דין ערבה במקדש ובגבולין וגדר הלכה למשה מסיני
- מהי מצות ערבה המיוחדת במקדש ובגבולין
- מי הקיף את המזבח
- החמרה במצות ערבה שדוחה שבת והויכוח עם הביתוסים
- "הלכה למשה מסיני"
- גדר החומרא של הלכה למשה מסיני
א. מהי מצות ערבה במקדש ובגבולין?
כתב הרמב"ם הלכות לולב פרק ז
הלכה כ
הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד.
הלכה כא
כיצד היתה מצותה, בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח, ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה תוקעין ומריעין ותוקעין, חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה.
הלכה כב
כיצד היו עושין מביאין אותה מערב שבת למקדש ומניחין אותה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמשו העלין, ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום, וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג זכר למקדש אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה, כיצד עושה לוקח ש בד אחד או בדין הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש ת בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא.
מצות ערבה היא במקדש ובגבולין בזמן הזה. מקור המצוה במקדש הוא לדעת אבא שאול לימוד מ"ערבי נחל" ולרבנן הלכה למשה מסיני – ע' סוכה לד ע"א
אבא שאול אומר: ערבי – שתים, אחת ללולב ואחת למקדש. – ורבנן, למקדש מנא להו? – הלכתא גמירי להו. דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים – הלכה למשה מסיני.
אבל בזמן הזה בגבולים נחלקו בגמרא האם מנהג הערבה בשביעי הוא מנהג נביאים או יסוד נביאים ע' גמ' דף מד ע"א. ושם אומרת הגמרא שבמקדש זה הלכה למשה מסיני אבל בגבולים זה מנהג נביאים. שם ע"ב.
ב. מי הקיף את המזבח?
לכאורה רק כהנים מקיפים את המזבח, משום שרק כהנים יכולים להכנס בין אולם ולמזבח. ולפי המשנה במסכת מידות פרק ג' משנה ו' המרחק בזמן בית שני היה עשרים ושתים אמה. אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, בין האולם ולמזבח [עמוד קיג טור 1]
המקום שבין האולם ולמזבח יש לו מעלת קדושה יתרה לגבי שאר העזרה, שיש שמותרים להיכנס לעזרת כהנים ואסורים להיכנס בין האולם ולמזבח, ונחלקו אמוראים אם מעלה יתרה זו שיש לבין האולם ולמזבח היא מן התורה – הלכה למשה מסיני – או אינה אלא מדרבנן. אף להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שמעלתה מן התורה, ויש סוברים שאינה אלא מדרבנן. לפי שאין דבר מפסיק בין מקום זה להאולם, שלא כשאר העזרה שמזבח החיצון מפסיק ביניהם.
אלא שכנראה ישנה מחלוקת ראשונים האם להקיף את המזבח בסוכות נכנסו גם ישראל או רק כהנים מקיפים. מדברי רש"י ותוספות בסוגיה סוכה מ"ג ע"ב משמע שרק הכהנים נוטים את הערבה (ע' ערוך לנר שם) אבל מדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל שכתב "ובאים העם ולוקחים" משמע שגם ישראל היו מקיפים בסוכות.
ולכאורה אם כהנים הם המקיפים, מדוע אנו היום מקיפים את החזן, הרי רק הכהנים עשו את ההקפות?
וכתב האור זרוע:
א"כ עתה מ"ט מקיפין ישראל הלא הקפה שעתה אינה אלא זכר להקפת מזבח במקדש. ומצאתי סמך למנהגנו דאמר בירושלמי בשמעתין כיצד סדר הקפה כל ישראל גדולים וקטנים נוטלים את לולביהן בידיהן ימנית ואתרוגיהן בידיהן השמאלית ומקיפין הקפה אחת ואותו היום מקיפין שבע פעמים. הרי ראיה וסמך למנהגינו שהיתה הקפה בישראל וישראל היו מקיפין אבל קשי' לתלמוד דידן דמשמע שלא היו מקיפין כי אם כהנים ונראה בעיני דלא פליגי ירוש' וגמ' דידן אלא תרוייהו [ס"ל] שהיתה הקפה בישראל והיו ישראל נכנסין בין האולם ולמזבח ומקיפין… והאי דנקט כהני' בעלי מומין משום שהם שנוין במסכת כלים שהן אסורין ליכנס שם כל השנה כולה ולאו דוקא נקט כהן בעל מום… וכן נמי לענין ישראל לאו דוקא נקט כהן אלא ה"ה [ישראל] והא דקתני בברייתא והביאום וזקפום יש לפר' והביאום כהנים וישראלי' וזקפום והיינו נמי דשלוחי ב"ד מייתו לה מע"ש ולמחר היתה מצות הקפה גם בישראל ומ"מ הואיל ושלוחי ב"ד מתעסקים בה ליכא למגזר משום דרבה כך נ"ב אני המחבר.
