בענין ספירת העומר – הקשר שבין עומר לבין הספירה
פרשת אמור, ויקרא כג,טו-טז: "וספרתם לכם ממוחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה–שבע שבתות, תמימות תהיינה. עד ממוחרת השבת השביעית, תספרו חמישים יום; והקרבתם מנחה חדשה, לה'". פרשת ראה, דברים טז,ט: "שבעה שבועות, תספור לך: מהחל חרמש בקמה, תחל לספור שבעה שבועות".
לשון הגמ' במנחות ס"ו ע"א: "גופא אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא"
דעת רוב הראשונים שזוהי מצוה אחת ולא שתי מצוות כפי שמשמע פשטות לשון אמימר. אך דעת רבנו ירוחם שמצות שבועות היא מדאוריתא רק בזמן המקדש אבל ספירת הימים גם בזמן הזה. משום שבפרשת ויקרא לא מוזכר ספירת הימים בקשר לעומר. ורק לגבי שבועות הוזכר שיש מצוה לספור "מהחל חרמש בקמה".
(ונפ"מ למעשה: ע' בית הלוי ח"א סימן לט שכתב שמי ששכח לספור אמנם ממשיך בלא ברכה אך את ספירת השבועות יוכל לספור בברכה. אבל לפי רבנו ירוחם, שיישב בזה מדוע לא מברכים שתי ברכות על ספירת העומר. ותי' משום שבזמן הזה יש רק מצוה אחת מה"ת ולכן לא מברכים שתי ברכות, והברכה רק על ספירת הימים, אם כן לדעתו לא יוכל לברך על ספירת השבועות בזמן הזה).
דעה נוספת כזו היא דעת המהרי"ץ גיאת שהובא בביאור הלכה סימן תפ"ט על סעיף ח' שתמימות מתקיים בשבועות ולא בימים. וזה משום שהפסוק של תמימות מיירי בשבועות. ונראה לשיטתו שאלו שתי מצות, ימים ושבועות. ולכן ניתן לחלק. אבל יש לדחות שאלו שני חלקים של מצוה אחת, ולא יתקיים תמימות בימים, מכל מקום יתקיים בשבועות. ולא כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות שזו מצוה אחת. אבל דעת רוב הראשונים שזוהי מצוה אחת ולא שתי מצות.
יש לברר האם יש קשר מהותי בין קרבן העומר ובין ספירת העומר? כלומר שענין הספירה הוא ענין לעצמו כמו שמשמע בחינוך מצוה שו (ע' לשונו להלן) החינוך שואל מדוע לא נספור ליום שני של פסח, ומשמע שאין קשר מהותי בין הספירה ובין העומר. וענין העומר הוא רק נקודת זמן של התחלת הספירה למתן תורה,
ולכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת: נחלקו הראשונים אם ספירה בזמן הזה היא מן התורה או מדרבנן. דעת הרמב"ם כפי שיובא להלן שזה מדאוריתא. ודעת התוס' שהספירה בזמן הזה היא מדרבנן וכן דעת החינוך לפי מנחת חינוך (עי"ש שיש שיבוש בלשונו של החינוך). ויש לבאר את המחלוקת ביניהם. ולכאורה המחלוקת היא האם הספירה תלויה בעומר או לא תלויה בעומר.
פשטות הברייתא במנחות ס"ו ע"א: "מיום הביאכם תספרו יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור תלמוד לומר (דברים יז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור. אי מהחל חרמש תחל לספור יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא תלמוד לומר מיום הביאכם. אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום תלמוד לומר (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. יכול יקצור ויביא ויספור בלילה תלמוד לומר מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום". פשטות הבריתא אכן דורשת שיהיה קשר בין הספירה לבין הקצירה.
ולכאורה שאלה זו תלויה גם בשאלת הספירה ביום: בגמ' סוף מנחות יש מחלוקת אם קצירה כשירה ביום או לא. ויש מחלוקת בין הראשונים אם הלכה שכשר ביום או לא כשר ביום. ולכאורה אם נאמר שאין קשר בין הספירה לבין קצירת העומר, הרי ספירה ביום כשרה אף אם נאמר שקצירה ביום אינה כשירה.
וע' ר"ן ורא"ש סוף פסחים שכתב שזה תלוי בשתי סתם משנה, אם כמשנה במגילה הרי קצירה ביום פסולה ואם כן גם הספירה ע' מגילה כ' ע"ב בתוס'. אבל הסוברים שספירה ביום כשרה זה משום שאין הלכה כאותה משנה, אלא קצירה ביום כשירה. ומשמע בראשונים שלכ"ע ספירה היא כמו קצירה. ואם כן יש קשר בין הספירה לבין הקצירה.
