ב"ה
בענין זכר למקדש
לגבי לולב:
ע' משנה מ"א ע"א "בראשונה היה לולב נטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב נטל במדינה שבעה, זכר למקדש. ושיהא יום הנף כולו אסור."
שתי תקנות נשנו כאן, הראשונה היא זכר למקדש. וכן לשון הרמב"ם בהלכות לולב פ"ז והשניה, שיהיה יום הינף כולו אסור היא גזירה מהרה יבנה המקדש כמבואר בגמ' שם.
ובגמ' ראש השנה דף ל"א "ומנלן דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא (ירמיהו ל) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה: ושיהא יום הנף כולו אסור: מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח עכשיו נמי ניכול. ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר האיר מזרח התיר השתא דאיכא עומר עומר מתיר."
ויש לברר מה גדר "זכר למקדש", האם זו מצוה דרבנן והטעם לתקנה הוא זכר למקדש. או שהקיום הוא קיום של זכר למקדש, ולא אותה מצוה עצמה. ודוגמא לדבר מחלוקת הראשונים לגבי חצי שעור אסור מן התורה. האם חצי שעור אסור מעין האיסור של האיסור השלם. או שכל חצי שעור אסור מן התורה ונלמד מ"כל חלב", כדעת הרמב"ן.
כיוצא בזה יש לומר שנחלקו האחרונים לגבי מצות חינוך: בגמ' סוכה מ"ו "לא לקני איניש הושענא לינוקא ביומא קמא וכו', שמ"א סי' תרנ"ח ס"ק ח' סובר שלא יצא הקטן אם לא מקנה לו וצריך לקנות לקטן לולב. והמ"ב בס"ק כ"ח בסימן תרנ"ז כתב שיש אחרונים שכותבים שלקטן מצות חינוך מתקיימת גם בשאול. ובאר באגרות משה חלק יו"ד א' תשובה רכד, שהמחלוקת היא האם מצות החינוך היא להרגילו במצות כדי שמקיימם כשיגדל ולכן סגי גם בשאול ביום ראשון, או שהחינוך להתרגל למצות הוא רק טעם החיוב אבל עצם החיוב הוא שחייבו לאב שיראה שגם הקטן יקיים מצוה.
וכן יש לברר את גדר הלולב בשאר הימים, האם המצות היא זכר למקדש או שהמצוה היא מצות לולב מדרבנן?
וע' תוס' סוכה כ"ט ע"ב, שכתבו התוס' להסביר מדוע בחסר ובשאול לא תקנו כל שבעה מה שאין כן בהדר: "דהיינו טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר יומי דרבנן זכר למקדש". ומשמע שלא די לתוס' לומר שזה דרבנן, אלא גם אומרים שזה זכר למקדש, ומשום כך הקלו בזה. ולכאורה משמע שהקיום של לולב שבעה הוא קיום של מצות זכר למקדש.
ועל פי זה מובן היטב מה שכתב הרמב"ם בהלכות לולב פרק ז' הלכה טו: "משחרב בית המקדש, התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל שבעת ימי החג זכר למקדש; וכל יום ויום מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים. ותקנה זו, עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש; כשייבנה בית המקדש, יחזרו הדברים ליושנן." ולכאורה למה חז"ל לא תקנו מצוה דרבנן בזמן המקדש, שיהיו נוטלים כל שבעה ומדוע לא יכול להיות קיום דרבנן גם בזמן שבית המקדש קיים? ע"כ שאין זה קיום של מצוה דרבנן אלא קיום של זכר למקדש. ועל פי זה אולי מובן מדוע המשנה בסוכה ובראש השנה מונה את דין יום הינף יחד עם מצות לולב, להדגיש ששני אלו הם קיומים שיבטלו כשיבנה בית המקדש כמו שכתב הרמב"ם, ואולי זו הסיבה שהדגיש הרמב"ם את זה כאן.