ומה שנהגו להוציא ס"ת מארון הקודש ולעמוד עמו ע"ג הבימה והעם מקיפין את ס"ת סביב הבימה מנהג זה מפורש בירושלמי דשמעתין דמסיק ניחא בזמן שיש מזבח ובזמן הזה חזן הכנסת עומד כמלאך האלקים וס"ת בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת מזבח:
ג. החומרא במצות ערבה שדוחה שבת והויכוח עם ביתוסים:
יש דבר מיוחד במצות ערבה: החמירו בה בהלכה למשה מסיני והיא דוחה שבת. ואומרת הגמרא בסוכה דף מג ע"א:
ערבה שבעה כיצד. ערבה בשביעי מאי טעמא דחיא שבת? – אמר רבי יוחנן: כדי לפרסמה שהיא מן התורה. – אי הכי, לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה! – לולב גזרה משום דרבה. – אי הכי, ערבה נמי נגזור! – ערבה שלוחי בית דין מייתי לה, לולב לכל מסור.
וברש"י:
לפרסמה שהיא מן התורה – לפי שאינה מפורשת מן התורה בהדיא – שבקו לה רווחא למידחי שבת חד יומא, כדי לפרסמה שמן התורה היא.
ומובא בבריתא שם המעשה:
פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת, והביאו מרביות של ערבה מערב שבת, והניחום בעזרה, והכירו בהן בייתוסין ונטלום וכבשום תחת אבנים. למחר הכירו בהן עמי הארץ, ושמטום מתחת האבנים, והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח. לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת.
וכתב הרב קוק (מובא באוצרות ראיה חלק ב-ג עמ' 868:
ויש לי השערה שלא נתבררה לי עדיין שכפירתם של כת הצדוקים וכפירתם של כת הבייתוסים היא מחלוקת זו מזו, אע"ג שהושפעו אח"כ אלו מאלו, והראשונים יסדו עיקר הריסתם נגד הדרשות ודברים של שיקול דעת, והאחרונים עיקר הכחשתם היתה בנוגע להאמנת המסורת לקבלת האבות, תורת הזקנים, ומפני שזהו ענין הסתורי הצריך דקדוק רב אין לי כעת האפשרות להרחיב בו דברים עד לכדי ברורה של השערתי זאת..[1]
המלחמה בין הבייתוסים לחכמים היתה לקעקע את הסמכות של חז"ל בפני המון העם הפשוטים המשולים לערבה. רצונם היה להראות את האבסורד שיש בדברי חכמים: הניגוד בין מוקצה לבין מצות ערבה. עמי הארץ בטבעם אינם שואלים ולא מתייעצים אלא עושים מעשה בלא לשאול, ויתכן לפעמים שחז"ל יראו את הדברים באור חיובי.
(יש התפרצויות של עמי הארצות שבסופו של דבר היתה לטובה, וגם בזמננו: החלוצים שיבשו ביצות לא שאלו את חכמי ההלכה. בחורים שהולכים לצבא למקומות שעלולים להכשל ועכשיו כבר יש נורמות דתיות שם וכו' וכו' וכן בלימודים מסויימים ואכמ"ל).
הטעם שהיא דוחה שבת, מבואר בגמרא הנ"ל שזה משום שכדי לפרסמה שהיא מן התורה. אבל הרמב"ם שהבאנו לעיל שינה מלשון זה וכתב: "כדי לפרסמה שהיא מצוה". מה פשר השינוי?
