סוכה גזולה ומצוה הבאה בעבירה

ב”ה

בענין סוכה גזולה ומצוה הבאה בעבירה

גמ’ דף ט’: חג הסוכות תעשה לך למעט גזולה

ע’ רש”י דבעי לך

לפי זה שאול כשר משום שזה נחשב שלו, ואין זה כמו ד’ מינים שאין יוצא בשאול בראשון דכתי’ לכם, כיון שגבי סוכה כתיב כל האזרח בישראל וכו’ מלמד שכל ישראל יוצאים בסוכה אחת וע’ דף כז ע”ב, וברש”י שאי אפשר דימטי שוה פרוטה לכל אחד אלא בשאלה.

על פי זה אין יוצאים בסוכה של הפקר. וע’ ערוך לנר סוכה כז ע”ב ש”לך” ממעט הפקר. וע’ בכורי יעקב סימן תרמ”ט סקט”ו שכתב לגבי לולב שאין יוצאים בו משל הפקר משום שאין מתקיים בו הפסוק לכם. וע’ ברור הלכה שם.

תוספות ט’ ע”א:

ההוא מיבעי ליה למעוטי גזולה – תימה תיפוק ליה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה דמהאי טעמא פסלינן אתרוג הגזול ביום טוב שני לקמן בריש לולב הגזול (ד’ כט:)… וי”ל דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא אלא מדרבנן…

תוספות ל’ ע”א ומהרש”א

משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה – והדתניא לקמן פ’ לולב וערבה (ד’ מג.) לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול משום שאול איצטריכא דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה דאע”ג דקרא גבי קרבן כתיב הוא הדין בכל מצות דהוי דאוריית’ כדמוכח בריש הגוזל קמא (ב”ק ד’ צד.) גבי הרי שגזל סאה של חיטין וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה דאין זה מברך אלא מנאץ וא”ת לקמן (ד’ לא:) דפסלינן לולב של אשרה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה ותו אמאי שרינן דלאו אשרה דמשה וי”ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה^[1]

וכתב מהרש”א:

תוס’ בד”ה משום דה”ל מצוה הבאה בעבירה כו’ וא”ת לקמן דפסלינן לולב של אשרה כו’ ומיהו תימה בפרק כל שעה דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל כו’ עכ”ל וצ”ע אדקשיא להו מלולב של אשרה דלקמן וממצה אמאי לא תקשי להו מסוכה גזולה דלעיל בס”פ הישן לרבנן דשאולה כשרה וגזולה פסולה מדכתיב לך וכבר הקשו כן התוס’ בפ”ק ואם ניחא להו הכא מסוכה גזולה כתירוצם שם דאיסורא דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן א”כ קושייתם מלולב דאשרה וממצה נמי ניחא וק”ל:

על השאלה מדוע תוספות שם לא הקשו מסוכה, ע’ שו”ת אבן ישראל חלק ח’ סימן כד, שהגמרא בדף לא מיירי על הדפנות ולא על הסכך ושם אין לפסול משום מצוה הבאה בעבירה כיון שאין הדפנות חלק מהסוכה (וכדעת הרא”ש שהדפנות לא נאסרות בהנאה). וע’ מנחת חינוך שכ”ה בהערה יג בענין דפנות גזולות, אבל לכאורה יש להוכיח מסוגיה דף לא שודאי דפנות נאסרות, שהרי אפילו הקרקע, אם קרקע נגזלת הרי לא יוצא ידי חובה, ודפנות לא גרע מקרקע.

מחלוקת בין התוספות

במה חולקים? ע’ ערוך לנר דף ל’:

