרו דנפול מחיצות אלמא למ”ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א”י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א”י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י”י לעולם כך נגלה לי מסוד ה’ ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.)

הלכה טו

לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

וע’ הלכה טז “ולמה אני אומר…”

וע’ מגן אברהם תקס”א ס”ק ב’:

פסק הרמב”ם פ”ו מהלכות בית הבחירה שקדושת העזרה וירושלים קדשה לעתיד לבוא ועיין ביבמות דף פ”ב בתוס’, והראב”ד הקשה דכמה מקומות במשנה אמרינן ואם אין מקדש ירקב וכו’ אלא ע”כ לא קדשה לפיכך הנכנס עתה לשם אין בו כרת עכ”ל וכ’ בכ”מ שזהו ודאי קושיא היא שהרי רבינו פסק כן בפ”ז מהלכות מעשר שני עכ”ל ול”נ דהרמב”ם ס”ל כגי’ התוספו’ במכות דף י”ט דאפי’ למ”ד קדש’ ל”ל בכור ומעש’ לא מתאכלי ע”ש וא”כ דברי הרמב”ם שרירין וקימים והנכנס עתה למקו’ המקדש חייב כרת שכולנו טמאי מתי’

פירוש דברי המגן אברהם, על פי המבואר שלגבי בכור זה תלוי במזבח כמבואר במסכת מכות יט ע”א.

וע’ בכורות יט ע”א:

…אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא אפי’ בכור נמי אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא אפילו בכור נמי תבעי אמר רבינא לעולם קסבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים ומקשינן בשרו לדמו מה דמו במזבח אף בשרו במזבח ומקיש מעשר לבכור וכי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש מעשר דגן חולין הוא

אלא שכאן יש מחלוקת ראשונים, ע’ אנצקלופדיה תלמודית ערך בכור:

ונחלקו ראשונים: יש אומרים שהיקש זה נאמר להסוברים קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, שאי אפשר עכשיו לבנות מזבח ולזרוק דמו, אבל להסוברים קידשה לעתיד לבוא^[4]203 הבשר נאכל^[5]204, ויש אומרים שההיקש נאמר להסוברים קידשה לעתיד לבוא, שמכל מקום כיון שעכשיו אין מזבח אין הבשר נאכל שהוקש לדמו שאינו נזרק אלא כשיש מזבח, אבל להסוברים לא קידשה לעתיד לבוא, אין צורך להיקש, שאין הבשר נאכל מפני שבטלה קדושת ירושלים והוא אינו נאכל אלא בירושלים^[6]205.

אם כן מחלוקת רש”י ותוספות האם הצורך במזבח הוא למ”ד קדושה ראשונה קדשה לעת”ל או למ”ד לא קדשה. ואם נאמר שלמ”ד קדשה לעתיד לבא מכל מקום יש לומר שגדר לפני ה’ בלולב הוא כמו במעשר שני, וגם מעשר שני נאכל רק במקום שיש מזבח.

וכך מיישב הטור ביו”ד את הסתירה אם צריך חומות או אין צריך חומות. בטור יו”ד סימן של”א:

והיה ראוי לאוכלו בירושלים שאע”פ שאין חומה קדושת העיר והבית לא בטלו אלא שא”א לאוכלו כיון שאין מזבח דאיתקש לבכור בהמה מה בכור בזמן שיש בית אף במעשר דוקא בזמן שיש מזבח.

וא”כ גדר לפני ה’ הוא מזבח. והביאו משנה למלך בהלכות בית הבחירה שם. וכן בשיטה מקובצת ב”מ שם בשם תוס’ שאנץ:

דנפיל מחיצות. ואם תאמר והא אמרינן בפרק שני דשבועות דאוכלין קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה וכו’ וכן משמע נמי בפרק אלו הן הלוקין דלמאן דאמר קדשה מעלה אדם בזמן הזה במעשר שני ואוכלן בירושלים. ויש לומר דהכא כמאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא ואף על גב דכל זמן שבית המקדש קיים דמסתבר דכל הקדשות קיימות אפילו למאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא כמו למאן דאמר קדשה לאחר חורבן יש לפרש דנפיל מחיצה כגון דחרב הבית.

(אבל בתוס’ ב”מ נג ע”ב ד”ה דנפול משמע שהמדובר הוא במחיצות ממש, שהרי דברו שם על נפלו רוב מחיצות. וכן נראה מריטב”א ב”מ נג ע”ב (תנב) שכתב שגם בזמן הזה אין מחיצות קולטות, שלא כרמב”ם הל’ מעשר שני פ”ב ה”ד -וראה מקורות וציונים של רמב”ם פרנקל שם, שדעת ר”י היא כן. ועיין סמ”ג שהביא דעת ר”י במ”ע קל”ו (ע’ ר’ עמודה שניה).)