בהמשך הפרק במשנה ובתוספתא מובאת מחלוקת נוספת עם הבייתוסים:
"שכבר היה מעשה בביתסי אחד שניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן"
יש קשר בין שתי המחלוקות עם הפרושים, ויתכן שאותה סיבה גרמה לבייתוסים לחלוק בשני המקרים. הקשר בין שני הדינים האלו מופיע במפורש בגמרא אצלנו:
"א"ר אסי א"ר יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים – הלכה למשה מסיני"
גם ערבה וגם ניסוך המים הם הלכה למשה מסיני.
ד. הלכה למשה מסיני:
הגמרא אומרת שערבה היא "הלכה למשה מסיני" וכן ניסוך המים הוא הלכה למשה מסיני.
אנו מוצאים כמה לשונות ובטויים מקבילים לביטוי זה:
ומצאנו ביטויים נוספים המקבילים להלכה למשה מסיני:
הלכה מפי השמועה (הלכות טומאת מת פרק ב' הלכה י' "טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה…", הלכות סנהדרין פרק יד,ט "כל הרוגי בית דין אין קוברין אותן בקברי אבותיהן בכלל ישראל אלא שני קברות מתקנין להן בית דין אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין. ודבר זה הלכה מפי השמועה".
הלכה מפי הקבלה: הלכות יבום וחליצה א,טז, הלכות נזירות ב,יג: "והאיש מדיר את בנו בנזיר אע"פ שלא בא לעונת נדרים ואין האשה מדרת את בנה בנזיר ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא". וע' עוד 15 מקורות שהביא לוינגר בנספח 2 עמ' 206.
הלכה מפי משה רבינו: ע' הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה י': "ודבר זה הלכה מפי משה רבנו שאין בציבור אלא שתי סמיכות". הלכות תמידין ומוספין פרק ז' הלכה יא "עומר זה מן השעורים היה בא ודבר זה הלכה משה רבינו".
הלכה מפי איש: הלכות כלי המקדש והעובדים בו פרק ג' הלכה ב'.
ויש גם סתם "הלכה", וזה יתכן הלכה למשה מסיני כמו בהלכות טומאת צרעת פרק יא הלכה א': "וכל השעורים הלכה", או הלכה מפי השמועה ע' הלכת טומאת מת פרק ב' הלכה י': "ולפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה ולא מדברי סופרים" והכוונה הלכה מפי השמועה כפי שמבאר שם הרמב"ם קודם, או הלכה מפי הקבלה: ע' הלכות נזקי ממון פרק ב' הלכה ז' על חצי נזק צרורות, שזה הלכה מפי הקבלה כמ"ש שם בהלכה ג'.
אבל יש משמעות מיוחדת ללשון: "הלכה למשה מסיני". הרמב"ם בהקדמת משנה תורה מנה שלשים ושש הלכות למשה מסיני: בכולם מופיע לשון הלכה למשה מסיני או "באמת אמרו", משום שכל מקום ששנו באמת אמרו הוא הלכה למשה מסיני (בבא מציעא ס' ע"א, שבת צד ע"ב, ועוד מקורות בירושלמי הביאם לוינגר ע' 52 הערה 69). בכל אלו לא מופיע אחד מהלשונות שהבאנו לעיל. הרי שהביטויים הנ"ל אינם הלכה למשה מסיני.
אמנם לשיטת רש"י בגמרא כל "גמרא גמירי לה" הוא גם כן הלכה למשה מסיני (רש"י סוטה כג ע"ב ד"ה הלכה היא בנזיר, סנהדרין מ"ז ע"ב ד"ה גמרא גמירי לה וע' ע"ש לוינגר הרה 73).
