חיוב ספירה לנשים וגדר חיוב הספירה בזמן הזה

ב”ה

חיוב ספירת העומר לנשים – וגדר ספירת העומר בזמן הזה

כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, כגון סוכה ותפילין. פשוט הוא שגם ספירת העומר היא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. אף על פי כן מצאנו חידוש בדברי הרמב”ן שספירת העומר היא מצות עשה שלא הזמן גרמא. ראה חדושי הרמב”ן מסכת קידושין דף לג ע”ב:

והוי יודע דהאי תנא הכי תני איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון מזוזה, ותנא ושייר, במצות עשה שהזמן גרמא שייר תפילין דכתיב בהדיא דפטורות וא”נ סבר אין הזמן גרמא שייר ראיה, ובמצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא מורא וכבוד בכורים וחלה כסוי הדם ראשית הגז מתנות ספירת העומר פריקה טעינה פדיון פטר חמור…

הרמב”ן מדמה ספירת העומר לבכורים, שאין זו מצות עשה שהזמן גרמא, וצריך עיון מדוע אין ספירות העומר מצוה שהזמן גרמא? וצריך לומר כפי שכתב החתן סופר[1] אם נאמר שספירת העומר תלויה בקצירת העומר וזה היה בי”ז בניסן מפני שאז נגמרה התבואה ואי אפשר מקודם לא מקרי זמן גרמא דעיקרה של מצות קצירת העומר הוא כשנגמרו השעורים וזמנה אז ובה תליא הספירה ולא מקרי זמן גרמא כיון שאי אפשר בענין אחר דהטבע קבע לה זמן.

הסברא שהבאנו בשם חתן סופר, כבר כתב מהר”ם חלואה הובא בכנסת הראשונים מנחות סו אות נ ובאוצר עיונים במתיבתא קידושין עיון ל’:

והרמב”ן כתב דספירת העומר נשים חייבות בו וכן עיקר דלא ממעטינן אלא שהזמן גרמא וספירת העומר אין גורם לה הזמן אלא המעשה דהיינו הקרבת העומר ואע”פ שהעומר תלוי בזמן מכל מקום המ ספר אינו תלוי אלא במעשה ההקרבה ולא הזמן גרמא’ וכו’ עכ”ל

אולי דומה למה שכתבו התוספות בקידושין כט ע”א שמילה, צריך מיעוט שאין ציוי על האשה למול משום שאין זה מצות עשה שהזמן גרמא כיון שמיום השמיני אין לה הפסק. ולפי הנ”ל יש לומר שכיון שזה תלוי באירוע מסויים ולא בתאריך, אין זה מצוות עשה שהזמן גרמא לשיטת הרמב”ן הנ”ל.

אבל המגן אברהם תפ”ט ס”ק א’ כתב: “נשים פטורות מספירת דהוי מ”ע שהז”ג (רמב”ם וכ”כ בזוהר תצו’ ע’ שי”ט) ומיהו כבר שווי’ עלייהו חובה”

לכאורה יש כאן מקום להחמיר אם נאמר כדעת הרמב”ם שחיוב ספירת העומר הוא מן התורה הרי ספק בספירה הוא ספק דאוריתא, והרי כאן מחלוקת אם אשה חייבת או אינה חייבת בספירת העומר, לכאורה יש לחשוש לדעת הרמב”ן והרמב”ם ולמעשה היה לכאורה צורך לחייב נשים לספור.

ז”ל רמב”ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הכ”ב:

מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות, ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום, ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן.

אבל הר”ן בסוף פסחים כתב:

ורוב מפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו דליכא הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש כדאמר אמימר התם זכר למקדש בעלמא הוא.

אמנם לרמב”ם עצמו ודאי שנשים פטורות מספירת העומר, כן כתב בסוף מצות עשה: “…מצוה קסא [ספירת העומר] ואין הנשים חייבות בה”, מכל מקום היה מקום לכאורה לחשוש, כיון שיש ראשונים שזה לדעתם מן התורה, ודעת הרמב”ן שזו מצות עשה שאין הזמן גרמא.

אבל לפי מה שכתב הרב אברמסקי בחזון יחזקאל קידושין פ”א ה”ח, אי אפשר לחבר את דעת הרמב”ם עם דעת הרמב”ן. שכתב שהמחלוקת אם ספירת העומר נחשבת מצוה שהזמן גרמא או לא תלויה במחלוקת הראשונים אם ספירה בזמן הזה היא חיוב דאורייתא או רק דרבנן דהרמב”ם תמידים ומוספים פ”ז הכ”ד כתב שהוא חיוב דאורייתא ואם כן בהכרח שספירת העומר תלויה בעצם יום ט”ז ניסן ולא בהבאת העומר שהרי בזמן הזה אין הבאת העומר.

