כלי הנגינה במקדש | שיעורי הרב יואל עמיטל

ב”ה

שירת הלויים וכלי הנגינה בבית המקדש

הקדמה

כתב בספר הכוזרי מאמר ב אות סד

חכמת המוסיקא, חשוב באומה שהיא מכבדת הנגונים ומעמדת אותם על הגדולים שבעם, והם בני לוי, מתעסקים בנגונים בבית הנכבד בעתים הנכבדים, ולא הוצרכו להתעסק בצרכי הפרנסה במה שהיו לוקחים מהמעשרות ולא היה להם עסק זולתי המוסיקא. והמלאכה נכבדת אצל בני אדם, כאשר היא בעצמה אינה גרועה ולא פחותה, והעם מחשיבות השרש וזכות הטבע כאשר הם, ומראשיהם במלאכה: דוד ושמואל. ומה תחשוב במוסיקא ההיו יודעים אותה אם לא?

מה הם הכלים לא ידוע לנו, לא ידוע לנו אם שמות הכלים שלנו הם היו הכלים שלהם, וקרוב לודאי שלא. כמובן מה המקצב לא ידוע, המהירות (גם על תקופת הברוק יש ויכוחים וחילוקי דעות…), כך שודאי לא ידועים לנו איך היתה השירה בבית המקדש. מהו הכינור ומהו נבל, מה ההבדל שבין החליל והאבוב?

ודבר נוסף להקדמה: אנו מוצאים את המספר 12 כמה פעמים בשירת הלויים, שנים עשר לווים שרים, אין מוסיפין על שנים עשר חלילים. ראה הערה 2 להלן.

שירת הלויים – שירה מקצועית

הלוויים למדו חמש שנים את הנגינה, חולין כד, א

כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים שנה ומעלה וכתוב אחד אומר מבן שלשים אי אפשר לומר שלשים שכבר נאמר כ”ה ואי אפשר לומר כ”ה שכבר נאמר שלשים הא כיצד כ”ה ללמוד ושלשים לעבודה מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה’ שנים שוב אינו רואה

והרי ברור שלא היה צורך חמש שנים ללמוד את פעולת נעילת שערים, בעל כורחנו היתה שם “אקדמיה למוזיקה” שבה למדו.

דברי הימים א פרק כג פסוק א – ה

וְדָוִיד זָקֵן וְשָׂבַע יָמִים וַיַּמְלֵךְ אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ עַל יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֶּאֱסֹף אֶת כָּל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם: (ג) וַיִּסָּפְרוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמָעְלָה וַיְהִי מִסְפָּרָם לְגֻלְגְּלֹתָם לִגְבָרִים שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה אָלֶף: (ד) מֵאֵלֶּה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה’ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים: (ה) וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים שֹׁעֲרִים וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מְהַלְלִים לַה’ בַּכֵּלִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל:

(ז) וַיְהִי מִסְפָּרָם עִם אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַה’ כָּל הַמֵּבִין מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה:

בדברי הימים א פרק כה פסוק א:

וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הנביאים הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם וַיְהִי מִסְפָּרָם אַנְשֵׁי מְלָאכָה לַעֲבֹדָתָם:

(ה) כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹזֵה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִים לְהָרִים קָרֶן וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים לְהֵימָן בָּנִים אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבָנוֹת שָׁלוֹשׁ: (ו) כָּל אֵלֶּה עַל יְדֵי אֲבִיהֶם בַּשִּׁיר בֵּית ה’ בִּמְצִלְתַּיִם נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת לַעֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ ס אָסָף וִידוּתוּן וְהֵימָן: (ז) וַיְהִי מִסְפָּרָם עִם אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַה’ כָּל הַמֵּבִין מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה:

לפי חשבון של רבי אברהם משער אריה בספרו שלטי הגבורים[1], נשארו מכל אלו שלמדו באקדמיה למוסיקה מאתיים שמונים ושמנה, וזה משום שהיו עשרים וארבע משמרות בשנה, ובכל משמרת שנים עשר כהנים ולכן הסך הכולל שלהם הוא 228.