וזה לשונו של הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה, שם כתב עקרון שבדברים המקובלים למשה מסיני אין מחלוקת:
והנה זה יסוד צריך שתדענו. והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל,[2] לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב. גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרמון או זולתם. גם לא מצאנו מחלוקת בעץ עבות שהוא ההדס. ולא מצאנו מחלוקת בפירוש אמרו יתעלה וקצותה את כפה שהוא דמים. ולא במה שנאמר ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף שאין מבצעין עונש זה אלא אם היא אשת איש דוקא. וכן עונש מי שלא נמצאו לה בתולים שנסקלת לא שמענו בה חולק מימות משה ועד עכשיו שאינו אלא אם היא אשת איש ונתברר בעדים והתראה שאחרי הקידושין זינתה. וכן כל כיוצא בזה בכל המצות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא. וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם כמו שאמרו על אמרו יתעלה פרי עץ הדר, ואולי הוא הרמון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאמרו פרי עץ ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוין, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה. וכך למידותם גם על ההדס. ולמידותם שהעונש ממון הוא שחייב לשלם מי שאבד לחבירו אבר מן האיברים, וכך למידותם על בת כהן האמורה שם שהיא אשת איש, וכל הדומה לזה אינו אלא לפי היסוד הזה, וזהו ענין אמרם כללותיה ופרטותיה, כלומר הענינים שתראה אותנו למדים אותן בכלל ופרט וכן ביתר שלש עשרה מדות הם קבלה ממשה מסיני, אלא שאע"פ שהם קבלה ממשה לא אמרו בהן הלכה למשה מסיני, שאין אנו אורמים פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחברו משלם לו ממון הלכה למשה מסיני, לפי שכבר קדם שהכלל אצלינו שכל הפירושים כולם קבלה ממשה ויש להם כמו שאמרנו רמזים במקרא, או שנלמדים באחת המדות כמו שאמרנו. וכל ענין שאין לו רמז במקרא ולא אסמכתא ואי אפשר ללמדו באחת המדות, באלה בלבד אומרים הלכה למשה מסיני, ולפיכך כשאמרנו שעורין הלכה למשה מסיני הקשינו על זה ואמרנו, איך תאמר עליהם שהם הלכה למשה מסיני והרי השיעורים רמוזים בפסוק ארץ חטה ושעורה, והיתה התשובה על זה שהם הלכה למשה מסיני, ואין להם שום יסוד שילמדו ממנו באחת המדות, ואין להם רמז בכל התורה, אלא הסמיכום לפסוק זה כעין סימן כדי שישמרום ויזכרום, ואין זה מענין הפסוק, וזהו ענין אמרם קרא אסמכתא[3] בעלמא, בכל מקום שנזכר. והנני מסדיר לך כאן רוב הדינים שאמרו בהם הלכה למשה מסיני[4], ואולי כולם, כדי שיתברר לך נכונות מה שאמרתי לך שאין בהם אף אחת שנלמדה באחת המדות, ואי אפשר ללמדה מפסוק אלא על דרך האסמכתא כמו שביארנו וגם לא מצאנום שנשאו ונתנו בשום דבר מהם כלל, ולא הביאו עליהם שום ראיה, אלא קבלום ממשה כמו שצוהו ה' בהם.
ו. גדר החומרא של הלכה למשה מסיני
אנו מוצאים בכמה מקומות במשנה תורה שהרמב"ם קורא להלכה למשה מסיני "דברי סופרים" – ואם כן זה גם קשור לבעיתיות שיש ברמב"ם בקשר להגדרת דברי סופרים בכלל (נדון במפרשים לגבי מה שכתב בתחילת הלכות אישות שקנין כסף מדברי סופרים). [5]
כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בכלים פי"ז משנה יב:
וצריך אני להזכיר כאן כלל גדול התועלת והוא אמרם בתוספת מקות כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשעור ספק אין בהן ספקו טמא, שכל דבר שעיקרו מן התורה ושעורו מדברי סופרים פסקו טמא. וזכור כלל זה כי בו תדע בכל מקום שיהיה לך ספק באיזה שעור שיהיה אם תנהוג בו להחמיר או להקל, ואל יטעך אמרו שעורו מדברי סופרים עם הכלל שבידינו שכל השעורין הלכה למשה מסיני, כי כל מה שלא נתבאר בלשון התורה מדברי סופרים קוראין אותו ואפילו דברים שהן הלכה למשה מסיני, כי אמרו מדברי סופרים משמעו שהדבר קבלת הסופרים ככל הפירושים וההלכות המקובלות ממשה, או תקון סופרים ככל התקנות והגזרות. וזכור גם את זה.
