“מורשה קהלת יעקב” שמחת סוכות ושמחת תורה על פי שיחה של אבא ז”ל
לא הרי שמחת תורה כהרי שמחת בית השואבה. על שמחת בית השואבה כותב הרמב”ם (הלכות לולב פ”ח הי”ד):
מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והמהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם, האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע.
לא כל אחד יכול להשתתף באופן פעיל בשמחת בית השואבה. דבר זה מוגבל לתלמידי החכמים, לחסידים, לזקנים ולאנשי מעשה – לאליטה הרוחנית של עם ישראל. שאר העם משתתף בכך שהוא בא “לראות ולשמוע”: יש ערך ותועלת לעצם ההתבוננות בשמחה מיוחדת זו.
הרמב”ם כותב בסוף הלכות לולב בהלכה שלאחר ההלכה שהובאה לעיל:
רמב”ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ”ח) תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב’ ו’) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה’ שנאמר (שמואל ב’ ו’) והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה’. בריך רחמנא דסייען.
יש סכנה בהדגשת החוויתיות שבשמחה, האם השמחה היא אמיתית? האם אין כאן אלא שתיית י”ש בלבד, כמין סם המשמח?
הקדמת האגלי טל:
ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תוה”ק, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד תורה כ”כ לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא, כי זה עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי התורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי התורה הוא נעשה דבוק לתורה.
(והארץ נתן לבני אדם):
גם לגבי שאר המצוות, אני סבור שאין לפסול את החוויה הדתית והסיפוק הרוחני המתלווה לקיומן. המשנה במסכת אבות (פ”ד מ”ב) אומרת:
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.
מבאר ר’ עובדיה מברטנורא שם:
ששכר מצוה מצוה – שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן. וכן שכר עבירה וכו’. פירוש אחר, ששכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה.
זהו אפוא ביטוי קיצוני, שאדם מקבל שכר לא רק על עשיית המצווה, אלא גם על העונג שבעשייתה. אמנם “מצוות – לאו ליהנות ניתנו” (ראש השנה כח ע”א) – במובן הגשמי, אך הסיפוק הרוחני שיש לאדם שעשה את המצווה, לא רק שאינו פוגם במצווה, אלא שהוא בפני עצמו מצווה, שאדם מקבל עליה שכר.
במקדש “למען ילמדו ליראה” במצות הקהל שנוהגת בחג הסוכות מידי שבע שנים נאמר, דברים פרק לא פסוק יב
הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
במקדש מדובר על חוויה שמביאה לידי יראה. חוויה כזו נכונה רק אם יש לה “כיסוי” על ידי חסידים ואנשי מעשה.
חויה שמביאה לידי יראה היא חויה שצריך בשבילה להפעיל גם את השכל ולא רק את הרגש שהרי “הן יראת ה’ היא חכמה”
במקדש לא תתכן שמחה שהיא מבוססת על רגש ולא על שכל
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א
כי אם בתורת ה’ חפצו – א”ר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר: (תהלים א) כי אם בתורת ה’ חפצו. לוי ור”ש ברבי יתבי קמיה דרבי וקא פסקי סידרא, סליק ספרא, לוי אמר: לייתו [לן] משלי, ר”ש ברבי אמר: לייתו [לן] תילים, כפייה ללוי ואייתו תילים, כי מטו הכא כי אם בתורת ה’ חפצו, פריש רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, אמר לוי: רבי, נתת לנו רשות לעמוד.
משלי = שכל תהילים = רגש
בשמחת תורה, לעומת זאת, משתתפים ושמחים הכול – מפני שלכל אחד ואחד מישראל יש חלק בתורה.
המדרש (ויקרא רבה ט ג) מספר (התרגום על פי מהדורת מרגליות):
מעשה ברבי יניי שהיה מהלך בדרך. פגע בו אדם אחד שהיה משופע ביותר. אמר לו: משגח רבי לאיתקבלא גבן. אמר ליה: מה דהני לך.
הכניסו לתוך ביתו. בדקו במקרא ולא מצאו; בדקו במשנה ולא מצאו; בתלמוד – ולא מצאו; בהגדה – ולא מצאו. אמר ליה: בריך. אמר ליה: יברך יניי בבייתיה.
אמר ליה: אית בך אמר מה דאנא אמר לך? אמר ליה: אין. אמר ליה: אמור: אכל כלבא פסתיה דיניי. קם צריה. אמר ליה: מה ירתותי גבך דאת מוני לי?! אמר ליה: ומה ירתותך גבי? אמר ליה: דמינוקייה אמר ‘תורה צוה לנו משה מורשה’ (דברים ל”ג, ד) – ‘קהלת יניי’ אין כתיב כאן אלא ‘קהלת יעקב’.