וכן כתב בפירוש בכפות תמרים סוכה ל”ד ע”ב (עמ’ 101 בסוף העמוד). וכן כתב בספר עיר הקדש והמקדש ח”א עמוד סב. וע”ע תוס’ זבחים ס’ ע”ב. ולכן מובן הדין שאם נפגם המזבח אין אוכלין קדשים קלים, משום שחסר בגדר לפני ה’.

ולכאורה אם כן גם לגבי לולב, ודאי שיש ענין במזבח משום שהשמחה לפני ה’ היא במיוחד במזבח כמבואר במשניות בסוכה. ע’ פרק ד’ שהיו מקיפים את המזבח בערבות והיו מניחים הערבות על גבי המזבח. ע’ משנה ה’:

מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מרביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא רבי יהודה אומר אני והו הושיעה נא ואותו היום מקיפין את המזבח שבעה פעמים בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח יופי לך מזבח רבי אליעזר אומר ליה ולך מזבח ליה ולך מזבח:

וע’ בכורי יעקב סימן תרנ”ח ס”ק א’. והוא לא מסכים שיש להשוות לולב למעשר שני. אבל נראה שצריך היקש גם למעשר שני, משום שיש כמה גדרים בלפני ה’: יש בכורים שרק בעזרה, יש ודוי מעשר שהוא בכל ארץ ישראל, ולכן אף שכתוב לפני ה’ צריך היקש מעשר לבכור כדי לדעת מהו לפני ה’.

על פי זה יש להבין גם את מחלוקת הרמב”ם והראב”ד יא הלכות מעשר שני הלכה ד’ שהרמב”ם כתב לגבי וידוי מעשר “ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתוודות”. וכתב ע”ז הראב”ד “א”א זה שבוש שהוידוי אינו אלא בפני ד’ ואין לפני ד’ אלא בבית”. לדעת הרמב”ם נראה שכוונתו כמו במעשר שני, שאמנם לומדים מבכור שאינו תלוי אלא בבית, אבל גם בזמן הזה אוכלים מע”ש, והיינו כשיש מזבח. ולכן דין וידוי הוא גם כשאין בית. (אלא שלכאורה יוצא מזה חדוש: שבזמן הזה כשאין גם מזבח לא צריך להתוודות. אבל הראב”ד הבין שצריך בית ממש, ולכן חלק על הרמב”ם גם לגבי וידוי מעשר. וזה שלא כדברי הרדב”ז על הרמב”ם שם (שהבין שלא צריך דוקא מקדש שהרי כתב הרמב”ם שודוי בכל מקום יצא).

ועל פי זה אין מקום לחומרא להחמיר בירושלים לנהוג בלולב את חומרות של שבעה ימים בתוך החומות.

וע’ בכורי יעקב תרנח:

ראיחי לחקור איך הדין בירושלים בזמן הזה אי ניטל מן התורה בו כל ז’ והנה כבר כתבחי בחדושי סוכה (ד’ מא רש”י ד”ה במדינה) דאם ירושלם יש לו דין מקדש לענין לולב בזה פליגי רש”י והרמב”ם דלפי מש”כ רש”י שם ירושלם יש לו דין גבולין אכן הרמב”ם בפי’ המשניות שם כתב דירושלם יש לו דין מקדש ומדבריו בחבורו אין הכרע אכן מדכתב בפי’ המשניות בפי’ דיש לו דין מקדש ילמד סתום מן המפורש וכן כתב ג”כ הערוך ערך גבל ע”ש וממה דלא קחשיב נטילת לולב כל ז’ בהדי מעלות דלפנים מן החומה (בפ”א דכלים) אין ראי’ נגדו שהרי גם במעלות דמקדש לא קחשיב ועוד דבלא”ה יש עוד מעלות דלפנים מן החומה דלא קחשיב כמש”כ הר”ש שם גם כתבתי שם שבירושלמי בר”ה (פ”ד) ובסוכה (פ’ ג’) מבואר דושמחתם לפני ה’ אלקיכם שבעח ימים קאי על ירושלם הרי מפורש כדעת הרמב”ם ושגם משמעות הכתוב כן דהא גם במעשר שני כתיב ואכלת לפני ה’ אלקיך שנאכל בירושלם הרי שגם ירושלם מקרי לפני ה’ אלקיך וכן משמע ג”כ לשון המשנה דקאמר במקדש שבעה ובמדינה יום א’ משתרב ביהמ”ק וכו’ משמע בפי’ דמקדש לחוד וביהמ”ק לחוד ובזה מיושב ג”כ מה שהקשו בשם חכמי ארץ ישראל אשיטת הרמב”ם במה דס”ל דמקדש גם ירושלם בכלל א”כ מה פריך ביומא ^דף כא^ פתח במקדש וסיים בירושלם ולפ”ז א”ש דשם נאמר עשרה נסים נעשו בבהמ”ק ובכלל בית המקדש ודאי ירושלם אינו ומעתה יש לבאר אם גם בזמן הזה יש לירושלם דין זה וזה תלוי אי קדושת ירושלם קדשה לעתיד לבא…