וכן כותב הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת מקואות פרק ו' משנה ז:
ולשון התוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשעור ספק אין בהן כשעור ספקו טמא, שכל דבר שעיקרו מן התורה ושעורו מדברי סופרים ספקו טמא. וכבר בארנו שאין זה סותר למה שאמרו שעורין הלכה למשה מסיני, לפי שכל שאינו בכתוב קורין אותו דברי סופרים.
ואם כן הרי הלכה למשה מסיני נקראת דברי סופרים, האם ספק להחמיר או ספק להקל?
כתב הרמב"ם בתשובות, סימן שנ"ה (וע' לוינגר שהביא את תשובות הרמב"ם פריימן קסו, בלאו קנה, שם עמ' 55):
השאלה מפני מה אמרתי שקדושי ביאה ושטר מדאורייתא וקדושי כסף דרבנן ואמרת והא כולהי ילפינן להו מן התורה בכסף מנא לן גמר קיחה קיחה וכו'. זה הוא ענין השאלה. והתשובה דרך קצרה כך היא. יש לי חבור בלשון ערבי בענין מנין המצות והוא אצל מ' סעדיה ש"ץ תלמידנו ויש בתחלתו ארבעה עשר פרקים בכללות גדולות בעיקרי מנין המצות צריך אדם לידע אותם ואחר כך יתברר לו טעות כל מי שמנה המצות חוץ ממני מבעל הלכות גדולות עד עכשיו. ובאותן הפרקים ביארתי שאין כל דבר שלמדין אותו בהקש או בקל וחומר או בגזרה שוה או במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן הוא דין תורה עד שיאמרו חכמים בפירוש שהוא מן התורה והבאתי על זה ראיות ושם ביארתי שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני מדברי סופרים קרינן ליה ואין שם מן התורה אלא דבר שהוא מפורש בתורה כגון שעטנז וכלאים ושבת ועריות או דבר שאמרו חכמים שהוא מן התורה והן כמו שלשה ארבעה דברים בלבד.
אבל אף שהגדרנו את זה כדברי סופרים, עדיין לא אמרנו אם זה נחשב כדאוריתא לענין ספק שהולכים להחמיר או כדרבנן שהולכים להקל?
וע' רמב"ן בהשגות לשורשים, שורש ב', הבין ברמב"ם שכוונתו לומר שספק הוא דרבנן:
וכן מה שאמר הרב שאפילו דבר שהוא הלכה למשה מסיני נקרא מדברי סופרים, כלומר מדרבנן, אינו כן. וכבר למדתי בעיקר הראשון שספק הלכה למשה מסיני לחומרא כדברי תורה ולא דנו אותו לקולא כדבר שהוא מדרבנן.
סיוע נוסף לכך שהלל"מ ברמב"ם הוא מדרבנן הוא משה ששום דבר מהלכות למשה מסיני אין הרמב"ם מונה אותן בתרי"ג מצות (לוינגר ע' 55). ברוב המקרים אין למנותם משום שאין הם אלא חלקים ממצוה ואותם אין למנותם כפי שאומר הרמב"ם בשורש שביעי, אבל לא מנה דין נטילת ערבה במקדש שהיא חוץ מנטילת לולב.
ועוד, בענין שמנה מיני טריפות אמנם הרמב"ם לא אומר לנו במשנה תורה איזה עונש שמקבל אדם שאוכל בהמה שהיה בה אחד ממיני טריפות אלו, אך בספר המצות כותב הרמב"ם בל"ת קפ"א ש"לוקה מדרבנן".
אבל הבהמה והחיה שהתחדש בה אחת מן הטרפות המקובלות הנה אכילתה אסורה ואפילו נשחטה כראוי ומי ששחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה לוקה מדרבנן.