ברור שהיתה גם שירה בפה וגם שירה בכלי, דברי הימים ב פרק ה פסוק יב – יג

(יב) וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרֲרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מחצררים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת: (יג) וַיְהִי כְאֶחָד למחצצרים לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרֲרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לַה’ וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל לַה’ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית ה’:

אגב, כאן מצאנו גם לבוש של הלויים שהוא לבוש בוץ – לבוש לבן. והיו גם כלי נגינה וגם הלל לה’ בפה.

הכלים בבית המקדש

רמב”ם כלי המקדש ג, ד

ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל, ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה, ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר[2], ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה, ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם, והצלצל אחד בלבד.

כלי נגינה מוזכרים כבר בבראשית:

בראשית פרק ד פסוק כא (פרשת בראשית)

וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב

בראשית פרק לא פסוק כז (פרשת ויצא)

לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר

דוד המלך ניגן בכינור: שמואל א פרק טז פסוק כג

וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה

וכמובן כלי הנגינה שבפרק האחרון בתהילים, קנ:

(ג) הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר: (ד) הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב: (ה) הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה:

התוף:

אך לא ידוע לנו מהו הכנור ומהו העוגב שעליהם מדובר בפסוקים. כמו כן מצאנו שמות פרק טו פסוק כ (פרשת בשלח):

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:

יש להדגיש, שאמנם תוף מופיע הרבה פעמים בתנ”ך, אך בדברי הימים בפרק כה, בכלי הנגינה של הלויים זה לא מופיע בכלל. התוף הוזכר גם במשנה אחרונהה במסכת קינים, ע”ש ואכ”מ.

בכל כלי הנגינה במקדש לא הוזכר תוף. וכן לא מצאנו במקדש שופר.

וכן רמב”ם איסורי מזבח ד, ז

המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה, וקרניה פסולין לחצוצרות ושוקיה לחלילין ובני מעיה לנימין הכל פסול.

לא הזכיר שקרניה פסולות לשופר ומעיה לתוף. כי זה לא היה במקדש.

ומצאנו גם בסוגיה בערכין י’ ע”ב שיש כלים שלא היו במקדש:

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הרדולים לא היה במקדש מאי הרדולים אמר אביי טבלא גורגדנא מפני שקולו ערב ומערבב את הנעימה

וע’ ספר שלטי גיבורים פרק ה’ שמזהה את ההרדוליס כנראה כמין של עוגב.

ועוד כתב שם:

וגם קול התוף לא ישמע על הדוכן משום גריעות קולו שאינו מתוקן לשורר על שיר נחמד ונעים כמצטרך

ושם כתב:

והנה הכלים הפחותים והגרועים אשר אין להם חלק בשיר הם השופר התוף המחול העצי ברושים המנענעים המגרפה דתמיד השלישים המשרוקיתא הסמפונייא ודומיהן

אמנם בתהילים מצאנו תוף:

תהלים פרק קנ פסוק ד

הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב:

תהלים פרק פא פסוק ג

שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל:

ולכאורה הכוונה לנעשה במקדש

דניאל פרק ג פסוק ה

בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרוס קַתְרוֹס סַבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין סוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא:

ומסתבר שאלו הכלים שהביאו איתם מירושלים.

אבן עזרא דניאל פרק ג פסוק ה

כינור ומחול ומינים ועוגב ושמותם לא ידענום אף על פי שעוגב מגזרת ותעגבה ומינים שני כלים ומחול חליל וכינור כדמות מנורה ואלה סברות בלא ראיה

הפסנתרין אינו הפסנתר שלנו שהומצא בפירנצה בשנת 1700. ובסמפוניה אין ארבעה פרקים. מקובל שפסנטרין הוא הסנטור[3].

וע’ רשימת כלי הנגינה במקדש בספר שלטי הגבורים של רבי אברהם משער אריה הרופא פרק ה’ שם מונה שלשים וארבעה כלים בנוסף על המגריפה והפעמונים שבשולי מעיל כהן הגדול.

הכינור:

הכינור של דוד לכאורה נראה שהוא היה כלי נשיפה, שהרי הכינור שלנו אינו יכול לנגן על ידי רוח. אמנם בספר שלטי הגיבורים כותב שאנו מחליפים את הכינור והעוגב, ולדעתו כשהעוגב עומד בזוית מסויימת, הוא יכול להשמיע קול חרישי ברוח, וזה כינור של דוד[4].