אולם הרמב”ן סובר כשיטת הסוברים שספירת העומר בזמן הזה היא רק חיוב דרבנן כיון שעיקר החיוב דאורייתא הוא לספור מהבאת קרבן העומר ובזמן הזה שאין הקרבה כל החיוב הוא רק מדרבנן ולכן סבר הרמב”ן שספירת העומר אינה מצוה שהזמן גרמא כיון שאינה תלויה בזמן אלא בהבאת העומר וכן כתב הר”ן בפסחים סוף פסחים ד”ה וכתוב שבזמן הזה שאין לא הבאה ולא קרבן אין הספירה אלא חיוב דרבנן זכר למקדש.

לדברי החזון יחזקאל יש גם חידוש גדול:

והשתא דמסקינן שיום הבאת העומר הוא מעצם עשיית מעשה הספירה, אולי לאלה הסוברים שעכשיו דליכא הבאת העומר ולא הקרבתו, הוה ספירת העומר אלא זכר למקדש בעלמא, לדידהו גם בזמן שבית המקדש היה קיים ואירע שלא הביאו העומר ולא הקריבוהו אין ספירת העומר מן התורה.

אם כן ודאי שאי אפשר לצרף את הרמב”ם עם החומרא של הרמב”ן. וכן כתב הרב עוזר אריאב בשיעור שנמסר בש”ק חוה”מ פסח תשע”ג.

אבל יש הסבר אחר ברמב”ם, הסבר שנמסר בשם הגר”ח, שלפיו אין טעם הרמב”ם תלוי בכך שהספירה היא ליום ולא להקרבה. אלא כיון שיש אפשרות גם היום להביא את העומר כמ”ש הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה טו לאחר שכתב בהלכה יד שבמקדש קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשן לעתיד לבוא:

לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

בחדושי הגרי”ז. בגמ’ מסכת מנחות דף סו ע”א נאמר:

גופא אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא.

וכתב הגרי”ז שם:

הרמב”ם בהל’ תמידים ומוספים (פ”ז הלכ”ד) פסק דמצות ספירת העומר הוא מהתורה גם בזמן הזה, וכן מורה לשון הרי”ף, וצ”ע מגמרא דידן דאמימר אמר זכר למקדש הוא, ועיין בנו”כ.

והגר”ח תירץ דהלא צ”ב דברי הגמרא דאטו אם לא יקריבו עומר תיבטל מצות ספירת העומר, וע”כ צריך לומר דהוא משום דכיון דחרב המקדש ובטל דין ההקרבה לכך בטלה גם מצות ספירה, אבל פשיטא דלא תלוי במעשה ההקרבה בפועל, אלא דכיון דבטל דין העומר זהו מבטל גם מצות ספירה, אבל אינו תלוי במעשה אם הקריבו עומר או לא,

ולפי”ז צ”ל דהכא איירי אליבא דמ”ד דקדושת המקדש לא קדשה לע”ל, ומשו”ה כיון דבטל דין הקרבת העומר בטל גם מצות ספירה התלויה בה, אבל למ”ד דקדשה לעתיד לבוא שפיר נוהגת מצות ספירה גם בזמן הזה אף דבפועל אין מקריבין עומר אין זה מבטל את המצוה של ספירה, כיון דאפשר להקריב ולקיים דין ההקרבה, וא”כ הרמב”ם דפסק בהל’ בה”ב (פ”ו הלט”ו) דקדושת המקדש לא בטלה ויכולין להקריב בזמן הזה, א”כ מצות ספירה נמי לא בטלה מן התורה, [א”ה, ע”ע בחדושי הגר”ח סטנסל במנחות ס”ו].

אגב, פשוט לגרי”ז שלא כמ”ש החזון יחזקאל, שגם אם תלוי בעומר, הרי שמצות העומר לא תבטל אם לא יביאו את העומר.

ממילא שיטת הרמב”ם אינה תלויה בכך שהמצוה היא בגלל היום, אלא אפילו אם היא בגלל ההקרבה יש לומר שהמצוה דאורייתא, כיון שלא תלוי בהקרבה בפועל אלא באפשרות הקרבה, וכיון שעקרונית יש אפשרות להקרבה, לכן גם הספירה היום היא מן התורה.

אבל נראה לדחות את הסברא הזו, אם נעיין בהלכה בענין איסור חדש. איסור חדש כולל שני דברים: א. אסור לאכול מתבואה חדשה קודם שיקרב העומר בששה עשר בניסן, שנאמר: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם. ב. אסור לקצור מין מחמשת המינים של תבואה מלפני העומר, היינו לפני קצירת העומר, שנאמר ראשית קצירכם.