אלא שכתב הרמב"ן בהשגות לספר המצות שורש ב' שהרמב"ם חזר בו במשנה תורה וחייב מלקות מן התורה. עיין הלכות מאכלות אסורות פרק ד' הלכה ו' (אלא שצ"ע ששם נאמר שהאוכל טריפה לוקה שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. אבל נכון שאיזו טריפה היא טריפה, בזה הכל דרבנן וצ"ב. וע' לשונו להלן מהלכות שחיטה שכתב שטריפה מן התורה היא הנוטה למות).
וכן יש להוכיח ממשנה תורה לגבי טריפות שזה דרבנן ראה ברמב"ם הלכות שחיטה פרק ה:
כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות שהטרפה האמורה בתורה היא הנוטה למות, ולא נאמר טריפה אלא שדבר הכתוב בהווה כגון שטרפה ארי וכיוצא בו ושברה ועדיין לא מתה.
הלכה ב
ויש שם חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טריפה והן הלכה למשה מסיני, ושמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני ואלו הן: דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, ושבורה.
הלכה ג
אע"פ שכולן הלכה למשה מסיני הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור, ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספקין מותרים כמו שיתבאר.
ובהשגות רבי משה כהן מלוניל כתב "זה אינו דכל ספק בהלכה למשה מסיני אסור כמו בספק איסורא דאוריתא", אם כן מפורש ברמב"ם שספק בהלכה למשה מסיני מדין כל ספק דאוריתא.
אבל מה שכתב הרמב"ם שאין מחלוקת בהלכה למשה מסיני, [6] והטעם שאין מחלוקת בדבר שהוא הלכה למשה מסיני, לפי הבנת החוות יאיר בתשובה סימן קצ"ב הוא משום שאין שכחה בהלכה למשה מסיני, והיא כעין הבטחה מהקב"ה שלא תארע בה שכחה כלל. מתוך כך הקשה על הרמב"ם ממה שמצאנו מחלוקת ראשונים בי"א יום שבין נדה לנדה, ואף שבש"ס לא מצאנו מחלוקת בזה רק אצל הראשונים. ולכן מקשה החוות יאיר ממחלוקת לאחר חתימת הש"ס שמצאנו שכחה בזה, וכתב שאפילו הרמב"ם שכח הלכות למשה מסיני שכתב בהקדמה ולא הביאם במשנה תורה וע' להלן (הבנת החוות יאיר כפי שהביאם הרב קלמן כהנא במאמרו). ולפי הרב ק. כהנא, תתכן שכחה, אלא שהקפידו ולא שכחו. וראיה ממה שאומר הרמב"ם בתחילת ההקדמה בתיאור סדר הלימוד של משה רבינו, שלפני מותו שאל אם יש משהו ששכח הלכה שיבא וישנה לפניו.
אלא שכבר כתב החוות יאיר בתשובה ארוכה בסימן קצב, שכמעט בכל ההלכות שכתב כאן הרמב"ם מצאנו מחלקות: "ולעד"ן כי א"א בשום צד להימלט מלומר שיש שכחה הן בפי' הכתובים הן במידות הנדרשי' הן בדברים שקראו חז"ל הל"מ הן בשאר פרטי דינים בכל סדרי זמ"ן נק"ט: אף כי כלם הל"מ" וע"ש שהוא הבין שכל מה שניתן בסיני אין בו מחלוקת. ולכן הקשה מכל מחלוקות בי"ג מידות ועוד, שלא יתכן שחלקו על זה.
ולפי מה שדייקנו כאן עולה שגם ממצות ערבה מוכח שאין זה מן התורה אף שזה הלכה למשה מסיני במקדש, אלא דרבנן ולכן שינה הרמב"ם את הלשון וכתב במקום: לפרסמה שהיא מן התורה – לפרסמה שהיא מצוה.