אבל דעת החינוך כמ"ש, משמע שאין קשר בין הספירה לבין הקצירה: ולפי זה היה צריך להיות שדעת החינוך שספירת העומר היא מדאוריתא. וכן בגרסנתו בחינוך במהדורה המנוקדת בסוף המצוה: "ונוהגת מצות ספירת העומר מדאוריתא בכל מקום בזכרים". אבל צ"ע מקור הגרסא. (שלא כגרסת ספר החינוך בהוצאת מוסד הרב קוק, הוצאת שעוועל. ושלא כגרסת החינוך עם מנחת חינוך החדש).
ובדעת הרמב"ם נראה שהספירה קשורה למקדש: ע' רמב"ם הלכות תמידים ומוספים שהביא את דיני ספירת העומר. וכתב שזה נוהג בכל מקום ובכל זמן. ואם כן לדעתו זה מן התורה ושלא כרי"ף שכתב שזה מדדרבנן. ופשטות הרמב"ם שהביא דין זה בהלכות תמידים ומוספים משמע שודאי קשור להבאת העומר וזה שייך למקדש, ואף על פי כן כתב הרמב"ם שזה נוהג היום מן התורה. ויותר מזה, הרי הרמב"ם בכותרות להלכות תמידים ומוספים הביא בין המצות של הקרבנות את הקרבת העומר. ודוחק לומר שהביא את זה רק בגלל הזמן שמתחיל ותלוי בקרבנות. אלא נראה דעת הרמב"ם שזה חלק ממצות המקדש. ואף שאין מקדש הרי מצוה זו ניתן לקיים. ולכן זה דאוריתא.
ולכאורה מצוות שבזמן המקדש הם מן התורה ובזמן הזה הם מדרבנן יש רק עומר ומרור. ולגבי מרור זה דרבנן משום שלמעשה אין פסח והמרור נאכל עם קרבן פסח.
ודוגמא לדבר יש ממצוות מורא מקדש, ע' הלכות בית הבחירה פרק ז': "מצות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט,ל); ולא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שציווה על יראתו. ]ב[ ואיזו היא יראתו–לא ייכנס אדם להר הבית במקלו, או במנעלו שברגליו, או באפונדתו, או באבק שעל רגליו, או במעות הצרורין לו בסדינו. ואין צריך לומר, שאסור לו לרוק בכל הר הבית; אלא אם נזדמן לו רוק, מבליעו בכסותו. ]ז[ אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו–לא ייכנס אלא למקום שמותר להיכנס לשם, ולא יישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח: שנאמר "את שבתותיי תשמורו, ומקדשי תיראו" (ויקרא יט,ל)–מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם; אף על פי שחרב, בקדושתו עומד". ויש לדמות מצוה זו למורא מקדש שכיון שהוא בקדושתו הרי הוא נוהג כיום. ולא דומה למרור שתלוי בפסח.
וע' חידושי הגר"ח על ש"ס סימן שמ"ג עמ' קצט בענין ספירת העומר שכתב על רמב"ם פ"ז הלכות תמו"מ. והקשה למה פסק כרבנן דבי רב אש שלא כאמימר שאינה ככללי ההלכות. "ונראה שבאמת פסק כאמימר דהרי קדושה שניה לא בטלה ולא בטלה קדשות מקדש. וא"כ דין הקרבה יש גם בזה"ז ולהכי הוה דאוריתא דהא "הספירה בלילה רק שצריך להקרבן", ואמימר סובר דבטלה, וכיון שהרמב"ם סובר שקדושה שניה לא בטלה, לכן פסק הרמב"ם כרבנן דבי רב אשי. וא"כ גם הגר"ח סובר שלרמב"ם זו מצוה של מקדש ששייכת בזמן הזה. ולפי זה לרמב"ם הרי זו דעה שלישית. שאמנם קשור בעומר ובמקדש ובכל זאת נוהג מן התורה משום שזו מצוה של מקדש ששייכת בזמן הזה.
ובחידושי הגרי"ז הוסיף הסבר, שודאי לא תלוי במעשה ההקרבה בפועל, שהרי גם בזמן המקדש אם לא יקריבו את העומר משום סיבה כל שהיא ודאי שלא תבטל מצות הספירה מן התורה. ולכן גם בזמן הזה זה מן התורה.
וע' מנחת חינוך שתמה על מג"א שנשים שוו חובה, והיכן מצאנו שפטורות לגמרי ושוו חובה? וכתב שלא דמי לתפילת ערבית רשות, ששם ודאי יכולים להתפלל, אבל לא מצאנו ששוו חובה בדבר שלא חייבים כלל.