מן דאיתפיסין דין לדין אמר ליה: למה זכית למיכל על פתורי? אמר ליה: מן יומיי לא שמעית מילא בישא וחיזרתי למריה, ולא חמית תרין דמיתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון. אמר ליה: כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא?!
[תרגום:
מעשה ברבי יניי שהיה מהלך בדרך. פגע בו אדם אחד שהיה לבוש כאדם עשיר ביותר (וטעה בו רבי יניי וחשבו לתלמיד חכמים). אמר לו: ישים נא רבי אל לבו להתארח בביתי. אמר לו האורח: אעשה מה שיהנה אותך.
הכניסו לתוך ביתו. בדקו במקרא ולא מצאו; בדקו במשנה ולא מצאו; בתלמוד – ולא מצאו; בהגדה – ולא מצאו. כיבדו רבי יניי בברכת המזון. השיבו האורח בהשתמטות: יברך יניי בביתו (שאפילו ברכת המזון לא ידע).
אמר לו רבי יניי: התוכל לחזור אחר מה שאומר לך? אמר לו: הן. אמר לו: אמור: אכל הכלב פתו של יניי. תפסו האורח לרבי יניי, אמר לו: מה, ירושתי אצלך ואתה מונה אותי בדבריך?! שאלו רבי יניי: ומהי ירושתך זו שאתה אומר שהיא אצלי? אמר לו: שהתינוקות קורין ‘תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב’ – ‘קהלת יניי’ לא נאמר כאן, אלא ‘קהלת יעקב’, שהתורה ירושה היא לכל ישראל.
משנתפייסו זה לזה אמר לו רבי יניי: במה זכית לאכול על שולחני? אמר לו: מימיי לא שמעתי מילה רעה על מישהו והחזרתיה לבעליה (כלומר: לא הלכתי רכיל), ומימיי לא ראיתי שניים המתקוטטים זה עם זה ולא עשיתי שלום ביניהם. אמר לו רבי יניי: דרך ארץ במידה כזו יש בידך – ואני קראתיך כלב?!
אורחו של רבי יניי גילה לו דבר מה שמעולם לא שם לב אליו: התורה היא מורשה לכל ישראל – ואפילו למי שלא למד דבר הימנה!!
עוד אורח נוסף היה לו לרבי יניי, שגילה לו אף הוא פשט בפסוק שהיה מוכר לו היטב. כך מספר התנחומא (מצורע אות ה; מקבילה במדרש תהילים למזמור נ”ב):
…’מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב’ (תהילים ל”ד, יג)… אמרו רבותינו: מעשה ברוכל אחד שהיה מסבב בעיירות והיה מכריז ואומר: מי מבקש סם חיים. שמעה בתו של רבי ינאי, אמרה לאביה: רוכל אחד מסבב ואומר: מי מבקש סם של חיים. אמר לה: לכי וקראי לו. הלכה וקראה לו אצל רבי ינאי. אמר לו: איזהו סם של חיים שאתה מוכר? אמר לו אותו הרוכל: וכי אין אתה יודע מה הסם הזה?! אמר לו: אפילו כן, הודיעני. אמר לו: הבא לי ספר תלים [=תהילים]. הביאו לו וגיללו, והוא מראה לו מה שאמר דוד ‘מי האיש החפץ חיים וגו’ נצור לשונך מרע’ וגו’. מה עשה רבי ינאי, נתן לו ששה סלעים. אמרו לו תלמידיו: רבי, לא היית יודע הפסוק הזה?! אמר להם: הן, אלא שבא זה וביררו בידי.
כל ימיו קרא רבי יניי את המקרא הזה, ואף על פי כן לא נתברר לו, עד שבא אותו רוכל וביררו בידו. הרוכל העמיד את רבי יניי על פשט שהוא לא עמד עליו מעצמו!
וכאורח הראשון נאמר אף אנו: ‘מורשה קהלת ישיבות’ אין כתיב כאן, אלא “קהלת יעקב”. לכל אדם בישראל יש חלק בתורה. כל יהודי, גם מי שמעולם לא זכה לחבוש את ספסלי הישיבה ולהקדיש תקופה ממושכת ללימוד מעמיק, אף הוא זוכה לגלות בתורה דברים שאיש לפניו לא הבחין בהם – שהתורה ירושה היא לכל ישראל.