מקורות נוספים:
http://www.siach.org.il/pub//baytosim_r-avishay.doc מישיבת שיח יצחק
מתוך אתר ישיבת סוסיא http://www.sussya.org.il/doc/sukka4.doc
- הבייתוסים היו משפחת כהנים, צאצאים לכהן בשם 'בייתוס', אשר חי באלכסנדריה. אלו הוכנסו לאריסטוקרטיה הכהנית באופן מלאכותי על ידי המלך הורדוס ובנו. חלקם אף שמשו ככהנים גדולים בבית המקדש. עיקר פעילותם הייתה בסוף המאה ה-1 לפנה"ס, ובמחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה. (ויקיפדיה) הבייתוסים אשר הופיעו כ150 שנה לאחר הופעתם של הצדוקים, היו גרעין חדש אשר צמח מהשפעת הזרם הצדוקי. קבוצה זו ניסתה להחיות את הזרם הצדוקי, או לפחות לחדש את המחאה כנגד הרפורמות הפרושיות, שקבלו תנופה עיקרית בתקופה הבתר חשמונאית, עם השתלטותם של הפרושים על החיים הדתיים בעם ישראל. (שם) ↑
- ע' אנצקלופדיה תלמודית ערך הלכה למשה מסיני, כרך ט' ע' שס"ה. וע' רמב"ם הלכות ממרים פ"א ה"ג: "וכל דבר שתמצא בו מחלוקת ביודע שאינו קבלה ממשה רבינו". על מחלוקת בהלל"מ ע' תוספות יבמות ע"ז ע"ב ד"ה הלכה, תוספות עירובין כ"א ע"ב ד"ה מפני, ואם יש סתירה בדברי התוספות ע' הקדמת דור רביעי על חולין ד"ה ובאמת וע' חוות יאיר קצ"ב ובחוט השני. ע' שעורים לזכר אבא מארי ח"א במאמר "שני סוגי מסורת" ע' רל. ע' הקדמת הנצי"ב לשאילתות. אהל תורה ב"ק דף יז ע"ב. גרי"ז קונטרס ליומא (עמ' 50); לוינגר, דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב"ם, סיכום של הנושא; יד מלאכי כלל קמ"ד אות ד' כתב שהלכה שמקובלת ואין לה רמז ודרשה מן התורה נקראת הלל"מ. על מחלוקת בהלל"מ ע' גם גליון מהרש"א ב"ק י"ז ע"ב, כריתי ופלתי סימן כ"ט. ↑
- של"ה תורה שבעל פה כלל רבנן (עמ' 28) ומקורו במהר"ל באר הגולה באר א'. עלה יונה לרב יונה מרצבך עמו' קא. וראה אנצקלופדיה תלמודית ערך אסמכתא. ↑
- שו"ת חוות יאיר סימן קצב; מהרי"ץ חיות, תורת נביאים מאמר תורה שבעל פה ע' קי"א-קט"ז; הקדמת הנצי"ב לשאילתות; יסוד המשנה ועריכתה לר"ר מרגליות, בירורים ע ג' וע' מ';ע' אנצקלופדיה תלמודית ערך הלכה למשה מסיני. ↑
- רמב"ם הלכות אישות פרק א הלכה ב:
וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם, ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה, בביאה ובשטר מן התורה ובכסף מדברי סופרים, וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת. ↑
- ע' אנצקלופדיה תלמודית ערך הלכה למשה מסיני, כרך ט' ע' שס"ה. וע' רמב"ם הלכות ממרים פ"א ה"ג: "וכל דבר שתמצא בו מחלוקת ביודע שאינו קבלה ממשה רבינו". על מחלוקת בהלל"מ ע' תוספות יבמות ע"ז ע"ב ד"ה הלכה, תוספות עירובין כ"א ע"ב ד"ה מפני, ואם יש סתירה בדברי התוספות ע' הקדמת דור רביעי על חולין ד"ה ובאמת וע' חוות יאיר קצ"ב ובחוט השני. ע' שעורים לזכר אבא מארי ח"א במאמר "שני סוגי מסורת" ע' רל. ע' הקדמת הנצי"ב לשאילתות. אהל תורה ב"ק דף יז ע"ב. גרי"ז קונטרס ליומא (עמ' 50); לוינגר, דרכי המחשבה ההלכתית של הרמב"ם, סיכום של הנושא; יד מלאכי כלל קמ"ד אות ד' כתב שהלכה שמקובלת ואין לה רמז ודרשה מן התורה נקראת הלל"מ. על מחלוקת בהלל"מ ע' גם גליון מהרש"א ב"ק י"ז ע"ב, כריתי ופלתי סימן כ"ט. ↑