בתוס’ ד”ה משום. נפקא לן גזול. המהר”ם והמהרש”א הקשו על התוס’ למה הקשו מלולב ומטבל ולא מסוכה כמו שהקשו באמת לעיל (ט א ד”ה ההוא) דל”ל לך למעוטי גזולה תיפוק לי’ דהוי מה”ב ושם תרצו דמה”ב לא הוי רק דרבנן ע”ש והרי הכא ע”כ לא ס”ל כן דאל”כ גם מלולב ומטבל ליכא קושיא וא”כ למה לא הקשו מסוכה דבזה לא שייך מה שכתבו דמשום שאולה נקט דהרי שאולה כשר בסוכה (לעיל כז ב). ולענ”ד י”ל דהמגן אברהם (סי’ תרמ”ט סק”ג) הוכיח מתוס’ (ד”ה הא) ומרש”י (בעמ’ ב’ ד”ה וקרקע) דמה”ב לא פסול רק למי שעשה העבירה אבל לאחר כשר אכן בשם הרמב”ן במלחמות (יד ב מדפי הרי”ף) כתב דאפילו לאחר פסול מטעם מה”ב ע”ש ולפ”ז י”ל דבשני שיטות הללו פליגי התוס’ דהכא עם תוס’ לעיל (שם) דהכא ס”ל כשיטה הראשונה דלאחר לא פסול מה”ב ולכן ל”ק מסוכה ל”ל לך למעט גזולה תיפוק לי’ מטעם מה”ב די”ל דאצטריך להיכא דגזל סוכה ושאלה לאחר דמטעם מה”ב הי’ האחר יוצא אבל השתא דכתיב לך למעוטי גזולה גם האחר אינו יוצא כיון דלגזלן לא הי’ רשות לשאול אותה א”כ גם אצל האחר היא גזולה רק דמשום מה”ב ליכא גבי’ כיון שהוא לא עשה העבירה ולכן לא הקשו הכא רק מלולב דשם שאולה ג”כ פסול ולכן לא אצטריך קרא למעוטי גזול תיפוק לי’ מטעם מה”ב דא”ל דיש נפקותא היכי דשאל לאחר שהרי גם לאחר פסול מטעם שאול אבל לעיל (שם) אפשר דאזלי התוס’ בשיטה האחרת שהיא שיטת הרמב”ן דגם אצל אחר יש משום מה”ב ולכן גם לענין סוכה לא שייך כתירוצינו והוצרכו לתרץ דמה”ב אינו רק מדרבנן:

ע’ שו”ע סימן תרמ”ט סעיף א’ ובביאור הגר”א שם שכתב שמחלוקת התוספות כאן ובדף ל’ היא בדין האורחות חיים שנאסר רק לגזלן.

דעת הריטב”א, ע’ כאן דף ט’ ע”א ולהלן ל’ ע”א שאכן הלימוד הוא למעט גזולה משום מצוה הבאה בעבירה, משום שה”א שאין לפסול אלא דבר הבא לרצות. קמ”ל הפסול שנפסל משום מצוה הבאה בעבירה (עמ’ פט ועמ’ רפ”ח).

תירוץ נוסף על שאלת התוספות:

יתכן על פי ירושלמי שהביאו הראשונים והאחרונים, בפרק האורג על המשנה שהקורע על מתו וכל המקלקלים פטורים, ואומרת הגמרא שבקורע בשבת יצא ידי חובה אליבא דרבי שמעון שמלאכה שאצל”ג פטור:

בעון קומי רבי יוסה לא כן אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח אמר לון תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אנו אומ’ הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח.

וע’ חזון יחזקאל על סוכה כאן, שגם בגזול יש את אותה סברא:

ושם הביא את המאירי בדף ל’ שכתב:

אלא גזל עצים וסיכך בהם הא מצוה הבאה בעבירה היא עד שראיתי לגדולי הדורות שהעמידוה שלא בגזלן עצמו אלא בלוקח מן הגזלן ואין נראה לי כן שהרי בהדיא אמרו גזל עצים וסיכך בהם אלמא בגזלן עצמו נאמרה אלא שנראה לי שהסוכה אינו יוצא בגופה ובקרקע עולם הוא יושב אלא שהסוכה מקיפתו וכל שקנאה אין בה משום מצוה הבאה בעבירה אף בראשון אבל לולב בגופו הוא יוצא וראוי לגלגל עליו דין מצוה הבאה בעבירה וכעין מה שאמרו בתלמוד המערב מה בין לולב לשופר לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל.

כלומר הישיבה בסוכה היא עצמה אין לה דבר עם מעשה גזילה, כיון שאינו גוזל במה שיושב.

דברי המנחת חינוך והשגת הגרש”ז אוירבך עליו במנחת שלמה סימן א’. ובעקר סברתו דחה:

גם עיקר דבריו אינם נראים דהרי התורה לא אסרה כלל ללבוש בגד בלא ציצית רק חייבתו להטיל בו ציצית, וכן גם באכילת חוץ לסוכה ליכא כלל שום איסור אלא שהתורה אמרה תשבו כעין תדורו וכל שהוא בא לאכול אכילת קבע שאין רגילין לאכול בשוק אלא בבית חל עליו מצות סוכה, ואי אמרינן דלא עשה מצוה הרי ממילא איכא נמי עבירה של ביטול עשה, וכן מבואר גם בשערי יושר שער ג’ פי”ט עיי”ש,