ואכן משמע בגמ' מ"ה ע"ב למ"ד שסוכה מברכים שבעה ולולב יום אחד (עי"ש המחלוקת), וכתב רש"י: "סוכה שבעה – לברכה. ולולב יום אחד – ואף על פי שניטל כל שבעה זכר למקדש – אין מברכין בו אלא יום ראשון, שהוא מן התורה." ומוכח שיש דעה כזו בגמ' שמברכים על לולב רק יום אחד ומשום שזה רק דרבנן שהוא זכר למקדש, שהרי לא ניתן לומר שזה רק משום שדרבנן בעלמא אין צריך ברכה שהרי ודאי יש חיוב ברכה על מצוה דרבנן.
ואם כן יש לברר, להלכה שנוטלין לולב כל שבעה, האם זה זכר למקדש או גדר חיוב דרבנן ליטול שבעה.
וע' בגמ' מ"ד ע"א על השאלה מדוע ערבה יום אחד ולולב שבעה: "…אלא אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן שבעה זכר למקדש". ונראה לבאר, שלולב כיון שיש לו עיקר מן התורה, אם כן תקנו לולב דרבנן כל שבעה משום זכר למקדש, אבל לא רצו לתקן רק זכר למקדש כל שבעה ימים.
וע' לעיל שהבאנו לשון התוס' בדף כט ע"ב ממנו משמע שקיום מצות הלולב בשאר הימים היא פחות מקיום דרבנן אלא קיום של זכר למקדש ולכן הקלו בשאול ובחסר.
וע' ברשימות שעורי הגרי"ד סוכה מ"א ע"ב ששואל, הרי במצות כורך בליל הסדר פסק הרמב"ם בפ"ח הלכות חו"מ הלכה ח': "בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך המוציא לחם, חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל. וחוזר ומברך על אכילת מרור, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל; ולא ישהה אותו בחרוסת, שמא יבטל טעמו. וזה, מצוה מדברי סופרים. וחוזר וכורך מצה ומרור, ומטבל בחרוסת, ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש." ומשמע מלשון הרמב"ם שאין צריך ברכה משום שאין מברכים על מעשה שהוא זכר למקדש. ואם כן איך מברכים על לולב שהוא זכר למקדש?
אלא צריך לומר שיש הבדל בין לולב ובין כורך, שלולב המצוה היא קיום דרבנן ולכן מברכים כל שבעה, ואלו בכורך הקיום הוא של זכר למקדש בלבד.
הערה נוספת בענין זכר למקדש: ע' בפירוש הרב קאפח על רמב"ם הלכות לולב, שאם לרמב"ם בפירוש המשניות יש כיום מצוה ליטול בכל ירושלים כל שבעה, הרי אין התקנה ליטול בכל ארץ ישראל זכר למקדש, שהרי זה גם כיום נוהג בירושלים. וע"כ שגם לרמב"ם בפירוש המשניות זה נוהג כל שבעה.
אלא שיש לדון על מה שכתב הגרי"ד לגבי כורך:
נראה שאין ברכה על כורך משום שלרמב"ם אין הלכה כהלל לעיכובא, אלא ר ק לכתחלה, ע' הלכה ו' שם שכתב שאם אוכל כל אחד בפני עצמו מברך על כל אחד בפני עצמו, וא"כ ודאי שאין מקום לברכה.