ונראה ליישב על פי דין התרת נדרים: ע' חיי אדם הלכות פסח בדין המהנגים (בסימן על קטניות), שבדבר שאין לו שום בסיס בהלכה, כ' הפר"ח שאין צריך התרה, כגון אם קבל על עצמו לאכול מצה שמורה כל הפסח. אבל אם זה סייג, צריך התרה. ואם קיבל על עצמו דבר שהוא במחלוקת הפוסקים, אין לזה התרה.
על פי זה נראה שכיון שדעת הרמב"ן בקידושין דלהלן, שנשים חייבות והעומר זו מצות עשה שאין הזמן גרמא, הרי יכולות להתחייב בגדר נדר כמ"ש החיי אדם הלכות פסח לגבי מנהגים. שאם יש מחלוקת ראשונים ונוהג כאוסרים לא יכול לשנות ולהתיר.
על פי זה יש להבין את הרמב"ן בקידושין ל"ד שכתב שספירת העומר היא מצות עשה שאין הזמן גרמא. וכן במנין המצות שבסוף ספר המצות, האריך אצל מירסקי עמו' 107בדברי בעל דברי מלכיאל שיש טעות סופר ברמב"ן, ונראה שנעלם ממנו שגם ברמב"ן בקידושין הנ"ל הדברים כתובים, ולא יתכן שאותה טעות סופר קיימת בשני המקומות.
והרגילות להסביר את דברי הרמב"ן היא כמו שכתב האבני נזר בסימן שפ"ד שזה לא תלוי בזמן אלא תלוי בהבאת העומר. כלומר שלא הזמן עצמו גורם לכך. דוגמא לכך הביא בדברי יחזקאל סימן מה את דברי התוס' רי"ד שמילה אינה מצוה שהזמן גרמא עיי"ש לשונו ובהסבר הדברי יחזקאל. וסברתו כנ"ל שזה לא תלוי בזמן.
אבל יותר נראה שההסבר הוא כמ"ש שהדבר תלוי במקדש. אלא שאף אם תלוי במקדש יתכן שזה מן התורה, משום שאין זה כמו דברים התלויים במקדש ובזמן הזה דרבנן, שהרי שמיטה תלויה ביובל ולא במקדש, והרי גם בבית שני זה דרבנן. ובלולב תלוי במקדש משום גדר "לפני ה'" שאמור שם ובלא מזבח אין זה לפני ה', כפי שכתבנו במקום אחר. וכן מרור דרבנן משום שאין פיזית קרבן פסח. אבל אם היתה אפשרות היום להקריב קרבן פסח הרי גם מרור היה מן התורה. ולפו"ר לא זכור לי עוד מצוה שהיא בזמן מקדש דאוריתא ובזמן הזה דרבנן מחוץ לנ"ל.
ואם כן יש לומר שחסרון מקדש אינו עושה את המצוה דרבנן. והרי אף בזמן המקדש אם לא יהיו כבשים לעולה, לא נאמר משום כך שהמצוה בטלה מדאוריתא וקיימת רק מדרבנן. ולכן אף אם זה תלוי במקדש אין שום סברא לומר שזה רק דרבנן.
וממילא יש לומר גם לגבי הפשט ברמב"ן לגבי מצות עשה שהזמן גרמא. כיון שזו מצוה שתלויה במקדש, הרי אין זה זמן גרמא כמו כל מצות הקורבנות שאין מי שיאמר שהן מצות שהזמן גרמן. ונראה לי שזה הפשט ברמב"ן.
ועל פי זה יש לומר, על שאלת התוס' במגילה כ' ע"ב מדוע אומרים אחרי ספירת העומר "יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" ולא אומרים כן אחרי תקיעת שופר בגבולים שזה זכר למקדש. ולפמ"ש בדעת הרמב"ם יש לומר, שהרי זו מצוה יחידה (מלבד מורא מקדש) שכיום ניתן לקיים מצוה שהיא שייכת למקדש. ולכן כשאנו סופרים אנו אומרים יה"ר שיבנה בית המקדש. היינו כיון שאנו מקיימים עתה מצוה שייכת למקדש, יהי רצון שנזכה לקיים את שאר המצות של המקדש אכי"ר.
ספר החינוך – מצוה שו "….ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד: ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו: מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [מנחות ס"ו ע"א] שמצוה למנותן מבערב כדי שיהו תמימות, כמו שאמר הכתוב, תמימות תהיינה, ואמרו זכרונם לברכה [שם] אימתי הן תמימות, בזמן שמתחיל מבערב. ומכל מקום פירשו המפרשים שאם שכח ולא מנה מבערב, מונה למחר כל היום. ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת היא, ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל".