גדר תמימות בספירת העומר

ב”ה

גדר תמימות בספירת העומר

אנו מוצאים בגמ’ ובראשונים שבספירת העומר יש דין של תמימות. בתורה נאמר ויקרא כג, טו (פרשת אמור)

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

תמימות נאמר לגבי שבועות, האם גם הימים צריכים להיות תמימים? האם תמימות מעכב לספירת העומר, או שזה דין נוסף להידור? האם יש עוד ספירה בתורה שצריכה להיות בתמימות כמו ספירת העומר?

הגמ’ במנחות סו, א לומדת מתמימות שצריך לספור מבערב ולא מהיום:

יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא ת”ל מיום הביאכם אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום ת”ל שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב.

יתר על כן הביאו התוספות במנחות סו, א ד”ה זכר למקדש, שצריך להיות בתחילת הלילה:

נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן ועוד אומר דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות כדאמרינן לעיל ואין נראה.

תוספות דוחים את זה, אבל יתכן שלא משום שלדעתם גדר תמימות אחר, אלא שאף שספירת העומר דרבנן לפי דעתם, עדיין תקנו כעין דאורייתא, ולא מסתבר שיהיה אפשר לספור בבין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה.

ואכן כך כתב הר”ן (על הרי”ף) פסחים כח, א:

ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בתמימות בזמן הזה שהוא מדרבנן טפי מספירה דאורייתא אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה.

בכל אופן, משמע בראשונים שיש עדיפות לספור בתחילת הלילה, וכן כתב הטור בתחילת סימן תפט “זמן הספירה מתחילת הלילה וכו’ שכח לספור בתחילת הלילה הוך וסופר כל הלילה.

וכיון שיש תמימות באשר לתחילת הספירה, כתבו האחרונים שיש גם תמימות בסוף הספירה, ע’ משנה ברורה סימן תצד ס”ק א:

ביום נ’ לספירת העומר וכו’ – ומאחרין להתפלל ערבית בכניסת שבועות בצאת הכוכבים כדי שיהיו ימי הספירה מ”ט יום תמימות.

אבל הנצי”ב כתב בהעמק דבר על הפסוק ויקרא כג, כא (פרשת אמור):

וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.

…ומכאן נהגו ישראל שלא להתפלל בעצרת מבע”י, ולא כמש”כ המג”א הטעם משום דכתיב תמימות, דאם כן בכל לילה שבין פסח לעצרת נמי, ותו דתמימות בשבועות כתיב, ואין מונין שעות אלא לימים, אלא העיקר הוא כמש”כ דמעצם הוא דנפקא ליה הכי:

אלא שאכן נחלקו כבר הגאונים האם דין תמימות הוא דין רק להתחלה, או שזה שייך לכל משך הספירה. בשם בה”ג הביאו תוספות מנחות סו, א ד”ה זכר למקדש:

עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות ותימה גדולה הוא ולא יתכן.

הטור הביא בזה כמה דעות, טור אורח חיים הלכות פסח סימן תפט:

כתב עוד בה”ג שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו ורב סעדיה כתב שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד ורב האי כתב בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך בו יברך בשאר לילות וכ”כ הר”י.

סברת רב סעדיה גאון היא שרק אם שכח בלילה הראשון לא יוכל לספור, וזו הדעה שהבאנו לעיל שפשטות דין תמימות הוא רק על תחילת הספירה, ולכאורה אין ראיה מהש”ס יותר מכך. אבל דעת בה”ג שתמימות הוא הולך על כל הימים ולכן גם אם שכח באחד הימים האמצעים אין כאן כבר תמימות ולא יכול להמשיך לספור.

הבנת המחלוקת הזו, כתבו חלק מן האחרונים, שנחלקו האם ספירת העומר היא מ”ט מצוות של ספירה כל יום, או שזו מצוה אחת שנמשכת מ”ט יום. ולכאורה אם אנו מברכים כל יום, משמע שכל יום זו מצוה בפני עצמה.

ומצאנו גם בראשונים את הסברות הללו, בספר המכריע לבעל התוספות רי”ד[1] סימן כט כתב:

ואם חיסר אחד מהם [ו]לא מנה חיסר מצות אותו היום ולא הפסיד שאר הימים בכך. תדע שהרי בכל יום ויום אנו מברכים על ספירת העומר ואם איתא שאינן אלא מצוה אחת ומעכבין זה את זה כיון שבירך בלילה הראשון לא היה צריך לברך אלא היה מונה בלא ברכה. ומה שאנו מברכין בכל לילה ולילה שמע מינה שכל יום ויום מצוה בפני עצמו הוא ואין מעכבין זה את זה.