יתר על כן מצאנו בראשונים שבעצם גם הכורך צריך ברכה ורק יוצאים בו ידי חובת ברכה בברכת המרור וכן בשו" ע סימן תע"ה סעיף א': "ואומר זכר למקדש כהלל ואוכלן ביחד בהסיבה ומשבירך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו".:
וע' שו"ת יחווה דעת חלק א סימן יט שהביא: "וכתב רבינו אברהם בר נתן הירחי בספר המנהיג (הלכות פסח אות פ"ד): לפיכך הבא לקיים מצוה מובחרת לצאת ידי חובת כל הדעות, לא יסיח בינתים אחר שבירך על המצה ועל המרור עד לאחר שיעשה כדברי שניהם, דהיינו עד לאחר הכריכה. ומכל מקום אם סח בשיחת חולין שאינה מן הענין, אינו צריך לחזור ולברך על הכריכה ע"כ. וזו לשון הרשב"ץ בספר יבין שמועה (דף ל"ו ע"ג): והמדקדקים אומרים שצריך שלא להסיח בין ברכות המצה והמרור לכריכה, כדי שתעלה אותה ברכה לאכילת הכורך. אמנם למעשה כתב שם שכיון שהאכילה לאחר שיצא ידי חובה היא רק זכר למקדש, ההפסק לא מעכב. אמנם, ע' באור הלכה על סימן תע"ה ס"א שהקשה הרי אמירת זכר למקדש כהלל זה הפסק.
לגבי ספירת העומר:
ועל פי זה כתב הגרי"ד גם לגבי ספירת העומר, למ"ד שזה דרבנן זכר למקדש, שהקיום שבספירת העומר הוא קיום של זכר למקדש.
על פי זה הסביר הרב סולביצ'יק את התוס' במגילה כ' ע"ב ד"ה כל: "ואחר שבירך על הספירה אומר י"ר שיבנה וכו' מה שאין כן בתקיעת שופר ולולב והיינו טעמא לפי שאין אלא הזכרה עתה לבנין ביהמ"ק אבל לשופר ולולב יש עשיה."
ונראה הפירוש, שבספירה הקיום הוא של זכר למקדש ולכן אומר יהי רצון, אבל במצות שיש קיום הרי יש חלות של מצוה דרבנן.
וכן מסביר את שיטת הראשונים שמצות ספירה בזה"ז כיון שאינה אלא זכר למקדש מונים ימים בלי שבועות או שבועות בלי ימים, והטעם הוא משום שסוברים שאין לספירה בזה"ז הקיום של מצות ספירה מדרבנן, שאינה אלא זכר למקדש ולכן אין צורך לספור ימים ושבועות שהוא הדין במצות ספירה עצמה ולא בזכר למקדש.
ולכן כתב בעל המאור שאין לברך שהחיינו על ספירת העומר משום שהיא זכר למקדש. ונראה שבעל המאור יודה במי שלא נטל לולב ביום הראשון כשנוטלו בשאר ימי החג מברך את ברכת שהחיינו כמו שמברכים כשהיום הראשון הוא בשבת.
ויש גם נפ"מ להלכה מהגדרה זו לגבי ספירת העומר או זו מצוה עצמאית דרבנן מטעם זכר למקדש או שזה עצמו רק זכר למקדש, ובזה תלויה גם השאלה האם קטן שהגדיל ממשיך לספור, שהרי אם היתה הספירה דין תורה, הרי הקטן שהגדיל לא היה סופר בזמן המקדש, ע' יביע אומר חלק ג' או"ח סימן כח.
ובענין ברכה על זכר למקדש, יש להוכיח מרמב"ם שלא כמ"ש הגרי"ד:
ע' בבית יוסף תרס"ד שמצות ניטלת ערבה זה זכר למקדש וכן ברמב"ם פרק ז' הלכות לולב הלכה כג, ואעפ"כ השאלה אם מברכים על ערבה או לא מברכים על ערבה, זה תלוי האם זה מנהג נביאים או יסוד נביאים. ואם זה מנהג נביאים הרי אין ברכה כמובאר ברש"י בסוכה שם.
אלא שאדרבא, משם מוכח שזכר למקדש לא גורם שלא יהיה חיוב ברכה: ע' רמב"ם וראב"ד הלכות ברכות פרק יא הלכה טז, שלרמב"ם כל דבר שהוא מנהג אין מברכין עליו. והרמב"ם נתן דוגמא: "אע"פ שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ע רבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו", מוכח שאין מניעה לברכה מצד זה שזה זכר למקדש אלא משום שזה מנהג. וא"כ יש לדחות את דברי הגרי"ד בזה.
