חובת אכילת כזית דגן בלילה ראשון של סוכות

ב”ה

חובת אכילת כזית בלילה ראשון של סוכות

במשנה סוכה כז ע”א שנינו:

רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וחכמים אומרים אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב ראשון של חג בלבד

ובמקור הדבר שחייב לאכול בלילה ראשון אומרת הגמרא שם:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות והתם מנלן אמר קרא בערב תאכלו מצת הכתוב קבעו חובה:

צריך לברר, האם החובה לאכול כזית בליל ראשון של סוכות, הוא מדין מצות סוכה, שצריך לקיים מצות סוכה בכזית או בכיצה, או שיש לימוד מחג המצות, ויש חובה לאכול כזית מעצם דין חג הסוכות ולא מדין קיום מצות סוכה. (וע’ תוספות ברכות מט ע”ב ד”ה אי בעי, שדנו מה ההבדל בין חובת אכילה בליל סוכות לחובת אכילה בכל ליל יום טוב, ושייך לנד”ד וע’ להלן מהר”ן).

לכאורה תלוי בספק בירושלמי סוכה פרק ב הלכה ז:

חברייא בעיי אומריהם מה להלן עד שיכנסו למצה בתאוה. וכא עד שיכנסו לסוכה בתאוה. רבי זעירה בעי אי מה להלן עד שיאכל כזית מצה. וכא עד שיאכל כזית דגן בסוכה

ופירש קרבן העדה שני פירושים:

ה”ג [דף יא עמוד א] חברייא בעו אי מה להלן. בפסח אסור לאכול ממנחה ולמעלה כדי שיאכל בערב מצה לתיאבון אף בסוכה נאמר כן:

וכא. כלו’ וכאן אי מה להלן עד שיאכל כזית מצה ה”נ ניליף דבעינן שיאכל כזית דגן בסוכה אף על גב דכזית הוא פחות מכביצה ותנן כשהביאו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה אכלו חוץ לסוכה שאני הכא כיון דחובה לאכול כזית זה דגן ה”ל קבע וחייב לאכלו בסוכה.

א”נ היינו דמיבעיא ליה לר’ זעירא אי ילפינן נמי מחג המצות דסגי בכזית או דלמא בעינן דוקא כביצה:

ירושלמי זה הובא בתוספת כז ע”א ד”ה תשבו.

ופירוש הספק האחרון בירושלמי, לפירוש שני של קרבן העדה, אם זה בכזית או שזה ביותר מכביצה, שזה מה שחייב לאכול בסוכה, הספק הוא האם החיוב לאכול פת הוא מדין סוכה, וחייב לאכול מה שחייב בסוכה, או שזה דין של אכילת כזית בסוכה כמו בכזית מצה. וע’ אור זרוע חלק ב – הלכות סוכה סימן שא:

והואיל ולא איפשיטא אזלינן בה לחומרא וצריך ליכנס לסוכה בתאוה וצריך שיאכל כזית דגן.

וצ”ע מה שכתב שצריך שיאכל כזית דגן, הרי זה קולא ולא חומרא. ואולי כוונתו שאזלינן לחומרא היינו בספק הראשון של הירושלמי אם צריך ליכנס לסוכה כשהוא בתאוה.

השאלה אם החובה היא בכזית או ביותר מכביצה שהוא חיוב האכילה בסוכה דוקא, הוא מחלוקת ראשונים לגבי לילה ראשון בסוכה, ע’ ר”ן (על הרי”ף) סוכה יב ע”ב:

לפיכך נראה דמה שחדש הכתוב בלילי יום טוב הראשון של פסח מדכתב בערב תאכלו מצות היינו לחייבו בדין מצה ראויה דאילו מדין יום טוב יוצא בכל שהוא פת אפי’ במצה עשירה וביו”ט הראשון של סוכות גמרינן נמי דמיחייב לאכול שיעור שהוא חייב לאכול בסוכה דאילו מדין יום טוב סגי ליה לאכול כביצה עראי חוץ לסוכה וגמרינן מחג המצות דמיחייב לאכול שיעור המחויב לאכול בסוכה ולפיכך נראה שהוא חייב לאכול יותר מכביצה.

אלא שי”א כך דכיון דגמרינן מחג המצות לגמרי גמרינן מיניה מה התם בכזית אף הכא בכזית ואף על גב דבשאר ימות החג כזית עראי הוא ורשאי לאכלו חוץ לסוכה אפ”ה בלילה הראשון כיון שהכתוב קבעו חובה לאכלו בסוכה עשאו אכילת קבע.