צירוף של תזמורת מצאנו אצל שמואל ששולח את שאול, שמואל א פרק י פסוק ה:

וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים:

וכתוכחה, ישעיהו פרק ה פסוק יב:

וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה’ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ:

ובתהילים בהרבה פסוקים, לדוגמה, תהלים פרק פא פסוק ג:

שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל:

המגרפה:

מצאנו את המגרפה במשנה תמיד ה, ו:

הגיעו בין האולם ולמזבח נטל אחד את המגרפה וזורקה בין האולם ולמזבח אין אדם שומע קול חברו בירושלים מקול המגרפה ושלשה דברים היתה משמשת כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא ובן לוי שהוא שומע את קולה יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר והוא רץ ובא וראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח:

ובגמרא ערכין י, ב:

אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל מגריפה היתה במקדש עשרה נקבים היו בה כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר במתניתא תנא היא אמה וגבוה אמה וקתא יוצא הימנה ועשרה נקבים היו בה כל אחד מוציא מאה מיני זמר נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך מתניתא גוזמא:

ופרש רש”י שם:

עשרה נקבים היו בה – ובכל נקב היה קנה אחד ובכל קנה וקנה היו בו י’ נקבים ובכל נקב של קנה הוציא מין זמר נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר.

וסימניך – שלא תטעה מי אמר מאה מי אמר אלף.

מתניתא גוזמא – דרך משניות לשנות גוזמא כגון הנך דאמר בשחיטת חולין בפרק גיד הנשה (דף צ:).

לדעתו של בעל שלטי הגיבורים המגרפה של מסכת תמיד היא כלי שונה ממה שמתואר במסכת ערכין.

לרש”י ערכין י ב הייתה מגרפה אחת לשלושת השימושים (שגורפים את הדשן, שזורקים בין אולם ולמזבח, והמגרפה של ערכין) וכבר הקשו על כך רבים עיין בראב”ד על תמיד פ”ג תויו”ט תמיד פ”ה מ”ו.

ערוך השולחן העתיד הלכות תמידין ומוספין סימן קיב סעיף טז:

זו המגריפה שאמרנו אינה מגריפה של השיר ולא מגריפה שגורפין בה את הדשן, אבל זו היתה כלי אחרת שמשמיע קול והיתה צורתה כמין מגריפה (תוי”ט פ”ה דתמיד מ”ו), ושלשה דברים היתה משמשת לוי השומע את קולה ידע שאחיו הלוים נכנסו לדבר בשיר והוא רץ ובא לשורר עמהם, וכהן השומע את קולה ידע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא להשתחוות עמהם. וההשתחווייה היה בהיכל בגמר העבודה כדתנן בתמיד ספ”ו בכה”ג ובריש פ”ז לעניין כל הכהנים ע”ש

עצם העובדה שחז”ל מדברים על המגרפה, משמע שאפשר להוסיף כלים על מה שכתוב, שהרי מגריפה כתובה, והייתה במקדש.

החליל והאבוב:

במשנה ערכין פ”ב מ”ג:

ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח… ולא היה מכה באבוב של נחשת אלא באבוב של קנה מפני שקולו ערב ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחליק יפה.

ובגמ’ ערכין י, ב

פתח בחליל ומסיים באבוב א”ר פפא היינו חליל היינו אבוב ואמאי קרי ליה חליל דחלי קליה

וכך משמע ברמב”ם שהחליל והאבוב הם שני חלקים של אותו כלי, רמב”ם כלי המקדש ג, ה:

בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות, החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף, עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשירה, משאר מיני מתכות פסולה, והחלילין שהיו מנגנין בהן היה אבוב שלהן של קנה, מפני שקולו ערב ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחלק יפה

הלכה ד

ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל, ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה, ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר, ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה, ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם, והצלצל אחד בלבד.