אבל יש הבדל בין איסור הקצירה ובין איסור אכילה של חדש. איסור אכילה של חדש נוהג בזמן הזה אבל איסור קצירה לא נוהג בזמן הזה. וההבדל הוא משום שאיסור אכילה של חדש תלוי דוקא ביום, ואילו איסור קצירה תלויה בקצירה עצמה: “ראשית קצירכם”:

איסור הקצירה הוא משום שהקצירה הראשונה צריכה להיות קציר העומר, ויקרא (פרשת אמור) פרק כג פסוק י:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.

אבל לגבי אכילה כתוב “מיום הביאכם”, ויקרא (פרשת אמור) פרק כג פסוק יד:

(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

מנחות דף ע ע”ב על מה שכתוב במשנה שחמשת המינים אסורים בחדש:

ולקצור לפני העומר, מנא הני מילי אמר רבי יוחנן אתיא ראשית ראשית מחלה מאי קודם לעומר ר’ יונה אמר קודם קצירת העומר רבי יוסי בר זבדא אמר קודם הבאת העומר

וכתב רש”י:

מאי קודם לעומר – דקתני מתניתין ואסורין בחדש לפני העומר.

קודם קצירת העומר – אבל לאחר קצירת העומר שרי לאכול חדש בהאיר המזרח.

קודם הבאת העומר – אסור לאכול חדש דעומר מתיר בזמן שהמקדש קיים ולא האיר המזרח.

ולא נחלקו אמוראים אם הקצירה מתרת או הבאת העומר מתרת אלא בנוגע לאיסור אכילת חדש, אבל בנוגע לאיסור קצירה הכל מודים שקצירת העומר היא המתרת את הקצירה (א”ת ערך חדש).

וראה לשון הרמב”ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הי”ג:

אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם לקצירת העומר שנאמר ראשית קצירכם שיהיה תחלה לכל הנקצרים, במה דברים אמורים בקציר שראוי להביא ממנו עומר, אבל בית השלחין שבעמקים הואיל ואינו ראוי להביא ממנו קוצרין אותו מלפני העומר, אבל לא יגדוש.

ולכן דין זה מובא בהלכות תמידין ומוספין, משום שזה דין בקצירת העומר שהעומר צריך להיות הראשון לכל הנקצרים. מה שאין כן באיסור חדש, הוא מובא ברמב”ם בהלכות מאכלות אסורות.

ובזמן הזה, משמע ברמב”ם שאין איסור קצירה לפני העומר, וזה משום שהיום לא מביאים את העומר. לגבי איסור חדש הרמב”ם כותב בפירוש שנוהג בכל מקום ובכל זמן, ע’ רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק י ה”ב:

החדש כיצד כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט”ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.

לגבי איסור קצירה הרמב”ם לא כתב בהלכות תמידין ומוספין שנוהג בכל מקום ובכל זמן[2].

ולכן גם כן חדש נוהג בחו”ל, אבל איסור קצירה לא נוהג בחו”ל אף בזמן המקדש, כיון שאין זה מקום שמביאים ממנו עומר. ולכן מובן לשון המשנה במנחות פרק י מ”ז:

החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון חייבין בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר…

לפי גרסתנו וכן גרסת המשנה בפירוש הרמב”ם, – שלא כגרסת רש”י בגמרא, שהובא לעיל שם כתוב שאסור בחדש מלפני העומר – לגבי חדש כתוב שאסור מ”לפני הפסח”, ולגבי קצירה כתוב “מלפני העומר”, והחילוק פשוט: חדש תלוי בתאריך טז ניסן, ואילו איסור קצירה הוא איסור לפני העומר כדי שקצירת העומר תהיה ראשונה.

וממילא, אם בזמן הזה אין איסור קצירה אף שמקריבין אף שאין בית, ולכאורה זה ראוי להיות. אלא מכאן ראיה שלענין זה לא מועיל מה שיכול להיות ראוי להקריב אף שאין בית, אלא לענין העומר צריך שיהיה בית ממש. ולכן אין איסור קצירה היום. וממילא מוכרח שאין טעם הרמב”ם שספירת העומר היא דאוריתא משום שעקרונית יש אפשרות להקרבה היום. ולכן מוכרחים לומר שלרמב”ם זה דאוריתא משום שזה תלוי בתאריך ולא באפשרות ההקרבה.

[1] הרב שמואל ארנפלד (עהרנפעלד) (ידוע בכינויו חתן סופר על שם ספרו; ה’תקצ”ה, 1835, א’ באב ה’תרמ”ג, אוגוסט 1883) היה רב ותלמיד חכם, מגדולי רבני הונגריה, רבה של מטרסדורף. נכדו של החת”ם סופר.

[2] אמנם בשו”ת שאג”א החדשות דיני חדש ח, ומשכנות יעקב יו”ד סז סח, ומלבושי יו”ט, חובת הקרקע ט-יא, אוסרים קצירה מחדש גם בזמן הזה, גם מפירוש הגר”א על הירושלמי משמע כך, אך זו מחלוקת האחרונים לדינא, וברמב”ם משמע שאין איסור כמ”ש.