ואחרים אומרים דלהכי גמרינן לילי יום טוב הראשון של חג מחג המצות לומר שאפילו ירדו גשמים חייב לאכול בסוכה אף על גב דמפטר בה בשאר יומי:

הדעה האחרונה שחייב אפילו ירדו גשמים, הביא הרא”ש בברכות פרק ז סימן כג:

נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביום טוב משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם והא דאמרי’ בסוכה מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל הכי קאמר רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום שמחת יום טוב וא”ת הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה וי”ל משכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת גשמים ואינו חייב לאכול בסוכה אבל חוץ לסוכה חייב לאכול משום שמחת יום טוב ודוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה ראשונה בכל ענין חובה ואפי’ יורדין גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן מחג המצות:

אם יש חובה לאכול בסוכה גם כשיורדים גשמים, הרי נראה שהלימוד מחג המצות הוא לא לימוד שצריך לקיים מצות סוכה, אלא חובת אכילת כזית משום חג (לפ”ז צ”ע אם ירדו גשמים ואכל מחוץ לסוכה אם יצא ידי חובה של כזית זה).

אבל בתוספות ברכות מט ע”ב ד”ה אי בעימ שמע שלא כרא”ש אלא שאם יורדים גשמים אינו אוכל כזית בסוכה. שם הקשו התוספות על מה שמשמע שם שביום טוב חייבים לאכול פת:

ותימה דאמרינן בסוכה (פ”ב דף כז.) אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה דיליף ט”ו ט”ו מחג המצות וי”ל דה”פ שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל יום טוב צריך לאכול וא”ת מנ”מ אם צריך לאכול בשביל יום טוב או בשביל סוכות ומיהו אומר רבינו יהודה דנפקא מינה כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה דהשתא אם לכבוד יום טוב שפיר אבל אם בשביל סוכה ביום טוב ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן ט”ו ט”ו מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך.

הרי שהתוספות הביאו בשם רבינו יהודה לא כרא”ש, אלא נפ”מ לאחר שירדו גשמים, שמשום הלימוד צריך לחזור ולאכול בסוכה דוקא. מכל מקום מבואר מדברי התוספות, שאינו חייב לאכול כזית בסוכה אם יורדים גשמים. ולכאורה מוכח מתוספות שחובת האכילה של כזית בסוכה הוא מדין סוכה, ואם אוכל באופן שפטור, הרי אינו מקיים אכילת כזית בסוכה. מה שאין כן לדעת הרא”ש שחייב גם כשיורדים גשמים, אם כן זה לימוד מצד היום טוב שצריך לאכול כזית בסוכה דוקא.

וכן כתב על דברי הר”ן בבית יוסף אורח חיים סימן תרלט:

וזה שלא כדברי הרשב”א שכתב בתשובה (ח”ד סי’ עח) דנ”ל שאין המצטער ואשר ירדו עליו גשמים עד שתסרח המקפה חייב לאכול בסוכה אפילו בלילה הראשון דתשבו כעין תדורו אמרינן ולעולם לא חייבה התורה לאכול בסוכה אלא כדרך שאדם עושה בביתו דאם איתא ולא אפשר דלא לימרו הכי בגמרא ובסוף דבריו כתב ומי שמחייב עליו הראיה ואנו לא שמענוה ולא ראינוהו.

המחלוקת שבין הרא”ש לבין התוספות, הוא לגבי אופן הלימוד וההשוואה בין כזית מצה לכזית בסוכה. האם זה דין באכילה של כזית, מדין יום טוב, או שזה אכילת כזית מדין קיום מצות סוכה.

באופן יותר קיצוני, מביא גם המאירי בסוגיית מצטער (כו, א) בשם חכמי לוניל כי “לילה הראשון הכתוב קבעו חובה, דגמרינן חמשה עשר מחמשה עשר דחג המצות, אלמא לילה הראשון אין בו דין “תשבו כעין תדורו”, והדברים מחוורים”. וצ”ע שלפי זה יוצא שכל לילה ראשון אין בו דין תשבו, ואם כן מה לגבי כל מה שאוכל, וכן לגבי השינה?

למעשה בענין הגשמים, המחבר בשלחן ערוך (תרלט, ה) פוסק שאם ירדו גשמים – הרי זה נכנס לתוך הבית ואינו מחלק בין הלילה הראשון לבין שאר הלילות. אולם הרמ”א כותב כי בלילה הראשון צריך לאכול כזית בסוכה, אף אם יורדים גשמים.

במשנה ברורה (סקל”ה) מובא שכמה אחרונים הכריעו שאף שישנו חיוב לאכול בסוכה בלילה הראשון בזמן שיורדים גשמים – מחמת ספק לא יברך ברכת “לישב בסוכה”, דספק ברכות להקל, והוא מביא דעות חלוקות בשאלה אם למעשה ראוי להמתין עד חצות הלילה שמא ייפסקו הגשמים.