הרמב”ם כתב: “כינורות מוסיפין עד לעולם” (בתזמורת פילהרמונית יש בין ששה עשר כנורות לעשרים)

בהלכה ה’ להלן מבואר שבימי המועדות ובר”ח היתה גם תקיעה בחצוצרות, ודוקא הכהנים תוקעים:

הלכה ה

בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות, החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף, עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשירה, משאר מיני מתכות פסולה, והחלילין שהיו מנגנין בהן היה אבוב שלהן של קנה, מפני שקולו ערב ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחלק יפה.

הלכה ו

בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח: בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביום טוב הראשון של פסח, וביום הראשון של עצרת, ובשמנה ימי החג, וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת.

כתב ערוך השולחן העתיד הלכות כלי המקדש סימן כ סעיף יב

וכן בשירה בכלים לא היו פחות מי”ב כלים כלי שיר, כדתנן התם: אין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד עולם והצלצל לבד, ומקודם זה שנינו (י, א) אין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה. וזהו שאמרו בגמ’ על המשנה דאין פוחתין משנים עשר לוים הני כנגד מי כנגד תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל אחד, שנאמר: הוא ובניו ואחיו שנים עשר ע”ש. ואף על גב דגם שני חלילין היו כדתנן התם אין פוחתין משני חלילין ולא מוסיפין על שנים עשר, לא נחשבו בכלי שיר דאינו אלא לשמחה בעלמא, ולכן בשמחת בית השואבה היה העיקר החליל כדתנן בפ”ה דסוכה, ועיקר חכמת הנגינה היתה בכנור ונבל וצלצל. והטעם דכנורות מוסיפין עד עולם ונבלים לא יותר מששה וחלילין לא יותר מי”ב, משום דכנורות כל מה שתוסיף תהיה הנגינה יותר יפה, אבל נבלים יותר מששה יבלבל סדר הנגינה וכן חלילין יותר מי”ב, ומטעם זה לא היה רק צלצל אחד (כנלע”ד).

עיקר שירה בפה או בכלי

בגמ’ יש מחלוקת אם עיקר שירה במקדש היא בפה או עיקר שירה בכלי, (גמ’ סולכה נ’ ע”ב – נא ע”א, ערכין יא)

וכתב חדושי הריטב”א סוכה נא, א על ראית הגמרא שעיקר שירה בפה, שברור שהיתה גם נגינה בכלים.

דודאי ליכא למאן דאמר דשיר כלים לא הוי חשוב כשיר, אלא היינו ראיה דמייתי דלא קרי משוררים סתם דמקדש אלא למשמיע קול בהלל ובהודות לה’ ולא למחזיקים בכלי שיר אלמא עיקר שיר בפה הוא והם הראוים ליקרא משוררים דמקדש,

אלא שכתב הרמב”ם שהלויים נגנו רק בפה בלא כלי, ואחרים היו עומדים שם ומנגנים בכלי שיר, ע’ רמב”ם כלי המקדש פרק ג’ הלכה ג’:

לוי האונן מותר לעבוד ולשורר, ואין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן ומוסיפין עד לעולם ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה, ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס, ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר.

כיון שעיקר שירה בפה, לכן בכלי יכולים גם אחרים לנגן, וגם ישראלים.

הגמרא אומרת שנפקא-מינה להלכה, שאם עיקר שירה בפה, אז בשבת לא היו מנגנים בכלים, שהם רק תוספת, והנגינה בהם אינה דוחה את השבת, אבל אם עיקר שירה בכלי, אז כך צריכה להיות עבודת בית המקדש, והיא דוחה שבת.

הרמב”ם הלכות כלי המקדש ג, ו. “חליל של קרבן עבודה הוא ודוחה את השבת” להלכה, שגם בשבת היו מנגנים בכלי הנגינה, ולכאורה קשה שהרי הוא פסק שעיקר שירה בפה. האחרונים דנים בקושיה זו, ומביאים תרוצים שונים. ומה שכתב הרמב”ם “דוחה את השבת” אף על פי שלנגן בכלי שיר זה שבות ואין שבות במקדש, כתב הרדב”ז שם:

“הנכון בזה לאשכחנא כמה שבותות דגזרו במקדש ושבות זה לא גזרו עליו מפני שהוא עבודה ואמרו שידחה את השבת, ושבות זה קורא רבינו דחיית שבת.