…ולכן מי שנוטל לולב סביבות מקום המקדש או אצל קברי ב”ד וקבר חולדה גם בזמן הזה מקיים מ”ע דאורייתא כל ז’ לפי מה שהוכחתי וצריך להחמיר שם בכל החומרות של יום ראשון ועכ”פ לא יטלו שם על דעת שמקיים מצוה דרבנן שהרי להרמב”ם עובר בזה בבל תגרע כנ”ל אלא יטלו בכוונת ספק אי דאורייתא אי דרבנן כנלענ”ד ובודאי חכמי ירושלים אין צריכים לי ולהוראתי מ”מ הנלענ”ד כתבתי להלכה.

1. יש להעיר, שאין לנו מושג על כלי הנגינה שהיו במקדש. מהו הכינור ומה הנבל. מה ההבדל בין חליל שבו היו מכים לבין אבוב (ובגמרא: היינו חליל היינו אבוב), ומהי המגרפה שעליה נאמר במשנה בתמיד ה’,ו :”הגיעו בין האולם ולמזבח נטל אחד את המגרפה וזורקה בין האולם ולמזבח אין אדם שומע קול חברו בירושלים מקול המגרפה”, ומהו למנצח על הגיתית.

   אין לנו מושג על הצלילים שנשמעו ועל המקצב (דומני שאין ידוע עדיין אפילו המקצב המקורי של תקופת הבארוק). דבר מעניין מצאתי בביאור “למנצח על השמינית”, היות שכל התוים בנויים משבעה תוים “טבעיים”  (מסיבות היסטוריות, ישנם שבעה צלילים “טבעיים”, ועוד חמישה צלילים שנחשבים כשינוי של הצלילים הטבעיים, שהם הדיאזים והבמולים.) השמינית היא התו הבא שמקביל לראשון. למשל הדו, עד הדו הבא הוא הרמוני. (אומנם מקור השם אוקטבה הוא שמנה, אוקטגון. אך זה מתקשר יותר למספר 12)

   ברור שהכינור לא היה דומה לכינור סטרדיבריוס עתיק משנת 1711. כינור כזה ודאי לא היה מנגן בחצות כמו אצל דוד המלך. אולי הכינור של דוד היה כלי נשיפה.

   וענין הקידה שמופיע בפיוט:

   תניא אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף ואין כל בריה יכולה לעשות כן וזו היא קידה לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע ↑

2. ומכאן סתירה למה שכתב בבכורי יעקב שהרמב”ם במשנה תורה לא פירש אם ירושלים היא רק המקדש או כל ירושלים, וכתב שנלמד סתום מן המפורש. ולכאורה הרי כאן גם כן מפורש שבמקדש לבדו. ↑
3. . שאלה זו: בבנין ציון לערוך לנר סימן ב’. הובאו דבריו באבן האזל פ”ו הי”ד הלכות בית הבחירה. בחזון איש שביעית, סימן ג’ ס”ק יג כתב שחרוב מחיצות בגמ’ ב”מ פירושו חומות, למ”ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא. וכן כתב בסדרי טהרה כלים נ”ו ע”ב וההו”ד במרגליות הים סנהדרין. במעו”ז ח”ה סימן שמ”ח הלכך בדרך שלא נראית כמ”ש באבן האזל. ↑
4. ²⁰³ . עי’ מכות יט ע”א ↑
5. ²⁰⁴ . רש”י שם לגירסתנו בגמ’, ועי’ תוס’ שנץ מכות שם בד”ה אפילו בכור. ↑
6. ²⁰⁵ . תוס’ שם לגירסתם, וכ”ה גי’ רש”י תמורה כא ב. ↑