הרי שהתוספות רי”ד מסביר את המחלוקת בשאלה אם ספירת העומר היא מצוה אחת או מ”ט מצוות.

גם בספר החינוך פרשת אמור מצוה שו, הבין את הבה”ג באופן כזה שכל מ”ט ימים הם מצוה אחת:

ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת היא, ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל.

אלא שיש לדון, אם זו מצוה אחת, אם כן מי ששכח יום אחד, התברר למפרע שכל ברכותיו היו ברכה לבטלה!  כתב האדר”ת (מכתב מובא בשד”ח מערכת יוהכ”פ סי’ א’ סוף אות ג’ ח”ח עמ’ 355):

א”כ איך תקנו כלל ברכה על ספה”ע אף שנאמר דגם למיתה דזמן שבעה שבועות לא חיישינן, מ”מ לשכחה בזמן שבעה שבועות ודאי יש לחוש, וא”כ הוו למפרע ברכותיו לבטלה.

אבל לדעת כמה אחרונים הסבר הבה”ג הוא אחר, לא משום שתמימות אומר שזו מצוה אחת, אלא שמהות ספירה היא שסופר כל אחד, וכשמחסיר אחד אין זו ספירה, משום שמהות הספירה היא הרצף. זה לא כמו מי שאומר “היום יום רביעי” שכוונתו לרביעי לשבת, אלא שהוא ספר וצירף את כל הפרטים. וכעין זה גדר תמימות בספירת העומר (וכיו”ב כתב במנחת אשר מועדים סי’ לח).

כעין זה כותב שו”ת כתב סופר אורח חיים סימן צט, לגבי קטן שהגדיל בספירה וספר כשהיה קטן:

אם ספר בקטנותו הגם דלא הי’ מחוייב בספירה נ”ל דמצטרף האי ספירה דרשות לספירה דאח”כ שספר שבעה שבועות תמימות וליכא קפידא רק שיהי’ ספורות למו שבעה שבועות תמימות, וכן הדין אם ספר בלא כוונה למ”ד מצ”כ או שהתכוין שלא לשם מצוה, מ”מ יוכל לספור בברכה אח”כ כיון שספר עכ”פ הוי’ להו תמימות.

על פי דברים אלו ניתן להבין את דברי הרמב”ן על התורה שמשווה ספירת העומר לספירת יובל, ומשמע שמדמה אותם גם לענין תמימות, רמב”ן ויקרא כג, טו (פרשת אמור):

והנה מספר הימים מיום התנופה עד יום מקרא קדש כמספר השנים משנות השמיטה עד היובל, והטעם בהם אחד, על כן “תספרו חמשים יום” שיספור שבע שבתות תשע וארבעים יום ויקדש יום החמשים הנספר בידו, כמו שאמר ביובל. וזה טעם “תמימות”, שתהיינה מכוונות לא פחות ולא יותר, כטעם תמימים יהיו (במדבר כח יט), שהיתר כמו החסר איננו תמים:

נראה מדבריו שביאור התמימות עניינם הוא שיהיה מכוון לא פחות ולא יותר וזה שייך גם בספירת היובל.

ודעת הרס”ג שהביא הטור שרק יום ראשון קובע שאם לא ספר לא יספור, אבל בשאר הימים אם שכח ימשיך לספור, סובר שהספירה אינה של כל יום, אלא ספירה ליום הראשון. ולכן גם אם שכח באחד הימים יוכל להמשיך שהרי הספירה מונה את מספר הימים ליום הראשון. אבל אם בראשון לא ספר, כאן לדעתו יש חסרון של תמימות ואינו יכול להמשיך לספור.

ועל פי ההסבר הנ”ל בדעת רב האי, מובן מה שכתב ספר אבודרהם תפלות הפסח:

וכ’ בעל העיטור אי לא מנה בלילה מני ביממא דקצירא נקצר ביום כשר (מנחות עא, א)… ואם שכח ולא מנה לא בלילה ולא ביום ימנה בלילה של אחריו ויאמר היום כך ואתמול כך בברכה אחת עד כאן.

הרי שמשלים את הספירה על ידי שאומר אתמול היה כך וכך.

וכך גם הגירסאות הישנות שבספר החינוך פרשת אמור מצוה שו:

ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת היא, ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל.