ומה שאין ברכה על ערבה הוא משום מנהג, אבל מצד זה שזה זכר למקדש ודאי היה חיוב ברכה.
ויש להוכיח שיש ברכה על דבר שנתקן זכר למקדש מענין הלל בליל פסח:
נחלקו הראשונים האם צריך לברך או אין צריך לברך, ע' טור סי' תע"ג את הדעות השונות. וי"א שאין לברך משום שעיקר התקנה היתה לקרא בבה"כ, ע' ר"ן בשם ירושלמי. וטעם אחרון הוא שהלל צריך להיות ביום כמו במקדש, ומעיקר הדין לאמרו בין מנחה למעריב, וכיון שמברכים עליו, לכן אין צריך לברך שוב בלילה על ההלל.
בספר המכתם (פסחים קטז ע"ב) כתב: ובמסכת סופרים אמרו למה אין מברכים על הלל בליל פסח (שבתוך ההגדה), מפני שכבר בירכו בבית הכנסת. פירוש, שמנהגם היה לומר ההלל בבית הכנסת בערב פסח בין מנחה לערבית, זכר למקדש שהיו ישראל קוראים ההלל בשעת שחיטת הפסח, וכמו שאמרו בפסחים (סד ע"א). ועל אותה קריאה שבבית הכנסת היו מברכים. ע"כ. זו גם שיטתו של המאירי, ולפי זה הרי יש מצוה שהיא זכר למקדש, דהיינו ההלל של י"ד שהוא זכר לשחיטת הפסח, והוא נאמר בברכה.
ולסיכום: מתוס' משמע שיש קיום של לולב זכר למקדש, ולכן הקילו. אם כן ניתן להבין את דיון הגמ' אם יש ברכה על לולב כל שבעה. ומאידך הסברנו את הגמ' לגבי תקנת לולב שבעה בניגוד לערבה, משום שזה דין לולב דרבנן. ומכל מקום ודאי אין מקום לדברי הגרי"ד שלדעת הרמב"ם אין לברך על זכר למקדש.
אלא שמצאתי מפורש כדברי הגרי"ד ברבנו ירוחם, תולדות אדם נתיב ה חלק ד דף מד טור ג ד"ה החלק הרביעי: "למה אין מברכין ב' ברכות אחת לימים ואחת לשבועות שהרי ב' מצות הן והן כתפילין של ראש ושל יד דאמר ב' ברכות אפילו לא שח ועוד איך אנו סומכין היום י"ד יום שהם ב' שבועות והיום כ"א יום שהם שלשה שבועות והיה לנו לומר היום י"ד יום והיום ב' שבועו' אבל מה לנו לומר שהן ב' שבועות וכי אין אנו יודעין שי"ד יום הן ב' שבועות. ונראה לן משום דכתיב ז' שבועות תספור לך וגו' וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו' ז' שבתות תמימות תהיין נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כי אם גבי העומר אבל ספירת הימים לא כתיב גבי עומר נמצא דספירת הימים הוא מן התורה אפילו בזמן הזה וספירת השבועות בזמן דאיכ' עומר והיו מברכין זה על זה בזמן שבית המקדש קיים והיינו דכתיב עד ממחרת השבת הז' תספרו נ' יום וה"ל למכתב עד מחרת אלא ר"ל ממחרת הספור ועד מחרת ר"ל שלא תלה מיום הביאכם אלא ממחרת ובזמן הזה אנו סופרים לשבועות זכר למקדש ובדב' שהוא זכר למקדש לבד אין מברכין עליו מדי דהוה אכריכ' דליל פסח ואערבה דז' של סוכות לכך אנו אומרי' שהם כך וכך שבועות שאין זו ספירה ממש."
ומכל מקום על פי מה שכתבנו, נראה שאין זה דעת הרמב"ם שהרי אם כן לא היה יכול להוכיח מהא שאין מברכים על מנהג נביאים בערבה, שאין ברכה על מנהג.
ע"ע הגרי"ד בההרי קדם רצג; יד, מג. מסורה טז-יג