יתכן שאמנם, נכון, שעיקר שירה בפה, והכלים זה לא העיקר, אלא הם באים רק ‘לבסומי קלא’, כלומר, לבשם ולהוסיף עוד הידור בשירה, אבל הם עדיין ‘הידור מצוה’, וגם הידור מצוה דוחה את השבת. דוגמא לכך מצינו במצות מילה, שציצים שאינם מעכבים את המילה, מותר בשבת לחתוך גם אותם, מכיון שזה הידור מצוה לחתוך בצורה כזאת, שלא ישאר שום דבר. ז”א, כשעושים את המצוה בצורה מהודרת, ההידור הוא חלק מעצם המצווה, וגם הוא דוחה את השבת.

הוא הדין גם בענין השירה. הניגון בכלים הוא הידור מצוה, ומכיון שהידור המצוה הוא חלק מעצם המצוה, הוא דוחה את השבת.

ראה הרב סולביצ’יק, שיעורים לזכר אבא מארי ח”ב. שיש שני דינים בשירה, יש שירה על הקרבן ושם נחלקו אם עיקר שירה בפה או בכלי, ויש שיר במקדש נפרד.

יש כאן חידוש ברמב”ם, שהיו גם ישראלים שהיו מנגנים. והטעם הוא כיון שעיקר שירה בפה היא על ידי הלוויים, והכלי רק לבסומי קלא, וזה יכול להיות גם על ידי זרים.

אמנם בפסוקי דברי הימים אנו מוצאים באופן עקבי שהמנגנים היו הלוויים לשיטתו של הרמב”ם ייתכן שאעפ”כ בימי בית ראשון לא הניחו הלוויים לישראלים לנגן ובדומה למה שמצאנו בעניין הולכת שעיר המשתלח (יומא סו ע”א) שהכל כשרין להוליכו אלא שעשו הכהנים גדולים קבע ולא היו מניחין את ישראל להוליכו. (מעלין בקדש כט, הרב בורשטיין)

במשנה יש מחלוקת אם המנגנים היו ישראלים מיוחסים או לויים, במסכת ערכין (פ”ב מ”ד):

ועבדי הכהנים היו דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר משפחות ‘בֵּית הַפְּגָרִים’ ו’בֵית צִפְּרַיָּה’ (בֵּית הַצִּפּוֹרִים) ומאֵמָאוֹס היו משיאין לכהונה. רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו[5].

מתי הלויים אומרים שירה, ע’ רמב”ם כלי המקדש ג, ב

ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין, אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח, וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה.

התקיעה בחצוצרות:

רמב”ם כלי המקדש ג, ה – ו

הלכה ה

בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות, החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף, עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשירה, משאר מיני מתכות פסולה, והחלילין שהיו מנגנין בהן היה אבוב שלהן של קנה, מפני שקולו ערב ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחלק יפה.

הלכה ו

בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח: בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביום טוב הראשון של פסח, וביום הראשון של עצרת, ובשמנה ימי החג, וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת.

שו”ת מלמד להועיל חלק א (אורח חיים) סימן טז

שאלה. בעיר אחת הסכימו הפרנסים להעמיד בביהכ”נ שלהם כלי שיר הארגעל /האלף קמוצה; עוגב/ הידוע, והרב אשר שם אף שהשתדל בכל כחו לא עלתה בידו לבטל הסכמה זאת, אשר ע”כ רצונו לבחור הרע במעוטו ולהתיר להם שינגנו בארגעל בימי החול, כגון בחתונות וביום הולדת של המלך יר”ה וע”י זה יגרום כי לכל הפחות לא יחללו שבתות ומועדות. חוץ מזה הוא חושש שאם יניח את משרת הרבנות ויעזוב את מקומו בשביל הארגעל, יבוא לשם רב אחר אשר לא לבד הארגעל יתיר להם כי אם יגרום עוד קלקולים אחרים גדולים, וע”כ שואל הרב דעיר הנ”ל, אם יכול לשבת במקומו ולהניח לנגן בארגעל בימי החול.

ושם הביא מחלוקת האם מותר לנגן בעוגב בבית הכנסת ביום חול.