אלא שלאור סברתו הסתפק:

יש לחקור מי שאכל או ישן בסוכה ולא נתכוין כלל למצוה מי אמרינן הואיל ומצוות צריכות כוונה ולא חשיב כעשה מצוה ממילא חשיב נמי כעבר על עשה וכמאן דאכל חוץ לסוכה דמי, או אפשר דנהי דלא עשה מצוה אבל עבירה נמי לא הוי ולא חשיב כלל כאוכל חוץ לסוכה, והך ספיקא איכא נמי לספוקי במי שלבש טלית מצויצת ולא נתכוין למצוה מי אמרינן דעבר אעשה דציצית או לא.

וכיון שדחה דברי מנחת חינוך כתב:

וכיון שכן אף גם בנד”ד כיון שלא נתכוין ולא עשה שום מצוה חשיב נמי כמבטל מצות עשה ודינו כאוכל חוץ לסוכה או לובש בגד של ד’ כנפות בלא ציצית.

…ומצאתי דלהדיא כתב הכי המשנ”ב בבאה”ל סימן ס’ סעיף ד’ וז”ל “אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ”ע של ציצית ממילא עובר בזה על המ”ע – והעולם אין נזהרין בזה” עכ”ל. ונמצא דלפי מ”ש הב”ח /או”ח/ בסי’ תרכ”ה דצריך שיכוין כשיושב בסוכה שצונו המקום לישב בה זכר לענני כבוד, ועיי”ש בבכורי יעקב שחולק על הפרמ”ג דפשיטא ליה שאין כוונה זו לעיכובא אלא סובר דכיון שכתבה תורה למען ידעו אפשר דאפילו בדיעבד לא יצא, ולפי הנ”ל יש להזהר מאד ולכוין כן בשעה שהוא אוכל או הולך לישון, דאל”כ חוץ ממה שלא קיים מצוה גם עבר על עשה ועשה עבירה…

וע’ אתוון דאוריתא סימן יא שכתב על פי מנחת חינוך שנשים לא יברכו על ציצית כיון שאין זה מוסיף מה שמטילות ציצית בבגד כיון שזו מצוה שאין חובה לקיימה ועיקר הענין הוא שהתורה לא רצתה שאדם ילך בבגד בלא ציצית ולגבי אשה אין זה שייך ולא תברך. אלא שלפי”ז טען האתוון דאוריתא שגם על סוכה לא יברכו כיון שאין מוסיף מה שהן אוכלות בסוכה. אלא שכל דברי המנחת חינוך הוא דחה, כיון שודאי יש מצוה חיובית לאכול בסוכה. ומה שיכול שלא לאכול ולא לשבת בסוכה, הוא משום שגם זה הוא תשבו כעין תדורו, ע”ש מה שכתב בסוף דבריו.

1. ובערוך לנר שם הסתפק בפשט התוספות:

   בא”ד. דמחמת עבירת הגזל באה המצו’. יש להסתפק אם כוונתם כיון דע”י גזל בא לידו א”כ נעשית המצוה ע”י עבירה אפילו נשלמה העבירה כבר בשעת המצוה או אם כוונתם דדוקא עי”ז מקרי מה”ב כיון דע”י נטילה שיוצא בו גוזלו א”כ בשעת המצוה עושה העבירה אכן מדברי הריטב”א נראה דדוקא אם בשעת מצוה עוד לא נגמר העבירה מקרי מה”ב דכתב דאם גזל וקנה בייאוש ושינוי רשות אף דע”י גזילה בא לידו מכ”מ כיון דהשתא קנה ורק דמים הוא שחייב לא נפסל עוד מטעם מה”ב ע”ש אכן לפ”ז ק’ מסוגיא דברכות (מז ב) בהא דר”א שחרר עבדו דפריך והא מה”ב הוי ע”ש והרי שם בשעת מצוה דצרוף לעשרה כבר נגמרה העבירה של שחרור ואעפ”כ קרא לי’ מה”ב וי”ל דהתם הקושיא היאך עשה ר”א לכתחלה עבירה בשביל המצוה דאפילו נימא דמה”ב כה”ג בדיעבד יצא בה מ”מ לכתחלה לא יעשה העבירה בשביל המצוה ומשני מצוה דרבים שאני ולכן עשה דוחה עשה ואפילו לא הוי בעידנא כמו שכתבו התוס’ פסחים (נט א ד”ה אתי) וא”כ לא הוי עבירה כלל: ↑