הרי מוכח שאפשר להשלים את החשבון על ידי אמירת “אתמול היה כך וכך”, ולכאורה מה תועלת בספירה זו? אלא על כורחך כמו שכתבנו, שלדעתם צריך רצף של ספירה כדי שתהיה משמעות לספירה של היום, ולא מדין תמימות. ולכן אם אומר “אתמול היה”, הרי כשמשלים את הספירה של היום, יש למה משמעות בתור ההמשך מהספירה הקודמת.

ובזה מובן הדין שאם ספר ביום, יוכל להמשיך לספור בברכה בימים הבאים. משום שיש המשך ורצף לספירה.

ומה שנפסק בשו”ע שאם שכח לספור בלילה וספר ביום בלא ברכה, שיכול להמשיך ולספור בברכה, כתב שער הציון סימן תפט ס”ק מה:

כדברי תרומת הדשן, מובא בבית יוסף, ומשום דהוי ספק ספיקא לחיובא, ספק דבדיעבד ספירה זמנה כל המעת לעת, ואם תרצה לומר כדעת הפוסקים דאין ספירה ביום, אף על פי כן הרבה פוסקים מסכימים דאין הימים מעכבין זה את זה ולענין זה לא בעינן תמימות,

לדעתו זה משום ספק ספיקא המורה לברך. אבל זה קשה שהרי המשנה ברורה פסק בסימן רט”ו ס”ק כ כדעת החיי אדם בכלל ה’ סעיף ו’ והפרי מגדים בפתיחה להלכות ברכות ס”ק ד’ שאין לברך על מקרה של ספק ספיקא.

אבל לשון תרומת הדשן סימן לז:

אפילו בודאי שכח בלילה לספור, וסופר ביום בלא ברכה, סופר שוב בברכה, דמיקרי שפיר תמימות, הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי.

ומשמע ממש כמ”ש שכיון שיש ספירה בפועל, אם כן זה תמימות, אפילו אם נאמר שספירת היום היא בספק אם מוציא ידי חובה, מכל מקום זה תמימות.

וכן כתב במועדים וזמנים סימן קט:

אמנם המעיין בלשון התה”ד גופא ובמובא נמי בבית יוסף, יראה דהא דסופר אחר כך בברכה אינו מפני שיש כאן ס”ס לחיובא וכמו בספק חיסר יום אחד, דהא באופן שספר ביום כתב סברא אחרת דסופר שוב בברכה, “דמיקרי שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי”, [אף דהסיק שלא לברך בספירה ביום].

והנראה בדבריו שיש בתמימות תרי דינים, א) שצריך לספור בלילה דוקא ולא ביום מדין תמימות, ב) דלדעת הבה”ג הימים קשורים זה בזה, דאם לא ספר יום אחד אינו הולך וסופר דחסר בתמימות. ולהאי דינא דהבה”ג חידש התה”ד דאם ספר ביום, אף שלא קיים המצוה, כיון שהספירה גופא בזמנה רק דחסר בדין תמימות, שפיר סופר מכאן והלאה בברכה שאין כאן חסרון במעשה הספירה דימים. והיינו דאף דבספירה ביום חסר בתמימות של אותו היום ולכן אינו מברך, היינו דוקא ליומו, ומ”מ לא הוה כלא ספר כלל, ולענין מנין הימים כולם, יכול לספור מכאן ואילך דלא הוה כחיסר יום אחד, וסופר מכאן והלאה בברכה לכו”ע, וזה ברור להמעיין היטב בלשון התה”ד ע”ש.

על פי זה אפשר למצא פתרון למה שדן בשו”ת נודע ביהודה מהדורא קמא – אורח חיים סימן כז, מה יעשה מי שאונן בימי הספירה ומשום כך יפסיד ספירת העומר, האם מותר לו כאונן לספור, והאם יוכל להמשיך אם ספר כשהוא פטור. ולפי הנ”ל יש לומר שמקיים תמימות גם אם סופר כשהוא פטור, וכן לגבי מי שנהיה בר מצוה בימי הספירה יוכל להמשיך לספור בברכה.

[1] ר’ ישעיה ב”ר מאלי דטרני נולד בערך בשנת ד”א תתק”מ (1180) בעיר טראני שבאיטליה, ונחשב אחד מגדולי איטליה הראשונים. כונה ‘ר’ ישעיה דטרני הזקן’ או ‘הראשון’ ובקיצור ‘רי”ד’