ועתה נחזי אנן לברר הדין על בוריו, ויען כי המתירין החזיקו את ידם ואמרו שהיה גם בבית המקדש כלי שיר שהיה דומה לארגעל, וגם הביאו ראיה מהארגעל שהיה בק”ק פראג, על כן נחקור תחילה על הדברים האלה.

גרסינן בערכין י’ ע”ב א”ר מתנה אמר שמואל מגריפה היתה במקדש עשרה נקבים היו בה כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר במתניתא תנא היא אמה וגבוה אמה וקתא יוצא הימנה וכו’ ע”כ. ועיין בירושלמי פ’ החליל ובמדרש ילקוט קהלת רמז תתקפ”ט דשם פליגי רב ושמואל בצורת המגריפה. ואמרו המבארים כי זאת המגריפה היא כלי שיר כמו הארגעל. אמנם מבואר במשנה תמיד פ”ה מ”י שהמגריפה עיקר שמושה היה לדברים מיוחדים ולא לשיר עם הלויים. הן אמת שהתוי”ט כתב שם שהמגריפה דכאן אינה המגריפה דמשנה ח’ פ”ג ודש”ס ערכין שהיה כלי שיר חשוב, דזה א”א שיזרקוהו שלא ישבר קניה עיין שם. אמנם כל רואה יראה כמה מן הדוחק הוא לומר שהיו ב’ מיני כלי קול במקדש ושניהם שמם מגריפה. וכבר באר דבר זה היטב הראב”ד ז”ל בפירושו לפ”ג מ”ח דתמיד שכתב וז”ל: וזו שקראו מגריפה על שם שכמו שמגריפה גורפת הדשן יחד כך אותו הכלי מחבר מיני זמר יחד והא דתנן לקמן וכו’ נטל את המגריפה וזרקו וכו’. האי זריקה לאו זריקה ממש שהרי מי מוציא קול ע”י זריקה אלא האי זריקה היינו כדאמרינן נזרקה מפי החבורה דהיינו שכל א’ וא’ כיון לדעת חבירו ויצא מהם הדבר כמו פתאום שלא היה יודע מה בדעת חבירו אעפ”כ כונו לדעת אחת משום אגב חביבא להו מלתא לאומרה לא המתין א’ לחבירו ויצא מהם הדבר מהרה, כך בכאן גבי מגריפה דכשהיו רוצין לשורר בה לא היו מוציאין כל הקולות יחד אלא פעמים קול זה ופעמים קול זה כדרך שמנגן בכנורות שמרבים עניני קולות כדי לתקן הנגינה ובה היה מתחיל לשורר וממנה היו יודעים הלויים שכבר נכנסים לדבר בשיר אבל בכאן כשהגיע בין האולם ולמזבח זרקו כולם בפעם אחת דהיינו שכל הקולות שהיו בה היה מכווין להוציא ביחד ולפיכך היה קול גדול שלא היה אדם שומע את קול חבירו גם כשקול גדול נופל בפעם אחת נראה כיוצא פתאום עכ”ל.

הרי דהיא היא המגריפה דערכין ודתמיד פ”ה, והתוי”ט אילו היה רואה דברי הראב”ד היה חוזר מדבריו. וא”כ חזינן דהמגריפה היתה משמשת לדברים מיוחדים ולא כשאר כלי שיר. וכן כתב הרב ר’ אברהם משער אריה בספרו שלטי גבורים פ”ו דלגודל קול המגריפה לא יכלו לויים לשורר עמה עיין שם. ולפ”ז אין המגריפה דומה כלל לארגעל. אמנם אף את”ל דהמגריפה היא כלי שיר חשוב כמ”ש התוי”ט אכתי איכא לספוקי וכמו שהעיר כבר הרב הגאון מהר”ם בנעט דאיכא ספק עצום אם היה ארגעל במקדש, ויפה העיר תלמידו הרב מוהר”ר דוד דייטש בספרו הנ”ל צד /עשרים ושש/ דיש ראיה שלא היה ארגעל במקדש מסוגיא דערכין הנ”ל דאמר רשב”ג לא היה הדרולוס במקדש מפני שקולו עב (כן גי’ הערוך) ומערבב את הנעימה (נעימה הוא בל”א: מעלאדיע /מנגינה/ והמתרגמים ליעבליכקייט /נחמד/ טועים) ועיי”ש בתוספתא. וכן איתא בירושלמי סוכה פ”ה לא היה ארדבלס במקדש מפני שהיה סורח את הנעימה. ושם אמר רשב”ל עוגב זה ארדבל”ס. וכבר פי’ יפה ר’ בנימין מוסאפיא הדרולוס וארדבלס שהוא לשון יוני /היידראלוס/ והוא בל”א וואזזערארגעל /עוגב הפועל ע”י מים/ שנשתמשו בימים ההם הרבה לנגן בו בפני שרים. (ע’ ערש אונד גרובער ארטיקעל /היידראלוס/.) ורשב”ג העיד שלא היה במקדש מפני שמערבב את הנעימה וכן החליטו בזמננו המנגנים המפורסמים מייערבעער ובארטאלדי שהארגעל מערבב את הנעימה כאשר העיר על זה הרב ר’ דוד דייטש שם בספרו. היוצא לנו מזה שנראה שלא השתמשו בארגעל במקדש לשיר. אמנם כן אף אי היו משתמשין בו במקדש לא עדיף ממצבה שהיתה אהובה בימי האבות ואחר כך נעשית שנואה מפני שעשאוה חוק לעבודה זרה. ונדבר עוד מזה לקמן בע”ה.