ודעת הרמב”ם שהחובה לאכול היא בכזית ולא בכביצה, רמב”ם הל’ שופר וסוכה ולולב פ”ו הלכה ה”ז

אכילה בלילי יום טוב הראשון בסוכה חובה, אפילו אכל כזית פת יצא ידי חובתו, מכאן ואילך רשות, רצה לאכול סעודה סועד בסוכה, רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות או קליות חוץ לסוכה אוכל כדין אכילת מצה בפסח.

לכאורה מה שכתב הרמב”ם “כדין אכילת מצה בפסח”, כוונתו למה שכתב הירושלמי שהבאנו לעיל:

חברייא בעו אי מה להלן עד שיכנס למצה כשהוא תאוה אף כאן עד שיכנס לסוכה בתאוה ר’ זירא בעי אי מה להלן עד שיאכל כזית דגן מצה אף כאן עד שיאכל כזית דגן בסוכה.

ובשו”ע שו”ע או”ח תרלט, ה’:

ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ”ג והגהות אשיר”י). ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ”כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג”כ (א”ז והגהות אשיר”י פרק הישן ומרדכי פ”ב מיימוני פ”ו ומהרי”ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור”ן והרא”ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת”ה סי’ צ”ה).

הרי שהמחבר לא חילק לגבי גשמים בין יום טוב ראשון לשאר ימים. ולרמב”א צריך לאכול אף אם גשמים יורדים. לשיטה זו הלימוד מחג המצות הוא לגמרי, מה שם זה בכזית, אף בסוכה כזית (משנה ברורה). וכן שצריך לאכול לפני חצות, אגב, הרמ”א הכריע גם את ההלכה בספק הירושלמי, שלא יאכל מחצות כדי שיאכל בתיאבון. וזה משום שכתב האור זרוע הנ”ל שכיון שהבעיות בירושלמי לא נפשטו, הולכים לחומרא.

בעקבות דברי הרמ”א, צריך לברר את ההשוואה לכזית מצה לגבי ענינים נוספים: עד כמה יש ללמוד כזית בסוכה מפסח? האם נאמר שצריך שהכזית יהיה “שלכם” כמו שצריך להיות הכזית מצה?[1] לא מסתבר שיהיה צורך בלכם כמו במצה ובלולב.

בנדון של אכילה בערב סוכות, אם דינה כמו ערב פסח, ע’ פסחים קח ע”א:

רב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא… שאני רב ששת דאיסתניס הוה דאי טעים בצפרא מידי לאורתא לא הוה מהני ליה מיכלא.

וע’ רשב”ם שם שכתב “ואי טעם מידי בצפרא. לא מצי למיכל מצה לתיאבון לאורתא. וכתב על זה בצל”ח שם:

שאני רב ששת דאיסטניס הוה דאי טעים בצפרא מידי לאורתא לא הוה מהני ליה מיכלא. ויש לדקדק א”כ למה לא התענה רב ששת גם בכל ערב סוכות, שהרי גם בליל סוכות חייב לאכול כזית פת מדאורייתא. ונראה לי דודאי רווחא לבסימא שכיח, ובסוכות יכול לאכול הכזית פת מתובל בתבלין ובמיני מתיקה, אבל מצה שצריך לאכלו כמות שהוא שהרי אסור לבטל טעם מצה, ולכך אי הוה טעים בצפרא לאורתא לא הוה מהני ליה מיכלא היינו המצה. ולפי זה מה שרצה המהרי”ל לאסור בערב סוכות לאכול מחצות ואילך כמו בערב פסח, והביאו רמ”א בסימן תרל”ט סעיף ג’ בהגה”ה. ולפי מה שכתבתי אין הנידון דומה לראיה.

גם שאלה זו תלויה בהבנת הלימוד ט”ו ט”ו מפסח. הרי הבנת הצל”ח היא שהלימוד של טו טו מחג המצות אינו לימוד גמור, אלא לימוד שיש חובה לצאת ידי חובה בסוכה באכילת קבע. ולכן יוצא ידי חובה גם אם הכזית מתובל. (הביאו באז נדברו ח”ט סי’ מו).

על הצל”ח כתב שו”ת יביע אומר ח”ט – אורח חיים סימן פא אות יח:

מכל מקום להלכה נראה שהעיקר כדברי הצל”ח, וכמו שכתבנו בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ (סימן לז). ע”ש. ורק לכתחלה טוב לחוש לדברי הרב מועדי ה’ הנ”ל, וכמו שהעלתי שם, שלכתחלה יאכל כזית הפת בסוכה בלי תערובת לפתן כדין מצה. ע”ש.