וראה שם על קבלת שבת עם כלי זמר

[1] רבי אברהם בר דוד, מחכמי איטליה, רופא ומחבר. נולד במנטובה בשנת ה’ש”ב (1542). נפטר בכ”ז בתמוז ה’שע”ב (1612). מתלמידיהם של מהר”ם (רבי מאיר קצנלבוגן) מפדואה ושל הרב המקובל רבי אברהם פורבינציאלי, ראש דרשני איטליה. כונה “אביר הרופאים”. קיבל רשיון מן האפיפיור לטפל בנוצרים. טיפל באישי שלטון מפורסמים, ולבקשתם כתב שני ספרי רפואה בלטינית. בהיותו בן 63 שנים לקה בשיתוק בחצי גופו. בתקופה זו כתב את ספרו “שלטי הגיבורים”, הדן בצורת בית המקדש, תבנית שמונת בגדי הכהן הגדול ואופן הקרבת הקרבנות, תוך הסתייעות במידע מתחומי המדעים.

[2] להלן נפגוש שוב את המספר 12, וראה שכתב: המספר 12 הוא מספר מופלא שכל מוזיקאי ער לו. מבחינה טונלית יש לנו 12 חצאי טונים שמרכיבים אוקטבה (חזרה על אותו מחזור ברגיסטר אחר), ובמבחינה ריתמית 12 הוא הבסיס לקצב ולתובנה ש-4 ו-3 יושבים על אותו Cycle, אותו One, כמוהם גם ה-6, ה-2, ה-5 וה-7 (ביחד 12). מדהים לגלות שהסולם התחיל משבעה טונים ואח”כ נוספו לו 5 טונים, ושיש לכל טון – תדר הנמדד במספר רעידות בשניה – סיבה להימצאותו שם ולהרגשתו או השפעתו על הגוף.

אוקטבה: במוזיקה, אוקטבה ויקיפדיה: היא מרווח בין שני צלילים שתדירותו של האחד מהם היא חצי (או פי 2) מתדירותו של השני. מרווח זה שקול ל-6 טונים, (או 12 חצאי טונים, 12 צלילים) בין תו לאותו תו ברצף (במחזור) הבא. אוקטבה היא המושלמת מבין המרווחים המושלמים, שכן היא מהווה הרמוניה בין תו למופע זהה של עצמו.

[3] סַנְטוּר (בפרסית: سنتور) הוא כלי נגינה עתיק ממשפחת כלי המיתר שהיה נפוץ בממלכת פרס.[1] הסנטור מוזכר בספר דניאל בשם “פסנתרין” ונחשב לאבי הפסנתר של ימינו.

[4] וכך מעידה נכדתי טל לוי הי”ו, שיש לה נבל, ולעיתים כשיש רוח אפשר לשמוע קול הרמוניה מהמיתרים של הנבל.

[5]ע’ שיעור בנושא באתר ישיבה מהרב מרדכי הוכמן. וראה ליקוטי הלכות תמיד פ”ז דף יד ע”ב, בזבח תודה שם