וכן כתב הרב עובדיה זצ”ל בשו”ת יחוה דעת חלק ד סימן לז

ולכאורה יש לומר שמכיון שאין גזרה שוה למחצה, יש ללמוד שכשם שאסור לאכול המצה עם לפתן, משום דאתי רשות ומבטל למצוה, כמבואר בפסחים (קט”ו ע”א), הוא הדין לכזית פת שאוכל בסוכה, שצריך לאכול אותו לבדו בלי תערובת של לפתן, וכמו שכתב כיוצא בזה הפרי מגדים (סימן תרל”ט אשל אברהם ס”ק ט”ו), שאין יוצאים ידי חובת אכילת כזית פת בלילה הראשון של סוכות. בלחם הנילוש במי פירות, כשם שבמצה אינו יוצא ידי חובה במצה עשירה (כדאיתא בפסחים ל”ו ע”א). (וע”ע בפרי מגדים משבצות זהב ס”ס תרמ”ג). אולם יש לדחות ולומר שדוקא במצה יש דין מיוחד שצריך שיהיה טעם מצה בפיו, ולכן אמרו (בברכות ל”ח ע”ב) שאין יוצאים ידי חובה במצה מבושלת, משום שטעם מצה בעינן וליכא, ולכן אמרו עוד (בפסחים קי”ט ע”ב) אין מפטירין אחר מצה אפיקומן, וזהו כדי שישאר טעם המצה בפיו, כמבואר ברמב”ם (בפרק ח’ מהלכות מצה הלכה ט’). אבל פת שאוכל בסוכה, אין בו שום שינוי מהפת הנאכל כל השנה, ולכן דיו שאוכל כזית דגן אפילו שאוכל עמו לפתן, ואפשר שאפילו בנילוש במי פירות יוצא ידי חובה.

וע’ גר”א שכתב שגם הדין שכתב הרמ”א שלא יאכל עד שיהיה ודאי לילה, גם הוא מירושלמי, היינו משום שלומדים טו טו מחג המצות[2]. וכל זה תלוי בהבנת היקף הלימוד של כזית בסוכה מכזית פסח, אם זה דין באכילה או דין בסוכה.

נספח:

וע’ בעל המאור פסחים כו ע”ב שבעצם ההשוואה בין כזית מצוה לכזית בליל סוכות, היא בעצם השוואה גם בכיוון ההפוך, שהיה מקום לומר שכפי שבסוכה מברכים כל שבעה, גם בפסח נברך כל שבעה, אם מקישים זה לזה:

ויש ששואלין באכילת מצה מה טעם אין אנו מברכים עליה כל ז’ כמו שמברכים על הסוכה כל ז’ דהא גמרינן מהדדי שלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות בין במצה בין בסוכה כדאיתא בפרק הישן ויש להשיב לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות משא”כ בסוכה שאין יכול לעמוד בלא שינה ג’ ימים והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה והיינו דאמרינן בשבת בפרק רבי אליעזר מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת דברי רבי אליעזר מנא ליה לר”א הא אי מסוכה מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים זהו טעם שמברכין על הסוכה כל ז’ ואין מברכין על מצה כל שבעה וטעם נכון הוא.

[1] ע’ תשובות והנהגות כרך ג סימן רח: “גדול אחד פירסם, כיון שילפינן סוכה ממצה ט”ו ט”ו צריך שהכזית פת יהיה שלו כמו בפסח, וכשם שלענין מצה העיר ב”שפת אמת” בסוכה לה. שבעה”ב המזמין אורח צריך להקנות לו את המצה להדיא דליהוי שלו, שאל”כ אורח שאוכל משל בעה”ב אוכל, כמו”כ בליל סוכות העיר שצריך להקנות הפת לאורחים ליהוי “לכם” לצאת חובת לילה ראשונה בפת כדין, ולע”ד הפליג להחמיר כן.”

[2] ב”דברי יחזקאל” (סי’ מה אות ה) כתב בשם הגר”ח: הרמ”א באו”ח (סימן תרל”ט ס”ג) כתב דלא יאכל בלילה הראשונה בסוכה עד שיהא ודאי לילה. ובשם הגרח”ס שמעתי לפקפק ע”ז דלפמ”ש הגר”א שם דה”ט משום דילפינן ממצה דבעי לילה ממש וכמ”ש בריש ע”פ ע”ש, ולפ”ז אין לדמות מצה לסוכה דכיון דאיכא דין תוספת אף קודם שנעשה לילה א”כ מחויב בסוכה גם בתוספת, ובשלמא במצה אין לחייבו בתוספת משום דבעי לילה ותוספת עדיין יום הוא, משא”כ בסוכה דאפילו ביום מחויב בסוכה, א”כ התוספת דערב יום טוב לא גרע משאר ימי הסוכות, ואי משום דצריך לאכול בסוכה כזית בלילה ממש דילפינן ממצה הרי אפשר לקיים הך מצוה בזמנה.